ב. פרקי יומן
11.10.1996
נורה, שהיא עכשיו כמו אמא
שלי והיא פסיכולוגית, ביקשה ממני אחרי שסיימתי את השביתה שאכתוב יומן, כי זה מקל
על הכאב ועוזר להבין דברים שמציקים ודברים שלא רוצים לחשוב עליהם. היא אמרה שאני
צריכה לכתוב את הדברים שקרו לי בשנה האחרונה כדי שאוכל להבין ולזכור כשאהיה גדולה.
היא גם אמרה שאני צריכה לכתוב על החיים שלנו כאן, בבית שלנו, כדי שאוכל לספר
לילדים שיהיו לי מה בדיוק קרה ואיך עברה עליי ילדותי. הבטחתי לכתוב כי לא רציתי
להעליב אותה. היא הביאה לי מחברת-יומן שאפשר לנעול אותה, והיום התחלתי
לכתוב.
26.10.1996
כבר שבועיים אני בורחת מהיומן כי אין לי חשק
לכתוב, אבל הבטחתי לנורה ולאבא, ואני חייבת להתחיל. המחשבות על היומן לא נותנות לי
מנוחה. היומן הזה הוא ממש עול כבד. חבל שהסכמתי להצעה של נורה.
אז ככה:
אני כבר ממש
לא תינוקת. אני כמעט בת ארבע-עשרה, ועד לפני כמה שבועות שבתתי נגד המשפחה שלי. גם
אני חשבתי על עצמי כמו כולם שאני מין יורמית כזאת, מין נחנחית שלא מסוגלת לעשות
שביתה נגד ההורים שלה, וזה די נכון. אבל לא הייתה לי ברירה. בימי השביתה שלי לא
היה לי תיאבון, לא היה לי חשק להתרחץ, לא הלכתי לבית הספר, ולא דיברתי עם ההורים
ועם שאר בני המשפחה. זה קרה אחרי שנודעו לי דברים שלילי ואבא הסתירו ממני, וזה קרה
במקרה.
כמובן שידעתי
שאמא שלי, יעל, מתה ימים אחדים אחרי שנולדתי, ולילי
ויוסף עזרו לאבא לגדל אותי, אבל היו דברים אחרים שלא ידעתי, והתרגזתי שהם הסתירו
ממני.
אבא סיפר
שהוא היה שבור אחרי שאמא מתה. הוא כמעט לא תפקד. לפעמים
הוא אפילו לא הלך לעבודה בבית החולים, ואצלנו במשפחה לא ללכת לעבודה כשבריאים זה
ממש בלתי אפשרי. יוסף ולילי לקחו אותנו אליהם, ועזרו לו לגדל אותי עד שהוא התאושש.
אחרי שנתיים, כשהוא הכיר את נורה והתחתן אתה, עברתי לבית שלהם. בגלל שגדלתי שנתיים
בבית של לילי ויוסף, אני מרגישה שגם הם הורים שלי, ואני אוהבת אותם.
טוב, יומן,
זה מספיק להיום. אכתוב על השביתה בעוד ימים אחדים.
28.10.1996
לא בא לי
לכתוב על השביתה. בא לי לכתוב על לילי. לפני השביתה שלי, בערך לפני חודשיים,
כשהייתי בשיעור נגינה אצל לילי, ביקשתי אותה שנתחיל לעבוד על האפסיונטה
של בטהובן, שהיא מנגנת כל פעם כשעצוב לה. לילי אמרה שאולי אוכל להתגבר על היצירה
מבחינה טכנית, אבל אני עדיין לא בשלה מבחינה נפשית, ולכן נדחה קצת את העניין.
יצירות אחרות לא עניינו אותי באותו הזמן, ולכן חשבנו שאולי אעשה הפסקה לכמה
שבועות. אבל בסוף לא הפסקנו, כי שתינו לא רצינו להפסיק. איך אני יכולה להפסיק
לנגן? הרי המוסיקה היא הדבר הכי חשוב בחיים שלי אחרי המשפחה!
יש ללילי
המון סבלנות. היא אף פעם לא מרימה את הקול, היא אישה מאוד שלווה, וזה לא פלא, כי
כל פעם שקצת עצוב לה, היא מנגנת כל מיני יצירות שמתנגנות ישר לתוך הסערות שלה, ואחרי זה היא מרגישה הרבה
יותר טוב. לפעמים היא יושבת בקיץ על כסא הנדנדה הישן, שעומד תחת עץ התאנה הגדול
בקצה החצר, וקוראת כל מיני תווים ופרטיטורות. היא דופקת ברגל לפי הקצב, מחייכת
לעצמה, ומנגנת לפי התווים על שולחן העץ הישן, אכול השמש, הרוח והגשם, שעומד שם מיום שאני זוכרת את עצמי.
