28.9.07 המתנחלת סיפור מאת רותי ריכטר / יצחקי.
כל
יום, כשאני הולכת לבריכה, אני עוברת על יד צריפה של 'המתנחלת'. בחשש ובחרדה מסותרת
אני מסתכלת לעבר הבית הקטן, העיוור בלא חלונותיו, שדלתו קלופת הצבע מתנדנדת על
צירה בקול חדגוני, ובולטת כפצע שלא הגליד בקירותיו הלבנים.
אני חוששת ואינני יודעת מפני מה אני חוששת. אולי
מהחופש של האישה הבודדה הזאת אני מפחדת. ואולי
אני מדמה שמאיימת חירותה הצוענית, חסרת הרסן, על ביתי, על משפחתי ועל מוסדות חיי. ואולי אני מקנאה בה על התעוזה שהיא מפגינה
באורח חייה הנזיריים ועל ההתרסה שיש בהתנחלותה סמוך לביתנו.
כשסיימו הבנאים לבנות את מועדון הספורט
היוקרתי הסמוך לבית המשותף שלנו, השאירו לידו צריף קטן, חסר חלונות, ששימש להם
מחסן בימי הבנייה. לווחיו האופקיים, אכולי הרוח והשרב,
התקלפו זה כבר מקליפתם החומה, ורק אגמים קטנים של צבע מקורי נשארו בקצותיהם, סמוך
למקום חיבורם ללוח המאונך הקושר אותם זה לזה. הצריף עמד בצלו של אקליפטוס עבה גזע, ליד עצי שיטה נמוכים, שבאביב פרחו בשפע
כדוריהם הצהובים, בעלי הריח המוזר, ופיזרו את אבקתם כמרבד צהוב על הארץ, וכשבא
הקיץ רגעו בירקותם הכהה והשליווה, והצניעו את קיומם
מתחת לשכבה עבה של אבק. מצדו האחד גבל הצריף במגרש החנייה של ביתנו רב הקומות,
ומצדו האחר השתרע מדרון תלול, מכוסה בצמחיית חורש עבותה ומאובקת. בקיץ התייראנו
לעבור בסבך, כי חששנו מפגיעתם הרעה של נחשים ועקרבים, אך בחורף פרחו בו כל פרחי ההר, ופלומה ירוקה,
צוחקת, של חוטי עשב מרקדים ברוח, צמחה ליד שיחי האלות והאלונים הכהים, המרצינים
בזקנתם.
ערב אחד, כשהלכתי לשחות בבריכה שבמועדון
הספורט החדש, ראיתי אור מבליח מבעד לדלת הפתוחה של הצריף הנטוש, ולמחרת סויד הצריף
בלבן בוהק, ולדלתו הוצמד מנעול גדול, ששרשרתו הכסופה זרחה בשמש הצהרים וסנוורה
לרגע את עיני. כעבור ימים אחדים ראיתי
לראשונה את הדיירת הזקנה. היא ישבה על שרפרף קטן בפתח הצריף והאכילה את כלביה.
שלושה כלבי שעשוע קטנים היו לה, שאין בהם
כדי להגן עליה מפני גנבים או כדי להטיל אימה על המתנכל לה. הם נבחו נביחות חרישיות,
וכשכשו בזנבותיהם כשעברתי לידם, ואחר-כך הפכו פניהם ממני, ופנו לקעריות הפח הקטנות
המכילות את מזונם. פניה של האשה היו קמוטות מאוד וגווה
כפוף ומגובנן, כנושאת על גבה משא כבר שאין היא יכולה להורידו. מעל שפתה העליונה
בצבץ צלה השחור של פלומת שיער דלילה וזעירה, כמעט לא מורגשת, ועיניה היו נתונות
ברצפה ולא הישירו מבט אל העוברים והשבים החולפים ליד ביתה. ראיתי שקמשוני הקיץ
כוסו ביריעת ברזנט הגובלת בצריף, וליד הדלת ריצפה לה האשה
שביל צר, עשוי אבני גיר גדולות, שברי מרצפות וחלקי בלוקים ששרדו באתר הבנייה.
