3.1.07 לחם
מאת רות ריכטר
לתגובות אנא כתבו לאתר או לרותי
שלום חברים
הסרט "לחם"’ שהופק לפי סיפור זה, והופק על ידי חוג הטלוויזיה הקהילתית
"זמן חיפה", הוקרן כבר פעמים
אחדות בערוצים 22 ו-23. אם יוקרן שוב, נודיע על כך באתר. אפשר לקבלו
בהשאלה בחברת אש"ל תקשורת בטלפון 02-6512312
בוקר
חם, רווי אדים שקופים, פושט על בניין המאפייה הקטנה שלי, שהבן שלי מתעקש
לקרוא לה דווקא "קונדיטוריה", אף-על-פי שרוב דברי המאפה שאני אופה בה
ראויים לפי דעתי לתואר הנכבד 'לחמים', ולאו דווקא לתואר 'עוגות'. האור הנורא
הזה, השונה כל-כך מהאור של ארץ ילדותי,
מכה בי בחוזקה, ומסנוור את עיניי החבויות מאחורי משקפיים כהים, ואפילו העצים
והשיחים החדשים, ששתלתי ליד בניין המאפייה
החדש, אינם מצליחים לנצח את האור הבוהק ולהביא
מעט צל קריר. אני מנסה לגרש את הזבובים הרבים, החצופים, שאינם מפחדים
מהמגבת שלי או ממאוורר התקרה, אבל הם שבים ונוחתים על החלות ועל הלחם החם, הטרי,
המהביל בריח השמרים. לבדי אני עומד בפתח המאפייה ומסתכל אל הרחוב כשידי תומכות
בצדי גופי הגדול, הזיעה הכבדה ניגרת לי מהמצח, והסינר המלבין מקמח חגור כמו תמיד למותניי. כבר הרבה זמן אני
עומד כאן ומחכה לבן שלי, שצריך לחזור עכשיו מהצבא. יום שישי היום, ומקומת התנורים
התחתונה עולה ריח הבצק התופח, ומתערב בריח
החלות הנאפות בתנור הגדול ובריח השומשום הקלוי שאני מפזר עליהן ביד רחבה. עוד מעט
ייפסק קול התנור, ואנשי השכונה יפשטו על המאפייה
שלי, ינשמו מלוא ריאותיהם את הריח הטוב, המביא ביטחון וחמימות, ובחיוך של
מכרים ותיקים יבקשו שאארוז להם חלה אחת או שתיים. הנה כבר ממהרת במורד הרחוב אחת
השכנות, לחייה סמוקות ומזיעות, ובקוצר רוח של ילידות הארץ הזאת היא מדברת אליי
מרחוק, עוד לפני שהגיעה לפתח החנות:
"תשמע-תשמע-תשמע
אדון איזידור, אני לא יכולה לעמוד בריחות המשגעים האלה! הם מקלקלים לי באופן קבוע
את כל הדיאטות שלי!" ועיניה צוחקות אליי בחיוך. ולפעמים היא מרצינה ואומרת לי
בשקט, בקול מבויש: "תשמע, איזידור, לחלות שלך יש
ריח של בית. ריח של משפחה..."
'איזידור' היא קוראת
לי, ולא 'אורי' כמו שקראו לי בקיבוץ. שם, בקיבוץ,
החלפתי את השם איזידור בקר בשם אורי ארבל, אבל
בשנים האחרונות חזרתי שוב לשם הפרטי
האמיתי שלי. כמובן שאת השם 'ארבל' השארתי, כי למה סוחבת אותי אשתי, ילידת הקיבוץ,
לערבי שירה בציבור ולטיולים של החברה להגנת הטבע, אם לא כדי שאהיה סוף-סוף חלק
מהארץ הזאת?! ולפעמים אני חושב ש'ארבל' קרוב ללבה יותר מ'איזידור', והיא רואה באיזידור שותף לא רצוי בחיינו, כאילו היה אישה זרה
הפולשת לחיי משפחה שלווה. כן. לפעמים אני חושב שהיא מקנאה באיזידור הזר, הרחוק, שנולד שנים רבות לפני ארבל, ועולמו יישאר תמיד זר ומנוכר לה.