זה באמת מצחיק לראות איך היא מנגנת לעצמה על השולחן בלי
צלילים.
לילי ויוסף
קצת "אסטרונאוטים", ודברים
פשוטים של יום-יום פשוט לא בראש שלהם. למשל, הם אף פעם לא יודעים מה יש להם במקפיא
ומה יש במקרר, ולפעמים לילי קונה שמלה חדשה, ואחר-כך היא שוכחת שהיא קנתה אותה,
והשמלה יכולה לתלות בארון שלה המון זמן, עד שלילי תגלה אותה תחת ערימה של שמלות
אחרות.
31.10.1996
כל פעם שאני
מנסה לכתוב על השביתה יוצאים לי בכלל דברים אחרים. למשל בפעם הקודמת, כשרציתי
לכתוב על השביתה, כתבתי עלי ועל לילי. אולי היום זה בכל זאת יצליח לי.
אתמול הייתה
בבית של לילי ויוסף חזרה של חמישיית הפסנתר. כמובן שעזבתי את שיעורי הבית המשעממים
ובאתי לשמוע את המוסיקה. בימי שני ורביעי בערב, כשלילי נפגשת עם חברי החמישייה,
היא מבקשת ממני לבוא לחזרה כדי להפוך בשבילה את דפי התווים, וזה באמת מצחיק אותי,
כי יש לה זיכרון מוסיקלי מצוין, והיא יודעת את רוב היצירות בעל-פה. אבל אין לה
מספיק בטחון. היא חוששת שתשכח משהו בשעת הנגינה, ולכן היא מעמידה את התווים על הכן
שעל הפסנתר. אחר-כך, בקונצרט או בחזרה, היא בכלל לא מביטה לעברם ולא שמה לב אליהם.
אני אוהבת
לשמוע את הנגינה של החמישייה. אני לא כל-כך אוהבת מוסיקה קלאסית מוקדמת, כמו
מוסיקה של הנדל, באך או פרגולזה, אבל אני אוהבת מוסיקה מתקופות
יותר מאוחרות, למשל מוסיקה של מוצרט, בטהובן, שופן, צ'ייקובסקי, שומן, ברהמס, מהלר
ואפילו בריטן וברנשטין, רק
עם היצירות המאוחרות של השנברג הזה אני לא מסתדרת. את המוסיקה שלו אני באמת לא
מבינה.
כשאני מקשיבה
למוסיקה אני תמיד רואה מול העיניים שלי מראות ונופים. לילי מספרת שכשהייתי בת שבע
היא לימדה אותי לנגן ארפג'ים, ואני לא רציתי להגיד ארפג'ים, אלא קראתי להם "הצלילים של הגלים ושל
המים", ולדיסוננסים קראתי לא פעם "הצלילים של המריבות", או
"הצלילים של הכעס", או "צלילי הברקים והרעמים", ולילי לא תמיד
הבינה מה אני מתכוונת.
בכלל, שמתי
לב שיש אנשים, כמו ארז למשל, ששומעים מוסיקה בצורה משונה. הם לא שומעים את כולה.
הם שומעים רק את המוטיב העיקרי, ולא שומעים את
הליווי. הם מחמיצים לגמרי את הדקויות ואת הגוונים, ולא מבינים שהליווי משמש
הסבר ופירוש של כל היצירה. אני מרחמת על האנשים האלה שמפסידים כל כך הרבה. לילי
קוראת להקשבה שלהם "הקשבה פיזיולוגית", כי היה לה מורה באקדמיה בירושלים
שכינה ככה את סוג ההאזנה הזה.
שוב לא כתבתי
על השביתה. אולי לא אכתוב עליה בכלל. בשביל מה אני צריכה לכתוב על דברים שכואבים
לי?!
2.11.1996
היום יוסף
ביקש אותי ואת ארז לבוא לעזור לו בחממה, כי הוא המציא בשבילנו אגדה חדשה. הוא יודע
שאנחנו כבר גדולים בשביל לשמוע את האגדות שלו, אבל הוא בכל זאת מבקש שנבוא כמו
פעם, כשהיינו קטנים. באנו ושתלנו אתו בחממה. זרענו בעציצים בצלים של צבעונים ושל
נרקיסים והיה כיף.