בירכתי את האשה לשלום, אך לא התעכבתי לידה, כי לא רציתי דבר עמה פחדתי ממנה. קינאתי
בה.
עכשיו, כשאני נזכרת
בה, אני חושבת שאולי פחדתי מחיי הארעי שלה, המתריסים נגד חיי המוגנים, שקביעות
וסדר מאפיינים אותם, וחותמם תוחם לי גבולות כנגד סערותי
המתפרצות, המאיימות להשמיד את הבניין שבניתי לי כדי לשמור עלי מפני עצמי. האשה הביטה בי
וחייכה בלא לענות על ברכתי, וכשנשאה אלי את מבטה, האירו זוג עיני תכלת מחייכות
בפניה הכמושים, שהזכירו את קליפתה של קרקע
לס סדוקה ביובש הקיץ.
בימים הבאים הייתי טרודה מאוד בהכנות לתערוכה
שלי, ולא הזדמנתי עם 'המתנחלת', אך שמתי לב שמגרש החנייה והשביל המוביל למועדון
טואטאו בקפידה, וסימניו של מטאטא זרדים נחרצו בערימה קטנה של חול זהוב שערמה הרוח
ליד גרם המדרגות המוביל לביתנו. "מי זה מנקה כל יום את שביל המדרגות ואת מגרש
החנייה?" שאלתי את שכנתי היודעת-כל. "האשה הזקנה שהתנחלה בצריף מטאטאת אותם כל בוקר. כנראה שהיא
רוצה לשלם לנו בעבור המים והחשמל שהיא לוקחת לצריף שלה מהחצר שלנו." ענתה
השכנה.
מועד התערוכה הגיע, ויומיים לפני טקס הפתיחה
סייע לי בעלי להעמיס את התמונות על המכונית שלנו ולהעבירן לגלריה. עבודה קשה עבדנו
באולם התערוכות הבהיר, רחב הידיים, ושעות רבות התווכחתי עם אוצר הגלריה והתלבטתי
עמו היכן ראוי לתלות כל אחת מעבודותי, וכיצד יש להאיר את החדר כדי שתזכה כל אחת מהן באור
הראוי לה. חרדה של ממש חרדתי מתגובותיהם של מבקרי
האמנות, של תלמידי באקדמיה ושל חברי האמנים, כי בעבר כבר השביעו אותי מבקרי
מרורים, וטענו כנגדי שאני ממעטת להשתמש בצבעים עזים המקובלים על האכספרסיוניסטים
החדשים ועל הציירים הפוסט-מודרניסטים. "מדוע מפחדת הגברת הכבודה ממעט
צבע?" שאל אחד המבקרים בנימה ארסית, ואני הבחנתי בין השורות בלעגו המתריס. "הציירת מכירה רק את הפיאניסימו, אבל צריך גם לדעת לצעוק לפעמים!" כתב עמיתו
לפני שנה, וחברו עלב בי כשאמר: "לפעמים מזכירה הציירת מלחין ידוע, שכתב כל
ימיו רק יצירה אחת, אך חזר עליה פעמים כה רבות בסונטות שלו!"
ולמה יצא עלי קצפם של מבקרי האמנות הנכבדים?
כי לעולם לא תמצאו בתמונות שלי יותר משניים או שלושה צבעים, ואני מרבה להשתמש
בגוונים שהמעבר ביניהם רך וזורם. ואף שלא השתמשתי בציורי רק בצבעי שחור-לבן, דומים
ציורי לרישומים עדינים שרשמו שרידיה של
רקבובית ריחנית ליד גומת שיח באדמה מושקית, ולפעמים הם מזכירים בקוויהם העדינים שריטות ששרטה הרוח הבאה מהים על פני גבעות החול הנודד.
גם עתה היו תמונותי
חיוורות, וקוויהן חסרי הזוויות זרמו והתמזגו זה בזה. צבעיהם נראו כדהויים מלהט
השמש ומצריבתה של הרוח, ודמו לציורים עדינים שחרצו מי הגשמים בקיר חיצוני שלא סויד
ימים רבים. כך אני אוהבת את הציורים שלי! בסגנון מינורי אני מציירת כל ימי, ורק
לפעמים, כשאינני מרוצה ממעשי ידי, מנקר בי פתאום חשש טורדני, שאולי יש מידת מה של
צדק בדבריהם של מבקרי. אולי אני מפחדת מפני המהפכה שעלי לחולל? ואולי אינני מעיזה
לנסות?
