חמסין בחורף

אגדה מסופרת, מחורזת ומולחנת לסבים/הורים ולילדיהם

מאת רות יצחקי-ריכטר

 

שלום לכולם

לקראת בואו המאוחר של החורף אני מביאה כאן  סיפור דמוי אגדה.  הסיפור נכתב תחילה בפרוזה, אחר-כך חרזתי אותו והפכתי אותו לשיר  (בלדה), לילדים סקרנים הצגתי גם את החלק המדעי העוסק בתופעת החמסין מן ההיבט המטאורולוגי. אני מקווה שהיבט רב תחומי זה יתרום לילדינו ויעשיר אותם. תיהנו.

 

לתגובות אנא כיתבו לאתר או אלי

[email protected]

 

חמסין בחורף

סיפור מאת רותי יצחקי ריכטר

        בשנה שבה מתרחש סיפורנו שרר חורף נורא. גשמים ירדו בלי הרף, ברקים ורעמים השתוללו והרעידו את הלב, קור רב  חדר מבעד למעילים העבים, והרקיע נמתח כמסך אפור, עשוי ענני גשם כהים וכבדים.

        בשמים, מאחורי מסך הרקיע האפור, הסתתרו כל ימי השנה, וחיכו לבוא תורם לצאת ולשלוט בארץ. אמנם, רק יום אחד ימלוך כל אחד מהם, אך הם התכוננו לו בקפידה רבה, וציפו לו בגעגועים. בשקט ובסבלנות חיכו ימי הסתיו והחורף הזקנים ליום מלכותם, אך ימי הקיץ והאביב הצעירים נהגו בחוסר סבלנות ובחופזה, כי קצרה רוחם לצאת אל האנשים הרועדים מצינה ולשמח את לבם.

        יום אחד, כשהתחוללה הסופה כמנהגה והכתה בעצים ובאנשים, הציץ יום קיץ צעיר מן השמים אל הארץ  דרך סדק שנוצר בין שני ענני גשם כבדים וכהים. הוא ראה שהעצים כמעט קפאו בקרה, והאנשים הסתתרו מאחורי צווארוני מעיליהם הזקופים, ולא חייכו איש אל רעהו. הגבעות והעמקים נצבעו בצבעים קודרים, ועצב רב היה נסוך על פני היקום.

        "אינך הוגן!" קרא יום הקיץ הצעיר בכעס לשר ימות השנה הזקן, שעמד לידו והציץ עמו אל הארץ דרך הסדק שבין שני העננים.

        "ודאי שאני נוהג בהגינות, ידידי הצעיר!" השיב לו שר ימות השנה בכעס ומבטו התקדר. "הן יודע אתה שאם לא אמטיר גשמים בחורף, ישרור רעב בארץ, והקרה שאני שולח לעולם בחורף מרבה פרחים באביב."

        "אך ראה נא את האנשים המסכנים! הם סובלים מקור, ועצב שפוך על פניהם!" אמר יום הקיץ הצעיר. "אני רוצה להקדים ולצאת אליהם כדי לצבוע את העולם בירוק,  להפריח פרחים בהר ובעמק ולחמם את לב האנשים."

        "אל תצא לפני זמנך, ידידי!" ענה שר ימות השנה בכעס. "הן יודע אתה שעליך לחכות בסבלנות לסוף החורף. נועדת לקיץ, ואל לך להפריע ולקלקל את סדרי העולם! הלוא יודע אתה את חוק השמים: יום שנדחק ויוצא לאוויר העולם טרם זמנו, לוקה .שבעים מלקות!"

        נאנח יום הקיץ הצעיר בצער, וכמעט שוכנע להמתין לתורו בקיץ. אבל כשהציץ שוב דרך הסדק אל האדמה, וראה את העצב ואת הצער האופפים את התבל, לא יכול עוד לכבוש את יצרו, וקפץ אל האדמה.

        לפתע השתנה העולם כהרף עין. הגבעות וההרים התכסו בדשא רענן ובכלניות רבות גוונים, רקפות הציצו מחגווי הסלעים, תפרחות העירית הזקופות נפתחו וקרצו מרחוק, וכשנגע יום הקיץ בכתפו של איש זקן, שכספו לא הספיק כדי לחמם את חדרו הדל, חייך האיש פתאום וקמטיו התיישרו מעט. תינוקות צחקו בקול רם בעגלותיהם, אימהות תלו כבסים כששירה בפיהן, וענפי השקד התכסו בבת-אחת בפרחים צחורים ומשמחי לב.

        שעות רבות המשיך יום הקיץ לטייל בעולם בעיצומו של החורף, להפריח שדות, לכסות את העצים בפקעי פריחה ולזרוע חיוכים ושמחה בפני האנשים, והוא לא שם לב  שבינתיים שקעה השמש, והחושך יצא לטייל בארץ.

        "שלום לך, יום קיץ שובב! מה מעשיך כאן, בעיצומו של החורף?!" נזף החושך ביום הקיץ.

        "משמח אני את האנשים, מגרש את האפור מן העולם, וצובע אותו בגוונים של ירוק וזוהר. רואה אתה, חושך ידידי,  קל מאוד לשמח את לב האנשים ולגרום להם אושר." ענה יום הקיץ.

        "חזור מהר אל הרקיע, יום שובב! שם הבחינו כבר בהיעדרך, ושר ימות השנה כועס ומתכונן להלקותך."

        "אינני רוצה לחזור, חושך, כי רוצה אני להמשיך במלאכה שבה התחלתי. הן רק עכשיו לימדתי את האנשים לחייך."