אחרי שיוסף
סיפר לנו את האגדה החדשה שהוא המציא במיוחד בשבילנו, אמרתי לו שהוא צריך לכתוב את
כל האגדות שלו ולפרסם אותן בספר. אבל הוא טען שאין לו סבלנות, וביקש שאכתוב את
האגדה בשבילו. אז הנה מה שכתבתי:
"פעם,
בחורף, אחרי ימים רבים של כפור וגשם ורוח וסערות, בא פתאום יום של חמסין. היום השובב הזה היה אמנם מיועד לקיץ,
אבל הוא הסתכל מהשמים למטה, על הארץ, ולא היה יכול לשאת את הסבל, את הצבע האפור
ואת הקור ששלטו על פני האדמה. הוא פשוט ברח מהשמים בלי לשאול רשות, חימם את האנשים
הקופאים בקרה, העלה חיוך על שפתי תינוקות, הפריח פרחים, והלביש את העצים העומדים
בשלכת בעלים חדשים. ראה זאת שר המלאכים וביקש להעניש את היום הסורר, אבל שאר
המלאכים לא הסכימו, הם טענו שמי שעושה מעשים טובים ראוי לפרס ולא לעונש, ושלוחי
מצווה אינם ניזוקים. עכשיו מחכה שם יום הקיץ השובב בסבלנות שיבוא תורו לשוב ולקשט
את הארץ."
יוסף הוא האיש הכי מצחיק בעולם שאני מכירה. הוא נורא אוהב
אותי, והוא מוכן לעשות בשבילי כל דבר. למשל פעם,
כשהייתי עוד תינוקת, יוסף גידל זקן, והוא לא הסכים לגלח אותו בשום אופן.
הוא הרגיש שהזקן מגן עליו. ולא הסכים להתגלח, אף-על-פי שלילי ביקשה אותו המון
פעמים שיגלח את הזקן הפרוע והמכוער שלו, שהוא נראה בו ממש כמו פרא אדם. אבל כשאני
רק רמזתי לו פעם אחת שהזקן שלו גועלי ודוקר נורא, הוא תיכף ומיד רץ והתגלח. ממש באותו הרגע! ואפילו שהייתי אז רק בת שלוש
או ארבע בערך, אני חושבת שאני זוכרת את זה. אני זוכרת שיוסף נורא שמח, הרים אותי על הידיים, חיבק אותי, קפץ אתי, רקד בכל
הבית וצעק בשמחה: "תראי, לילי, אין לי זקן! אין לי זקן! אין לי זקן! אני לא
צריך זקן!" ולילי צחקה וחיבקה את שנינו. לילי אומרת שאני לא יכולה לזכור את
זה, כי הייתי קטנה, וכנראה שאני זוכרת רק
את הסיפורים שלה ושל יוסף, אבל אני דווקא זוכרת מצוין!
יוסף מלמד
אותי כל מיני דברים מעניינים, כי הוא יודע המון דברים על צמחים ועל ארכיטקטורה של
גנים, וגם כל מיני דברים בביולוגיה ובמתמטיקה שהוא למד בקורסים של האוניברסיטה
הפתוחה. הוא סיפר לי שהוא היה בימי ילדותו תלמיד די טוב, אבל לא הייתה לו סבלנות
ללמוד. בימים ההם, כשהוא וגיורא ואמא ולילי היו ילדים,
לא ידעו המורים איך לטפל בילדים כמוהו. הם חשבו שכל ילד שלא רוצה ללמוד הוא פשוט
"ילד רע". בשנים ההן עוד לא היו יועצות ופסיכולוגים בבית הספר, והמורים
לא ידעו לטפל בילדים חריגים.
יוסף כבר למד
באוניברסיטה הפתוחה המון קורסים, אבל הוא אף פעם לא זוכר שצריך לשלוח למורים
באוניברסיטה הפתוחה את המטלות. תמיד אני או לילי מוצאות אותן בין כל הניירות שעל
השולחן המבולגן, ושולחות אותן בשבילו. גם לבחינות הוא אף פעם לא הולך. הוא אומר
שיש מספיק בחינות בחיים, והוא אוהב ללמוד ולא להיבחן. הוא לא חושב שצריך לעשות
קריירה מהלימודים שלו, ובאמת, מה רע לו ככה, בגננוּת שלו? הוא עובד לבד בגן של
הבית-חולים לחולי נפש אצל סבא ארנסט, אין לו "בוס" על הראש, והוא אוהב
לראות איך הפרחים נובטים וצומחים ופורחים.
פעם יוסף
נורא אהב מתמטיקה, כמוני. הוא אומר שאהב מתמטיקה "בגלל המוחלטות שלה",
ואני לא בדיוק יודעת למה הוא מתכוון. אבל היום יוסף לומד בקורסים לאמנות ולספרות.