מחשבות אלה שבו וטרדו אותי גם אתמול, כשסיימתי
לצייר את תמונתי האחרונה. במכחול דק שרטטתי שרטוטים זעירים, רכים, על פני רקע
בהיר, רווי כתמים צהבהבים שקשה להבחין בהם מרחוק. כעין מרקם עדין ומנוכר של נוף זר
ועתיק יצרתי בתמונתי זו, ואף שהוא מטושטש קמעה, אני מכירה היטב את המקום מחלומותי, ואני חשה כאילו כבר ביקרתי בו לפנים, לפני שנים
רבות. אלא שהתמונה המיוסרת והחיוורת לא הייתה עזת ביטוי ולא שיקפה את רצונותי.
"משהו חסר שם, בתמונה שלי." אמרתי
לבעלי. "כן, מרים, חסר שם קצת
צבע!" אמר האיש שלי, וחייך אלי את חיוכו הרוגע, המשמש לי משענת של ממש.
לפנות ערב נשלמה המלאכה, וכל עבודותי נתלו במקומן. צריכה הייתי לשמוח, אלא שרק עכשיו,
כשריכזתי את כל ציורי בחדר אחד, הבחנתי בחדגוניות השורה עליהם. אמנם המתבונן בהם
מקרוב יעמוד מיד על ההבדלים הרבים שביניהם, אך המביט בהם מרחוק יחשוב שדומות הן
בהבעתן האחידה להבעתו הוירטואוזית של שחקן במה חסר כישרון, שרק ארשת אחת, שרכשה
כבר בעבר את לבו של הקהל, שפוכה על פניו.
לאחר שסיימנו לתלות את כל תמונותי,
שבתי והסרתי את תמונתי האחרונה מקיר הגלריה, כי לבי לא היה שלם עמה. חשתי שלא
השלמתי בה את מלאכתי, ואף שהייתה תמונתי זו קרובה ללבי יותר משאר תמונותי, כי תמיד חביבה עלי יצירתי האחרונה מהיצירות האחרות,
החלטתי שלא אציג אותה בתערוכה שלי. עלי להחזיר אותה לביתי ולתלות אותה מעל מיטתי,
ואולי, אם אשוב ואראה את התמונה יום-יום, בשכבי ובקומי, אוכל לגלות את סוד מריה
ולגאול אותה משממונה. בכל מאודי רציתי לסלק את התמונה הנעלבת ממחשבותי
ולשכוח אותה לשעה קלה. ושמא עלי להשמידה ולהתחיל ביצירה אחרת? אבל לא! הרי שבועות
רבים עבדתי עליה. את חיי ליוותה ובמחשבותי שכנה ואתי
הלכה ימים רבים, וכיצד אוכל להתנכל לה?!
חזרנו הביתה, אכלנו עם הילדים ארוחת ערב,
וקיווינו שימהרו להירדם וגם אנחנו נוכל לנוח. "אני מוכרחה להתאוורר
קצת." אמרתי לבעלי. "אני הולכת לבריכה." בחוץ מלך לילה דל כוכבים
שאפלתו החומה, הכהה, כיסתה בקטיפה של חושך את האלונים והאלות שבצדי השביל, וירח
צר, עשוי בעיפרון דק, מחודד היטב, נצנץ באופל החם. חלפתי בדרכי על פני ביתה של
המתנחלת, שישבה כהרגלה בחוץ עם כלביה, אבל
לא בירכתי אותה הפעם לשלום, כי ידעתי שאין היא נוהגת לענות לברכתי החפוזה, ואני
כבר הסכנתי ככל השכנים לנוכחותה בחצר ביתנו. דילגתי בחופזה במדרגות, והשתדלתי שלא
להרהר עוד במאורעות היום.