        "חזור, שובב, כי מיד אציף את הארץ באפלה, ואתה עלול למות בקור הנורא. חזור אל  השמים, כי צריך אני לזרוע תנומה על הארץ." ציווה החושך על יום הקיץ.

        ראה יום הקיץ השובב שלא נותרה לו ברירה וחדל ממלאכתו.  בשקט, כמתגנב, חזר בעצב אל הרקיע, אך עוד הוא שוכב על הדרגש ומצפה למלקות שינחתו על אחוריו, הציץ שוב יום הקיץ מבעד לסדק שבעננים מן השמים אל הארץ, וראה שהאנשים יושבים בדירותיהם המוארות, וחיוכי שמחה ואושר נסוכים על פניהם. רבים מהם שרו, צחקו או פטפטו בחיבה זה עם זה, והפרחים כיסו את הארץ.

        "בכל זאת, היה כדאי!" אמר יום הקיץ אל נפשו ואל שר ימות השנה העומד להלקותו.

        אותה שעה יצאה לפתע בת-קול בשמים ואמרה: "קום, שובב! לא תלקה ארבעים מלקות, כי הרבית היום במצוות ובמעשים טובים, ושלוחי מצווה אינם ניזוקים."

        קם יום הקיץ מן הדרגש, מחה את דמעותיו, ופנה אל מיטתו. בלילה ההוא נרדם ידידנו כשחיוך של שמחה נסוך על פניו.

        למחרת שוב השתוללו סופות הברק והגשם, ורוחות החורף הכו בעוז בענפי העצים, אך הגבעות הוריקו וכוסו במרבדי פרחים, עצי השקד והתפוח לבשו לבן, כליל החורש הסמיק בפריחתו הוורודה, והאנשים ידעו שבקרוב ירפה מהם החורף הקשה, והאביב יציף בחומו את הארץ. לכן הרבו לחייך ולא הצטערו עוד.


 

חמסין בחורף/בלדה

רק אתמול צלפה הרוח

 בפני פנינים של קור.

ומִטְרות של עוז וכוח

 צבעו עירנו באפור.

 

פתאום ראו נא! מה קורה פה?!

ים של תכלת, שמש אור!

 רוח  ים פה מלטפת

את כף  ידי בלהט חום.

 

וידעתי: לא טעות פה!

בשמים - ריב מדון.

יום של קיץ נעלם לו,

כי רץ למחוק ענן אפור.

 

אלוהים ספק כפיים,

מלאכים שם כעסו:

"נעניש אותו כפליים!

יש מותר ויש אסור!"

 

למחרת  חזר   החורף,

 עבים של גשם בלהקות.

יום של קיץ אל שמים

חזר ללקות שבעים מלקות.

 

הציץ האל  מתוך שמים,

שמע צחוק אם  וילדים.

ולשובב  הושיט ידיים,

החליף מלקות בחיוכים.


 

 

 המדע שמאחורי האגדה

(ותודה למטאורולוג מיכאל לוי על עזרתו המקצועית)

 

חמסין

        כולנו יודעים, כמובן, שחמסין הוא יום חם ויבש מאוד. אבל אין אנו יודעים את מקורו של השם "חמסין". פעם חשבו שמקור השם במילה הערבית "חמסין" שמובנה "חמישים", אבל מספר ימי החמסין בשנה קטן יותר, כי לא כל יום קיץ חם הוא יום חמסין.

בישראל מרובים הימים החמים, המלווים באוויר חם ובלחות אוויר גבוהה. ימים אלה נקראים בשם "ימים הבילים". ימים הבילים שונים מימי חמסין בכמות אדי המים המצויה באוויר: ביום חמסין כמות האדים קטנה וביום הביל היא גבוהה. לכן ממהרת הזיעה להתאדות מעל גופנו ביום חמסין, והיא ניכרת מאוד בימים הבילים.

רוחות החמסין הן רוחות יבשות וחמות הבאות מכיוון מזרח, בעוד שבימים הבילים  הרוחות באות לרוב ממערב. מקורן של רוחות החמסין המזרחיות במדבר סהרה, והן מביאות עמן אבק רב.

 אמנם רוב ימי החמסין באים אלינו באביב ובסתיו, אבל יש ימי חמסין גם בחורף. נמצא במחקרים שימי החמסין החורפיים קשים לאדם יותר מחמסיני האביב והסתיו, כנראה מפני שבחורף יורדת חסינות גוף האדם לחום. בימי החמסין הגוף מאבד כמות מים רבה, וחשוב מאוד להקפיד ולהגביר את כמות הנוזלים ששותים במשך היום.

בראשית ימי המדינה ובימים  שלפני הקמתה סברו  שאפשר להרגיל את הגוף להסתפק בכמות מים קטנה, אבל נמצא בניסוי שערך פרופסור עזרא זוהר, שהיה אז קצין רפואה ראשי בצה"ל, שדבר זה אינו אפשרי ואף מסוכן לבריאות. בניסוי שנערך על ידי חיל רפואה הוליכו את החיילים במסע מפרך מדן ועד אילת,  וניסו לצמצם את כמות המים שניתנה לחלק מהחיילים, בעוד שהחיילים האחרים שתו מים בשפע.  נמצא שהחיילים שלא הרבו בשתייה סבלו מכאבי ראש, מסחרחורות, מקשיים בחשיבה, מירידה בלחץ הדם ומקשיים בויסות חום הגוף. חוסר היכולת לווסת את חום הגוף נקרא מכת חום  ועלול להביא למוות.