הוא אומר שזה לא מעניין כשיש לבעיה רק פתרון אחד או שניים כמו במתמטיקה. בחיים,
כמו באמנות, יש לכל בעיה המון פתרונות, ולפעמים אפילו אינסוף פתרונות. אז עכשיו
הוא מנסה לעניין גם אותי במקצועות האלה, אבל אני לא אוהבת שאלות בנוסח של "מה
חשב המשורר?" או "מה חשב הצייר בשעה שצייר תמונה זו?" בכלל, אני לא
אוהבת ניחושים. זה סתם קשקוש. אבל את האגדות שיוסף ממציא בשבילי ובשביל ארז אני
אוהבת. למשל, הוא אומר שהפרחים הם מנות קטנות של יופי ושל אושר, וכשאלוהים גירש את
אדם וחוה מגן עדן, ונתן להם המון כאב וצער, הוא ארז בשבילם גם חבילות קטנות של
נחת, כדי שיוכלו לעמוד בסבל ולשרוד, ואת החבילות האלה האלוהים שלח לאדמה וקרא להן
פרחים. לפעמים יוסף צוחק ואומר שאת רוב הדברים בעולם אלוהים עשה בעזרת המלאכים,
ורק את הפרחים והפירות הוא עשה לגמרי בעצמו, בלי עזרה, לכן הם יפים כל כך. ככה הוא
לפעמים מדבר, בעברית כזאת של שבת, ולילי מחייכת כשיוסף מדבר ככה, כי גם היא אוהבת
לשמוע את האגדות שהוא ממציא.
פעם
יוסף עבד לא רק בגינה של הבית-חולים לחולי
נפש של סבא ארנסט, אלא גם גינן בהרבה גינות בשכונה והרוויח יותר כסף. אבל עכשיו,
אחרי שהיה לו לפני שנה התקף לב, הוא עובד רק חצי יום בגינה של הבית-חולים, ואחרי
הצהריים הוא עובד בחממה החדשה, שהיא ממש 'בית תינוקות' של צמחים, ויוסף מגדל בה
בשיטות מתוחכמות בעזרת הורמונים צמחיים נבטים רכים או ייחורים בשלבי חייהם
ההתחלתיים. אחר-כך, כשהם גדלים, הוא מוכר אותם לשתלנים, שממשיכים לגדל אותם עד
שהשתילים האלה גדולים.
הנה! שוב לא
כתבתי על השביתה! אני ממש לא בסדר!
15.11.1996
עכשיו בוקר.
לא הלכתי לבית הספר כי אני מצוננת, ואבא ונורה הסכימו שאשאר בבית. בבוקר יש לי
כוח, ועכשיו, כשכולם הלכו לעבודה והבית ריק,
אולי אצליח להכריח את עצמי לכתוב איך התחילה השביתה שלי, ולא אזוז מהשולחן
עד שאסיים.
אז ככה זה קרה:
לפני כמה שבועות, ביום חמישי, הלכתי לסופרמרקט עם אבא ועם נורה. הלכנו לקנות פירות
וירקות ועוד כל מיני דברים, כי זה היה התור שלנו להזמין לסעודה המשפחתית ביום ששי
בערב את סבתא אלזה וסבא ארנסט, ואת לילי, יוסף וארז. במקרה פגשתי שם, בסופרמרקט,
את אמא של דורון, שהוא ממש ילד מדליק, ואז עוד נורא
אהבתי אותו, אבל אף אחד לא ידע את זה. פגשתי שם גם את גברת צוקרמן, המורה שלי
למתמטיקה, שעד אותו יום אפשר להגיד שחיבבתי אותה, כי היא מסבירה יופי, השיעורים
שלה מעניינים, והיא כמעט אף פעם לא צועקת. בעצם, אני חושבת שעד אותו היום אהבתי
והערצתי אותה. לא כמו שאני אוהבת את נורה או את לילי, אבל אפשר להגיד שחיבבתי אותה
מאוד.
אמרתי לאמא של דורון ולגברת צוקרמן יפה "שלום", ואחר-כך
הסתכלתי קצת על האמא של דורון, וחשבתי שאולי, אם דורון
יואיל אי פעם לשים אליי לב ואנחנו נתחתן, אז היא ואני נהיה קרובות משפחה, ואולי אוהב אותה כמו שלילי אוהבת
את סבתא אלזה. ידעתי שזה בטח לא יקרה, כי דורון ילד יפה וחתיך, והמון בנות יותר
יפות ממני רודפות אחריו. אבל אז עוד אהבתי לחשוב ולחלום שכאילו אנחנו זוג, ושכאילו
דורון נורא אוהב אותי, אבל אני לא מראה לו בהתחלה שגם אני אוהבת אותו, כי אני
מתביישת. ובסוף אנחנו מתחתנים. בגלל זה אפילו הייתי מוכנה לאהוב אותה קצת, את אמא של דורון. נכון
שהוא שחצן, אבל הוא לא רק חתיך ויפה, אלא גם ספורטאי מעולה, ותענוג להסתכל עליו
כשהוא משחק כדורסל בנבחרת של בית-הספר, או כשהוא מתופף בלהקה שלנו ורוקד במסיבות
ביום ששי בערב, כשאנחנו עושים חושך בבית, ורק האור הקטן של המחשב דולק. בייחוד אני אוהבת את החיוך שלו.