לפתע נתקלה רגלי בבקבוק זכוכית גדול שראשו
שבור, ואני מעדתי ונפלתי. כאב נורא פילח את מצחי, ודם רב זב מפני והציף את המדרגה.
לא יכולתי לקום, טשטוש נורא עמד מול עיני, והמראה חדל להיות ברור וממוקד. אור הפנס
המאיר את השביל נשבר לאלפי קרניים זוהרות, עוטי ניצוצות ססגוניים, והשיחים שבצד
הדרך הפכו לגושים כהים שאין להבדיל בין שוליהם לבין גבולות החשיכה.
"אוי, אלוהים! אלוהים! הצילו!
הצילו!" צווחתי וצעקתי בבעתה לתוך
הלילה שהשחיר פתאום מול עיני. וכיצד אחסום
את זרם הדם הנורא הזה?! אלוהים! ואולי אמות כאן, בחושך, מאובדן דם?! ומדוע אין הוא
נקרש?! לעזאזל! אנשים ממעטים לעבור פה בלילה, ואולי רק מחר בבוקר יעבור כאן מישהו
וימצא אותי. אבל אז עלול להיות מאוחר! עד
אז אני יכולה למות! אני צריכה להוריד את החולצה שלי ולחסום את העורק,
אבל איך עושים את זה!! וכואב לי! כואב לי!
כל תנועה שאני עושה מכאיבה לי! ומדוע מטושטשים המראות מול עיני?! אלוהים! איזה מין
ערפל איום!
מבעד לדמדומי הערפל ראיתי דמות, ואחר כך
הבחנתי במתנחלת שהתקרבה אלי בהליכתה הכפופה, המגובננת, שאין לטעות בה.
"גיברת, גיברת, את בסדר? את צריך עזרה?" אמרה בעברית עילגת שמבטא
זר עמד בו "לא. אני לא בסדר! נפצעתי. העין כואבת לי והדם לא נקרש." "גיברת צריכה באה אתי בצריף שלי. אני יש שם משחה ויוד ואנחנו
לראות שם פצע שלך באור.""אבל אני לא יכולה לקום!" אמרתי.
"ואני לא רואה איך ללכת! הכל מטושטש כל כך!"
"את להחזיק יד שלי ואנחנו ללכת ביחד. לא
טוב גיברת צעירה ללכת בסנדלים האלה פה. אני לנקות כאן
בבוקר כמו אני לעשות כל יום, אבל ילדים הם לבוא ולשבור פה בקבוקים ולפזר נייר
וקליפות וכל מיני דברים. את בטח לדעת, גיברת, שילדים
חצופים פה בארץ, והם לא לשמוע מה שבנאדם
מבוגר אומר."היא תמכה בי, ואני נשענתי על זרועה והצלחתי לקום וללכת בעקבותיה
לצריף המואר.
אור צהוב, מסנוור, שטף ממנורת התקרה והציף את
החדר. ישבתי על שרפרף קטן, והזקנה רכנה ובחנה את עיני ואת מצחי, שהפסיק לדמם בלא
שחשתי בכך. היא הרטיבה ביד מיומנת מגבת קטנה, לבנה מאוד, וניגבה את עיני ואת פני
מקרישי הדם. אחר-כך מרחה תמיסת יוד חומה וצורבת על הפצע הגדול שנפער במצחי.
לאט, בהדרגה, החלה ראייתי להתבהר. תחילה זהרה
המנורה שבתקרה מול מבטי באלפי גצים כאבן זכוכית רבת משטחים, ואחר-כך התמקדו קרני
האור לתמונה כמעט ברורה. כעולים מחלום התבהרו מול עיני בהדרגה חפצים ורהיטים.
ראיתי שהחדר הקטן נקי מאוד, וריהוטו מועט
ודל. במטושטש הבחנתי במיטה צרה, כיסא צולע, שולחן מתנודד, מקרר ישן וארון צר וחום,
חסר דלת, שווילון פרחוני הסתיר את פתחו. בפינה, ליד הדלת, חובר לקיר כיור קטן
שברזיו הבהיקו באור החיוור, וארון זעיר, עטור ראי סדוק ומתקלף, עמד ליד אחד
הקירות.