ודווקא השבוע היה
לי ויכוח סוער עם הבן שלי, שהחליט שהחלה המתוקה שלי היא סתם חלה פשוטה, חלה ככל החלות, ואין בה שום דבר מיוחד. לדעתו אני
צריך לשפר אותה!
איזו חוצפה! לזלזל
ככה בחלה שלי?! בחלה שהצילה את חיי ואת חיי אמי?!
"מה אכפת לך, פאפא?!" אומר
הילד שלי, שהוא כבר בן עשרים ואחת.
"הרי אם נוסיף לחלה שלנו צימוקים ושקדים ועוד קצת סוכר, נוכל למכור
יותר חלות! מה רע?! הרי אף אחד לא יוכל לעמוד בפני החלה המשגעת הזאת!"
"לא!" אני
אומר בטון החלטי. "את החלה הזאת אסור לשנות! הרי החלה הזאת הצילה אותי ואת
סבתא שלך!"
אבל הוא לא רוצה
לשמוע, וקוטע אותי בקוצר רוח:
"די, פאפא! כבר
סיפרת לי את הסיפור הזה עשרות פעמים!"
"פאפא" הוא קורא לי, הילד שלי. ולפעמים הוא אומר: "פאפא, כשאתה תהיה זקן, ואני אנהל את המאפייה, אני לא אאפה רק
לחם וחלות! אתה תראה, פאפא, איזה טורטים ושטרודלים
נפלאים יהיו לי בקונדיטוריה שלי! אתה תראה איזה עוגות שוקולד ועוגות פירות ועוגיות
אני אאפה! ויהיה גם בית קפה צמוד! בית קפה
עם עיתונים ועם מיזוג אוויר! לא סתם מאוורר שמסתובב על התקרה ולא עושה שום דבר
מועיל! יהיה מיזוג אוויר אמיתי!"
"ואני? מה
אעשה אני?" אני שואל.
"אתה, פאפא, תשב בצד ותנוח."
"אבל אני לא
יודע לנוח. אני לא יודע איך נחים."
הוא מקמט לרגע את
מצחו, ואחר-כך צץ רעיון חדש במוחו, והוא
אומר בשמחה אמיתית:
"אתה, פאפא, תלמד בבית הספר למלונאות! כבר מזמן ביקש אותך המנהל לעבוד אצלו."
זה נכון. כשנכנס בני
לבית הספר למלונאות, הביא למנהל אחת מהחלות שלנו, והמנהל טעם ממנה, ומיהר לבקש אותי לבוא ולהדגים לפני התלמידים
את דרך הכנתה. ולא רק את התלמידים
שלו הוא רוצה שאלמד, אלא גם את בעלי המאפיות והקונדיטוריות שבאים אליו להשתלמויות. אבל אני נרתעתי, כי אני לא רגיל לדבר
לפני קהל, וגם כשהייתי חבר בקיבוץ, כמעט שלא דיברתי באסיפות.
"אתה צריך
לשמוח!" אומרת אופירה, האישה שלי, שהיא צברית מעמק הירדן, והיא לא מבינה את
כעסי. "אתה צריך לשמוח שהילד שלנו רוצה להמשיך במה שאתה התחלת! שהוא רוצה להמשיך במפעל חייך! הוא ילד
טוב, הילד הזה שלנו, ואחרי שהוא יחזור
מהצבא, ויגמור לטייל כמו כולם בדרום אמריקה או במזרח הרחוק, הוא יקבל עליו את עול
ניהול המאפייה, ואתה תוכל לנוח קצת! מה יש?! לא עבדת מספיק בחיים שלך?! לא מגיעה
לך קצת מנוחה?!"
מפעל חייך"
היא אומרת! ואני לא ידעתי שיש לי מפעל
חיים! טוב. אולי היא צודקת. אני לא יודע... אני לא יודע... אבל אני רציתי לבן שלי חיים אחרים. רציתי שיהיו
לו חיים יותר קלים ויותר מעניינים. הוא היה תלמיד טוב, וחשבתי שיהיה עורך-דין או רופא, אבל הוא נדבק
בחיידק המאפייה, וכשסיים את בית הספר התיכון,
ביקש ללמוד בבית הספר למלונאות.