יש לו כזה מין חיוך חם וטוב ואיטי, שמתפשט לאט-לאט מהעיניים, ואחר-כך כובש את כל
הפנים, וזה תמיד מזכיר לי איך עולה האור בהתחלת ההצגה או איך השמש יוצאת ביום חורף
מבין העננים האפורים. חבל שהוא לא תלמיד טוב. הוא עצלן גדול, ואני עוזרת לו
במתמטיקה, כי במקצוע הזה הוא בכלל לא מסתדר. אפילו כשהוא כבר יושב ולומד, הוא לא
מבין מה רוצים ממנו בשאלות שבהן מסופר על שני צינורות שממלאים ומרוקנים באותו הזמן
את הבריכה, או על שתי מכוניות שיוצאות זו לקראת זו במהירויות שונות, וצריך למצוא
איפה הן נפגשות. לכן תמיד לפני מבחן במתמטיקה דורון בא אליי כדי שאעזור לו, אבל
לרוב זה כבר מאוחר, והוא נכשל במבחנים של גברת צוקרמן.
כשהיינו
בסופרמרקט, אבא ביקש ממני להביא כמה ארגזי קרטון מהערימה הגדולה שבפתח החנות, כי
קנינו המון מצרכים לארוחת ליל שבת. הלכתי להביא את הקרטונים, ונורה הלכה לקנות בשר
ודגים ומצרכים מגעילים אחרים שאני לא סובלת לגעת בהם, ואבא הלך לבחור ירקות
ופירות, כי הוא אוהב לגעת בהם ולמשש אותם. הוא צוחק ואומר שזאת המנוחה הכי טובה
בשבילו. אז הוא נזכר בימים הרחוקים, כשהוא ולילי ואמא
שירתו בנח"ל ועבדו בגן הירק ובמטעים של הקיבוץ. אבא היה המדריך שלהם בתנועה
והמפקד שלהם בצבא, ולימד אותם המון דברים.
כשעמדתי
מאחורי הערימה הגדולה של הקרטונים, פתאום שמעתי את אמא
של דורון ואת גברת צוקרמן מתלחשות ומרכלות עליי. וזה באמת היה נורא! ממש נורא! אני
לא יודעת איך ידעתי שהן מדברות דווקא עליי ועל המשפחה שלנו, כי בהתחלה אמא של דורון לא הזכירה שמות, אבל הרגשתי ככה, במין חוש נסתר,
שהן מדברות עלינו, בגלל שככה זה תמיד כשמדברים על מישהו וחושבים שהוא לא מבין
שמדברים עליו. הרי כל אחד מרגיש את זה!
"היא
ילדה נהדרת!" אמרה המחנכת שלי, גברת צוקרמן.
"כן,
אף-על-פי שאני לא מבינה איך היא יכולה לחיות במשפחה כל-כך מסובכת. את הרי מכירה את
הסיפור שלהם,” אמרה אמא של דורון.
"לא.
אני לא מכירה,” ענתה גברת צוקרמן והסתכלה באמא של דורון
בעניין.
"מה? את
באמת לא יודעת? הרי כולם יודעים!" השיבה אמא של
דורון.
"לא.
אני באמת לא יודעת,” חזרה ואמרה גברת צוקרמן.
"אז זה
היה ככה,” סיפרה אמא של דורון. "פעם גיורא, זאת
אומרת, דוקטור ברנדשטטר-רשף, היה נשוי ללילי, שהייתה
החברה הכי טובה של יעל, האמא של נועה. אבל יעל התאהבה
בדוקטור, והתנהגה ממש כמו זונה! תתארי לך! היא פיתתה אותו, ובגללה הוא התגרש
מלילי. תשמעי, זאת הייתה שערורייה! כל השכונה געשה. זה קרה כשלילי וגיורא רק גמרו
לבנות את הבית החדש, ולילי הייתה שבורה. היא הייתה במצב נורא, ואושפזה בבית החולים
הפסיכיאטרי של דוקטור ארנסט במשך חודשים אחדים, כי הייתה לה התמוטטות עצבים."
"מה את
אומרת?!" התפלאה גברת צוקרמן.