"אני לא חושבת, גיברת
צעירה, את יש משהו לא טוב בעין שלך. זה הכל בגלל
השטף-דם מהפנים שלך. ואת פשוט קצת היסטריה כמו פרויד
אומר. אני להיות פעם רופאה בברלין מתי אני צעירה
כמו את, ואני לדעת איך גיברת עכשיו להרגיש. ואת צריכה ללכת עכשיו בחדר מיון
בשביל שהם, רופאים של הבית-חולים, בודקים עין שלך ואולי גם תופרים מצח שלך.
ואחר-כך את לבוא מחר פה, בצריף שלי, בשביל לספר לי מה הם אמרו, כי אנחנו צריכים
לדעת אם גיברת שלנו בריאה."בלא אזהרה מוקדמת עמדו
דמעות בעיני, ואנקות של בכי חנוק נפלטו מגרוני.
"נו, זה לא יפה גיברת
שלנו בוכה כמו היא ילד קטן!" אמרה הרופאה בנעימה שלצון ותוכחה משולבים בה.
היא טפחה קלות על כתפי, ליטפה באצבע קלה את מצחי החבוש, ואחר כך פנתה לקיתון המשמש
לה מטבח, מזגה לי תה חריף ומתוק מאוד, והביטה בי בעיניים מחייכות כשגמעתי את המשקה
בשקיקה.
"את יודעת, גיברת,
מתי אני לראות אותך מצריף שלי איך את לנקות חלונות בבית שלך או לצאת לאוטו שלך עם
תמונות שלך, אני נורא לקנא אותך." אמרה הזקנה והצטחקה במבוכה "את קינאת בי? אבל מדוע?!" "כי את עכשיו כמו אני הייתי פעם
בברלין לפני הרבה שנים. לפני הייתה מלחמה." "אבל
לך יש חופש!" אמרתי. "את יכולה לעשות מה שאת רוצה!" "לא, גיברת! לאף אחד אין חופש! אנחנו כולנו כמו סוס מה שהולך עם
עגלה כבדה שהחבל לא נותן לו לברוח, וגם אם הוא
לעזוב את העגלה שלו, החבל לוחץ אותו בצוואר." לא ידעתי מה אענה לה וקמתי ממקומי. נבוכה ומבוישת הודיתי לזקנה,
ובמבט מעורפל ומצועף מדמעות חנוקות פניתי
לדלת היציאה. אבל מה זה?! מה קרה
לדלת המתקלפת?! כן. משהו קרה לה. הדלת
נצבעה בסגול עז. האם זהו צבעו של
החופש! לא. לא בסגול לילכי
ואף לא בסגולם המר של ההרדופים שבחצר! היה זה סגול אחר!
סגול שאין עמו פשרות! מימי לא ראיתי סגול עז וטהור כל כך! סגול המופיע רק בחלומות סוריאליסטים! הנה! הנה הצבע שביקשתי לתמונתי הדהויה! הנה הצבע
שיתן לה חיים!
למחרת, לאחר שתפרו הרופאים את הפצע שבמצחי
וחבשו את עיני הפצועה, ידעתי כבר מה אעשה לתמונה שלי, המביטה בי מעל מיטתי במבט
נעלב ומאשים. צבעים עזים של כחול, אדום וארגמן ערבבתי בזעף בצלחת הצבעים שבסטודיו
שלי, והוספתי לתערובת מעט כחול כהה, עד שלבשה העיסה צבע סגול עז, חופשי, כצבעה של
הדלת שבביתה של 'המתנחלת'. אחר-כך תפסתי במכחול רחב שאיני מרבה להשתמש בו, טבלתי אותו בעיסה הסגולה, והטלתי במרכז התמונה כתם גדול, מרובה זוויות ודיסוננסי, שקרניו נשלחות ממרכז התמונה למרחב.
עכשיו לבשה התמונה חיים.
עכשיו יש בה אמת ויש בה כאב.
כאב שכולו שלי.
עכשיו היא ראויה לתערוכה שלי!