אני זוכר שיום אחד
חזר משם חוגג: "תשמע, פאפא," הוא סיפר לי
כאילו גילה תגלית חשובה. "אתה יודע שהשמרים הם חיות קטנות, והגז הזה, שמתפיח
כל-כך יפה את הבצק, הוא הגז שהם פולטים בנשימה שלהם?"
חייכתי. פעם,
כשהייתי בחברת הנוער בקיבוץ, למדתי את זה בבית הספר, אבל לא כל-כך האמנתי אז
לדברים של המורה.
"אז
מה?!" אמרתי. "סבתא שלך אומרת שבמשפחה שלנו אפו לחם נפלא עוד לפני
שהצרפתי הזה, לואי פסטר, ראה שמרים במיקרוסקופ!"
ואמנם מסורת עתיקה היא במשפחתנו - לעסוק באפיית לחם וחלות, וגם אני גדלתי בצלם
של תנורי הלחם ובאוויר ספוג ריחות של שמרים תופחים.
עכשיו יוצאת מחדר
התנורים אמי הזקנה, שכבר מלאו לה בפסח שמונים וחמש שנים, והיא כפופה ושחוחה, אבל
היא לא מסכימה להפסיד אפילו יום שישי אחד במאפייה שלנו. עכשיו היא מחייכת אליי,
ופונה אלי בשפתנו: "אולי אתה רוצה
כוס קפה, בן? החלות תפחו יופי!" ככה היא אומרת לי כל שבוע, כאילו שאנחנו לא
אופים את החלות האלה כבר עשרות שנים. ותמיד בשעה הזאת, כשאני מביט בפנים הכמושות
שלה, שהקמטים החוצים אותן משקיעים במעמקיהם את עיניה הקטנות, הממצמצות מבעד לעדשות
העבות של משקפי הקטרקט, אני נזכר בימים הקשים ההם.
אני זוכר איך
אימא שלחה אותי בימי המלחמה מחוץ לגטו כדי לקנות שמרים, כי בבית לא נותר דבר מלבד קמח
וקצת שמן, והיינו מוכרחים להמשיך לאפות לחם. היה לילה כשיצאתי מהבית. מפחד ומבוהל
התגנבתי מחוץ לגטו, והספקתי להגיע לסוחר
השמרים שלנו לפני שיצאה השמש, אבל בדרך חזרה נתפסתי. אני זוכר ששמעתי קולות דוברים
גרמנית, והתחבאתי מתחת לשיח גבוה, אבל כשהרמתי
את הראש ראיתי בגובה העיניים את חגורת מכנסיו המבריקה של הקצין הגרמני. אחר-כך
הרמתי את מבטי ונתקלתי בפניו התפוחים, בקרחתו הגבוהה ובשפמו הגדול והבהיר. ומדוע
שלא אזכור אותו? הרי גם היום אני עוד חולם עליו מדי פעם!
ותמיד אני חולם אותו חלום, וכשאני נאנק, ואפילו בוכה קצת בשנתי, מתעוררת אופירה ומנערת אותי, ואחר-כך היא קמה
ומביאה לי כוס מים, והיא מוחה את המצח שלי ואת הפנים שלי במגבת לחה ואומרת:
"נו, די כבר! די כבר!"
הייתי אז רק בן
תשע, אבל כבר ידעתי לאפות, כי אבא נהרג בתחילת המלחמה, ואני עזרתי לאמא שלי לאפות
לחם במאפייה שלנו. אני זוכר שאהבתי לשבת אתה שם, על-יד התנור הגדול, וללמוד
ממנה איך אופים את הלחם והחלות. ריח טוב
של שמרים עלה מהבצק התופח, וציפוי החלה
הבהיק מול שמש החורף, שקרניה הציצו מהחלון,
ונשברו על גרגרי השומשום והפרג.