"כן, באמת,” המשיכה אמא
של דורון. "ושם לילי פגשה את יוסף, שהיה מאושפז גם הוא בבית החולים
הפסיכיאטרי, והם נישאו. אף אחד בשכונה לא הבין איך היא יכולה להינשא לגנן פשוט
כזה, אחרי שהייתה נשואה לרופא מבריק ויפה תואר כמו דוקטור ברנדשטטר.
יוסף עוד היה מאושפז אז בבית החולים, והיה לו זקן פרוע שעשה אותו מפחיד ומכוער.
אבל זה היה בדיוק מה שלילי עשתה. הרכלנים כינו אותה אז 'ליידי צ'טרלי'.
אומרים שהם עכשיו מאושרים ביחד.”
"ולמה
לילי הסכימה לגדל את הילדה של החברה שלה שהרסה לה את המשפחה? הרי היה לה
אבא."
"נכון.
אבל הוא לא תפקד. ואצלם יש ערכים משונים כאלה עוד מהימים של "השומר
הצעיר". כנראה שהיא הרגישה שזה מין 'דין תנועה' כזה."
עמדתי שם, מאחורי
הערימה, והרגשתי שהפנים שלי לוהטות, והלב
דפק כל כך חזק, שחששתי שהן תשמענה ותגלינה אותי מאחורי הקרטונים.
הייתי נדהמת.
אמא שלי התנהגה כמו זונה?! אמא
שלי, שלא הכרתי אותה, שמתה צעירה, ואני
כמעט כל יום חושבת עליה, וחולמת עליה ועל הפנים שלה ועל הגוף שלה, ומדברת אתה
בדמיון שלי כל יום לפני שאני נרדמת?! האמא של החלומות,
שאני מספרת לה בלב כל ערב לפני השינה מה שקרה לי במשך היום?! ולילי ויוסף היו
מאושפזים פעם בבית חולים לחולי נפש של סבא ארנסט?! את זה לא ידעתי! את זה לילי
ואבא שלי לא טרחו בכלל לספר לי! הם אמנם
סיפרו שהיו נשואים פעם, אבל לא סיפרו את
הדברים האיומים שאמא של דורון אמרה לגברת צוקרמן.
"גל
גדול סחף את יעל ואת גיורא, נועה, והם לא יכלו לעמוד בפניו,” אמרה לילי כששאלתי
אותה לפני שנים אחדות על הימים ההם. "בסוף אני זזתי הצידה... זאת אומרת,
ויתרתי... אני מתכוונת שלא הייתה לי ברירה, כי הם מאוד-מאוד אהבו זה את זו ורצו
בך. תזכרי תמיד, נועה, שהם מאוד-מאוד רצו אותך, ותזכרי תמיד שאמא
שלך הייתה אישה נהדרת! אישה יפה ומשכילה וחזקה וחכמה וטובה ובעלת חוש הומור, והיא
הייתה, ככה, נו, איך להגיד לך, היא הייתה
המנהיגה שלנו כשהיינו קטנים, ואני אהבתי אותה, כי היא הייתה חזקה. לא
כמוני. היא השאירה לך מכתב, וכשתגדלי ותהיי בת שמונה-עשרה, תקראי אותו ותביני הכל,”
"ואיפה
המכתב הזה?" שאלתי.
"עותק
אחד שמור אצלי בתיק המסמכים הכחול שבחדר העבודה, והעותק השני שמור בכספת אצל אבא.”
"אני כבר
גדולה, ואני יכולה לקרוא את המכתב כבר עכשיו.”
"לא,
נועה, אל תלחצי עליי! אני מבקשת! הבטחתי לאמך שרק כשימלאו לך שמונה-עשרה אראה לך אותו.”
וכך נשאר
המכתב נסתר מעיניי עד היום, ואף-על-פי שלפעמים אני חושבת עליו, לא התעקשתי לקרוא
אותו לפני הזמן, כי אני לא יכולה ללחוץ על לילי ולצער אותה. אבל עכשיו השתנו
הדברים! עכשיו אני מוכרחה לדעת את האמת! אני כבר לא תינוקת, ואני רוצה לדעת את הכל! ואני אשיג את המכתב הזה כבר עכשיו!
דחפתי בכוונה
בכוח את הערימה הגבוהה, והקרטונים התגלגלו ופגעו בנשים המרכלות. עיניי נפגשו
בעיניה של גברת צוקרמן ובמבטה הרע של אמא של דורון, והן
הביטו בי נדהמות ופעורות פה. אחר-כך הלכתי משם ועמדתי על יד אבא, שהמשיך לבחור
פירות וירקות, וחייך אליי כשהבאתי לו את
הקרטונים.
