15.5.10 מרותי ריכטר

טיפטיפונת מרפאת החולים

שלום לכל חברי ובני ביתי

רציתי לשלוח מתנה לחג,

אך לא ידעתי מה אשלח.

עוגת הגבינה לא נכנסה למחשב,

ולכתוב עוד סיפור המעיין התייבש...

אז לקחתי סיפור ישן נושן,

חרזתי חרוז, הוספתי משקל,

ושלחתי לכם לספר לנכדים,

כי זה התפקיד של סבות וסבים.

תיהנו. אשמח אם תגיבו

רותי

[email protected]

טיפטיפונת מרפאת החולים

מעבר לאגם ולגבעה

משקיף חרמון אל עמק ובריכה

צופה ההר אל ירק שדותיו.

ושלג מכסה את פסגותיו.

קוראים לי טיפ-טיפונת

ואני גרה בשלוגית.

קל לזכור את המילה,

כי היא דומה לשם שלולית.

באביב, כשמפשיר פה השלג,

אני גולשת לאט במדרון,

יוצאת לטייל קצת בעמק,

פוגשת פרחים באדום.

לאבא ואימא נותנת יָדַיים

ואנחנו שוחים לשמורה.

בדרך פוגשים עץ או שניים,

ושבילים מתפתלים בגבעה..

אבא אמר שצריך למהר,

לשחות לכיוון ים המלח,

שם חולים ונכים צריך לרפא,

להשקות ולגדל עץ ופרח.

אך אני לא רציתי ללכת מכאן,

לנטוש זוהר אור, כתם צל.

פחדתי לנדוד בירדן מפותל

אל הים האפור, הדומם.

"אבא," אמרתי, "חכה פה אתי,

בצל העצים, ליד ארז,

נראה תאנה מבשילה ירק פרי,

אנפה משחקת בברז."

ופתאום מרחוק כיתת ילדים

בקצב הולמים צעדיה.

הולכים לשמורה, לומדים על ציפור,

כתמי פז מקשטים נוצותיה.

מורה וילדים, וקולות של שמחה,

ושאלות ותשובות לתפארת:

"איך קוראים, המורה, לדגיג, לסרטן,

לציפור, לצמחים, לשרוך עשב?"

רוקדים הילדים מסביב למפל,

אך ילדה אחת לידם כואבת:

"גם אני מתגעגעת לרקוד כמותם,

אבל בכיסא של נכים יושבת!

שירי קוראים לי, אך אין בי שירה

כי חליתי ואין לי מרפא.

בכיסא גלגלים אשב בלי תקווה,

לעולם לא ארקוד, לא אשחה.

"יש תרופה!" לחשתי באוזן,

"סעי עמי למדבר חם, יבש,

שם, בין גלים, מול עץ תומר,

ים המלח אותך ירפא!

גבישי מלח קטנים וים של טיפות,

ילטפו חמימים את רגלייך.

חולות זהובים וגל ליד חוף,

ימחקו, ירפאו כאבייך,"

עבר יום, חלפו עוד יומיים,

וביום השלישי, בשעת בין ערביים,

שאלנו את נהר הירדן בנימוס,

איך אפשר למדבר לשוט או לטוס.

ארוכה הייתה הדרך,

רבת מכשול וסכנות,

אך אנחנו מול השמש

נשבענו לשירי שתרקוד.

עבדנו קשה ימים ולילות,

עיסינו, חבשנו, מרחנו בבוץ,

ריפאנו חולים, מחינו דמעות,

רגליים חולות לימדנו לרקוד.

ויום אחד קרה הפלא,

ושירי פסעה פסיעותיים!

לבדה עמדה ליד עץ אשל, .

את פניה שטפו דמעותיים..

הרוח הסיעה אותנו הביתה,

לפגוש חברים ואת סבא וסבתא

ושוב בא החורף, הביא גל של קור,

ושירי הבריאה ורקדה עוד ועוד.

לחרמון היא תבוא, תעלה בָּרָכֶּבֶל,

בשלג תגלוש, תדלג קצת בחבל,

ובבוא שוב אביב, כשנצא משלוגית,

שירי תצחק ותרקוד בשלולית.

רותי ריכטר מאי 2010