אמא התעקשה שאני צריך
לשנן בעל-פה את רשימת החומרים: "אל תשכח, בן: חמישים גרם שמרים, ביצה אחת,
ארבע כוסות קמח, מעט שמן, ומים רק כמה
שהקמח לוקח. כן, ילד שלי, רק כמה שהקמח רוצה, כי הקמח יודע הכי טוב מה שטוב
בשבילו... ואל תשכח להוסיף מלח וקצת סוכר,
כמעט שתי כפיות סוכר. אולי אפילו קצת פחות, כי הסוכר והמלח קובעים את הטעם."
"אני לא צריך לזכור, אמא! אני כבר גדול ואני
יודע לכתוב! אני יכול לכתוב את זה!"
"חס
וחלילה!" אמרה אמא ופניה החווירו. "חס וחלילה! הרי זה סוד של המשפחה
שלנו כבר המון שנים! ומה אם ייפול הפתק בידי זרים?! ואולי ייפול בידי
הגרמנים?!"
באותו יום,
כשנתפסתי, בעט בי הגרמני במגפיו החומות, הגבוהות, ושאל:
"לאן הלכת,
ילד? מי שלח אותך?"
"אף אחד לא
שלח אותי. בעצמי הלכתי! הלכתי להשיג שמרים."
הוא הכה במצחי ולרגע חשכו עיניי.
"אני יודע
לאפות יופי!" צעקתי בניסיון נואש להינצל. "אני האופה הכי טוב בגטו! כל
אחד יודע את זה! אמא שלי לימדה אותי! אף אחד לא יודע לאפות חלות מתוקות כמו
שלנו!"
חברו התקרב ולחש
דבר מה באוזנו. הם דיברו גרמנית, ואני הבנתי את רוב דבריהם, כי שפתם הצטלצלה
באוזניי כיידיש מקולקלת.
"איפה אתה גר,
ילד?" שאל הגרמני השני, זה שעדיין לא הכה אותי.
"אני גר מעל
המאפייה." אמרתי, ומיד התחרטתי, כי חששתי שהם ילכו לאימא שלי ויאסרו גם
אותה.
הם באו אתי הביתה,
ולקחו אותי ואת אמא למחנה הנורא ההוא. ארבע שנים חיינו שם, אני ואמא. כל חברינו
וקרובינו ובני משפחותיהם נעלמו, משלוחי אדם
באו והלכו, רבבות מתו ברעב
ובמגיפות ובתנורים, ורק אני ואמא נשארנו כדי לאפות את הלחם שלנו... הם ניסו פעם,
הנאצים הארורים,יימח שמם וזכרם, לאפות אותו בעצמם, אבל אמא "שכחה"
להזכיר להם שצריך להכניס בבצק מעט מלח, והפחיתה בכמות הסוכר והשמרים, ולכן לחמם לא
תפח יפה, ולמורת רוחם נאלצו המנוולים להשאיר אותנו בחיים! אלפים מתו ברעב,
והגרמנים וכלביהם האיומים וחתולותיהם המפונקות
טבלו את לחמנו בחלב ואכלו ממנו עד להתפקע! גם עלינו אסרו לטעום מהלחם הטוב,
ורק לפעמים, כשהעלים הטבח הגרמני עין, הצלחנו לגנוב מעט בצק או לחמנייה קטנה,
להחביא אותם בכיסים שלנו או לבלוע אותם במהירות.
ועכשיו בא הבן שלי
וטוען שהחלה שלנו היא "חלה פשוטה!"
איזו מין חוצפה!
*
הנה הוא! הילד
שלי!
מרחוק אני רואה את
בני. הוא מתקרב אליי בצעדים שמחים, מנופף לי בידו, וחיוכו הטוב מאיר את פניו השזופות
ואת עיניו הצוחקות. הוא בן יחיד, והיה יכול לשרת במשרד או כטבח סמוך לבית, אבל
עכשיו מתנוססת על ראשו כומתה אדומה של צנחנים,
וקול צעדיו בנעלי הקרב הגבוהות
מהדהד באוויר הרחוב. בכוח, בתקיפות
ובעקשנות הכריח אותי ואת אמו לחתום שישרת שירות קרבי. "אני לא אהיה סתם
ג'ובניק!" צעק, ולא הועילו כל הטענות
והתחנונים שהשמענו באוזניו.