הפנים שלי
להטו. הייתי עצובה ונעלבת, ודמעות עלו בעיניי. אבא לא הרגיש, כי הצלחתי להסתיר אותן,
אבל נורה תיכף מרגישה כשמשהו לא בסדר אצלי, ובדרך הביתה שאלה למה אני היום שקטה כל
כך. אמרתי שאני עייפה, והראש שלי כואב. אבא ליטף לי את המצח, ואמר ש"קָצֵ'פּוּצֵ'ה"
בהיר ירפא אותי כמו תמיד.
ה"קצ'פוצ'ה" הוא המשקה האהוב עליי ביותר.
לפני שאמא מתה. היא לא יכלה לאכול מזון מוצק, וביקשה את לילי ואת
אבא להשקות אותה במין משקה מוזר שהמציאה. זה היה קפה מתוק, חריף וחם מאוד, שלתוכו
הכניסו אבא ולילי מנה גדושה של גלידת שוקולד קרה כמו קרח. זה היה המזון היחיד שבא
אל פיה של אמא בימיה האחרונים. והם קראו למשקה הזה
"קצ'פוצ'ה".
פעם, כשהייתי ילדה קטנה, הכנתי לי קפה חלש, וכדי
למהר ולצנן אותו שמתי בו מעט גלידה, וככה, לא בכוונה, המצאתי גם אני את הקצ'פוצ'ה בלי שידעתי שאמא המציאה
אותו לפניי. אבא היה עצוב כששתיתי את המשקה המוזר, וסיפר לי אז לראשונה על ה"קצ'פוצ'ה" של אמא,
ומאותו היום אחזה בי תאווה עצומה למשקה הזה. ממש התמכרתי לו. בהתחלה ניסיתי להיגמל
ממנו, אבל במשך הזמן הלכה וגברה תאוותי אליו. אבא היה מסתכל בי במבט מוזר ועצוב
כששתיתי, וביקש שאכין את הקצ'פוצ'ה מחלב, כי זה לא בריא
לילדים בגילי לשתות קפה. אז אחרי שעשיתי ככה, אבא ונורה לא דחקו בי עוד להיגמל
מהמשקה הזה.
כשבאנו
מהסופרמרקט הביתה, מיהרתי למטבח והכנתי לי קצ'פוצ'ה,
אבל הפעם הכנתי אותו מקפה חזק ומגלידת שוקולד, כמו שאמא הייתה עושה.
אחר-כך עמדתי מול אבא, הסתכלתי לו ישר בעיניים, ושתיתי את המשקה הכהה בגמיעות
גסות.
אבא הסתכל בי
ושאל מה קרה. האם אני כועסת עליו? ולמה שיניתי את הקצ'פוצ'ה
שלי? למה אני מתנהגת באופן מוזר? מה קרה?
סיפרתי לו מה שסיפרה בסופרמרקט אמא של דורון לגברת צוקרמן, ואמרתי שאני רוצה לקבל את המכתב
כבר עכשיו.
"מה
פתאום?!" התגעש אבא. "מה פתאום את מקשיבה לנשים רכלניות וטיפשות
בסופרמרקט
אמרתי שאני
כבר לא יכולה יותר. אני מוכרחה לקרוא את המכתב, וחושבת רק עליו, לא אוכל לחשוב על
דברים אחרים עד שאקרא אותו. אבא ליטף לי את המצח ואת הלחיים ואת השערות, ואמר שאני
פשוט עכשיו עייפה, אבל מחר, כשאקום בבוקר, אראה שכל הדברים ששמעתי בסופרמרקט הם רק
שמועות רעות, שמועות מרושעות שאין בהן אמת! ועכשיו אני צריכה פשוט ללכת לישון והכל יהיה בסדר.
הנה. סוף-סוף
כתבתי. אבל אני נורא עייפה עכשיו ואני לא יכולה לגמור. אני מרגישה שהחום עולה וכואב
לי הגרון. אולי אמשיך מחר.
18.11.1996
שלום יומן.
כמו שהבטחתי אני ממשיכה לספר לך. בפעם הקודמת כתבתי המון, והייתי אחר כך עייפה
וישנתי המון שעות.
אבא אמר שהכל יהיה בסדר, אבל שום דבר לא חזר להיות בסדר. אחרי ששמעתי
את הדברים של אמא של דורון בסופרמרקט לא יכולתי להקשיב או לנגן, וכל הזמן חשבתי על
הדברים שאמרה אמא של דורון לגברת צוקרמן הטיפשה, שפעם
חיבבתי אותה, ועכשיו לא יכולתי אפילו לראות את הפרצוף שלה. בהפסקות הסתגרתי
בשירותים ובכיתי, ואמרתי כל יום בהפסקה הגדולה לדורון או לארז שיגידו לה שהראש שלי
כואב ואני מוכרחה ללכת הביתה. ככה עשיתי כמה ימים.