ועכשיו הוא מדבר על
טיול לדרום אמריקה, ואני חרד ודואג ומתגעגע אליו עוד לפני שיצא לדרך.
הוא אוהב אותי,
הבן שלי! הוא אוהב אותי מאוד! אפשר ממש לראות את האהבה שלו כשמסתכלים לו בעיניים.
וכמו תמיד, גם עכשיו אני מצטער שאלוהים נתן לנו רק בן אחד. מה יש?! למה הוא לא
נתן לי גם בת?!! ולמה הוא לא נתן
לי עוד בן?! בקמצנות רבה הוא מתנהג אתי,
האלוהים הזה!
"אהלן, פאפא! יש לי חופשה! חופשה ארוכה, חופשת שחרור!" והוא
טופח על שכמי ומחבק את כתפיי כאילו הייתי חבר שלו ולא אביו
המזדקן.
ובכן, כבר חלפו שלוש שנים מיום שהתגייס?! איך
שהזמן רץ! איך שהזמן רץ!
אני מכניס אותו לחדר הפנימי, מושיב אותו ליד
המאוורר, ומוזג לו כוס מיץ. אחר-כך אני חותך בשבילו פרוסה עבה מהחלה הטרייה,
ומסתכל בו כשהוא קורע את בשרה, מכניס את פיסותיה בצחוק מבודח לפיו, ומקנח
בעוד כוס מיץ.
לרגע הוא חדל להיות הילד הקטן שלי, וזרות שאינה מוכרת לי עומדת
בינינו, כשהוא חוזר שוב לוויכוח הישן.
"תשמע-תשמע-תשמע,
פאפא, אני בכל זאת חושב שבשבוע הבא ננסה להכניס לחלה
שלנו קצת צימוקים ושקדים. ככה היא תעמוד בתקן של 'מיני מאפה מובחרים' שאין עליהם
פיקוח, ונוכל להרוויח יותר כסף. אני מקווה שאתה לא כועס, פאפא,
נכון?"
אבל אני כן כועס.
אני כועס מאוד. "זאת כבר לא תהיה החלה שלי!" אני אומר בעקשנות ואינני רוצה לוותר. אינני
יכול לוותר!
"אז מה?! זאת
תהיה חלה טובה! חלה מצוינת! וחוץ מזה, פאפא, אל תשכח שצריך להתחדש! צריך ללכת עם הזמן!"
"אבל זאת לא
תהיה החלה שלנו!" אני חוזר ואומר.
"תראה, פאפא, אם אתה רוצה שאני אמשיך לעבוד אתך במאפייה שלנו, תצטרך
לוותר לי לפעמים! ואני רוצה רק את החלה החדשה הזאת! נמאס לי לאפות תמיד את החלה
הישנה!"
אני
מסתכל בו, בילד שלי, ואחר-כך אני מפנה
ממנו את מבטי כדי שלא יראה את דמעת הכעס
המרגיזה, שצצה לה פתאום, ככה, בלי הזמנה, בזווית העין. אבל לא רק כעס יש בי
עכשיו. גם גאווה יש בי וגם תחושה של סיום תקופה חשובה. ואני יודע שמעתה אצטרך
לפנות לו את מקומי וללכת. הרי לא אלחם בבן
שלי!
אבל כבר אני חש
בקצות אצבעותיי את געגועיהן לחימוקי הבצק הרך, התופח, השנהבי, המדיף ריח של שמרים תוססים.
ואני לא יודע מה אעשה בחופש הזה שהבן שלי כופה עלי בלי לשאול לדעתי. והרי אינני
זקן! ומה אעשה בכל הזמן הרב הזה?!
אחר-כך אני נרגע
קצת, וחושב לי שאולי כאשר הבן שלי יתחיל לעבוד במאפייה, אני בכל זאת אקבל את
ההזמנה של מנהל בית הספר למלונאות ואלמד שם, כי
הרי מוכרחים לשמור את המתכון העתיק
שלנו עבור הדורות הבאים!
לתגובות כיתבו
לאתר או לרותי: [email protected]