באחד הימים,
כשחזרתי מוקדם, הבית היה ריק, כי נורה, יוסף ואבא הלכו לעבודה. רק קול נגינתה של
לילי נשמע מהקומה העליונה. היא בדיוק התכוננה לקונצרט, ולא רציתי להפריע לה, מפני
שידעתי שהיא צריכה לנגן הרבה לקראת קונצרט חשוב שיתקיים בהיכל התרבות בעוד כמה
שבועות. אבל לילי שמעה את הצעדים שלי ובאה לראות מה קרה. היא שאלה בחרדה למה
הקדמתי לחזור מבית הספר. האם הכל בסדר אצלי? ואולי אני
רוצה שהיא תכין לי כוס קצ'פוצ'ה?
הבטתי לה ישר
לתוך העיניים, ואמרתי שקצ'פוצ'ה לא יכול לרפא כל דבר. היא
הסתכלה בי בדאגה, ושמה את היד על המצח כדי לראות אם אין לי חום. אחר-כך שאלה שוב
מה קרה.
שאלתי אותה
למה היא שיקרה. הרי תמיד חשבתי שהיא האדם הישר ביותר בעולם, והנה, היא שיקרה לי! אמא שלי התנהגה כמו זונה והרסה את המשפחה של החברה הכי טובה
שלה, והיא, לילי, מספרת לי סיפורים כמו לתינוקת! והכל,
כן! כן! אני מתכוונת לומר שהכל! הכל-הכל-הכל היה שקר אחד גדול!
לילי ניסתה
ללטף לי את השערות ואת המצח, אבל דחפתי את היד שלה ולא נתתי לה לגעת בי. אחר-כך
לילי גמגמה נורא, ואמרה שאני לא מבינה שום דבר. היא התכוונה לספר לי את הכל כשאגדל, ולא חשבה להסתיר ממני את הדברים. אבל אני עדיין
ילדה, ולא יכולה להבין ולשפוט אותם על מה שקרה. החיים הם לא רק מה שנראה לעין,
ואי-אפשר לראות הכל רק בצבעים של שחור ולבן. אמא שלי לא התנהגה כמו שאמא של
דורון אמרה. היא הייתה אישה נהדרת! אישה מקסימה ונפלאה!
שאלתי אותה
מה זה ה'דין-התנועה' הזה, שגברת צוקרמן הזכירה, ואם היא
עזרה לי ולאבא רק בגלל 'דין התנועה', כי אני חשבתי שהיא גידלה אותי בגלל שהיא אהבה
אותי, וחשבה שאני תינוקת נחמדה. לילי אמרה שזה בכלל לא נכון מה שאמא של דורון אמרה. היא בכלל לא יודעת מאיפה היא לקחה את
השקר הנבזי הזה, ואני בטח מבינה בעצמי שתינוקת לא מגדלים בגלל דין התנועה אלא רק
באהבה אמיתית וכנה כמו שהיא אוהבת אותי.
אמרתי ללילי
שאני רוצה את המכתב של אמא עכשיו. הרי זה מכתב שלי. הוא
מיועד רק לי, ואין לה או לאבא זכות למנוע אותו ממני!
לילי מחתה את
פניה שהסמיקו, ואמרה שהיא צריכה לדבר עם גיורא, כי הם הבטיחו ליעל שאקבל את המכתב
רק כשימלאו לי שמונה עשרה.
אמרתי לה שלא
אכפת לי! לא אכפת לי שום דבר! אני לא אלך יותר לבית הספר ולא אכין שיעורים ולא
אדבר אתה ועם אבא ועם נורה ואפילו עם יוסף! אפילו אתו! לא אדבר אתם עד שאקרא את
המכתב!
לילי חזרה
ואמרה שהיא מבינה, אבל היא חייבת להתייעץ
עם גיורא. אמרתי לה בעצב ששתינו יודעות יפה מאוד שאבא לא יסכים, כי הוא יקה, ותמיד
מתגאה שהוא אף פעם לא מפר הבטחות. אחר-כך אמרתי ללילי שאני לא צריכה את הטובות
שלה, כי אני פשוט אלך לבקר את סבתא אלזה, והיא כבר בטח תספר לי הכל, בגלל שהיא לא
מפחדת מאבא, ועושה רק מה שבראש שלה, והיא נורא אוהבת לספר לי על החיים של פעם.
טרקתי את
הדלת והלכתי לסבתא.