21.2.08
האשה שקצרה את צמתה : ספור מאת רות ריכטר / יצחקי
שלום חברים
השבוע, ב-24 בפברואר, יחול יום השנה ה-48 לאסון
הספינה סטרומה, שטובעה בטעות נוראה על ידי צוללת רוסית
ליד חופי טורקיה. באסון זה נספו 760
אנשים, ורק אדם אחד הצליח להינצל. היה זה
האסון הגדול ביותר במפעל ההעפלה.
בחרתי לפרסם
לזכר מאורע זה את הסיפור הבא, העוסק בעליה ב'. הסיפור מיועד הן לבני נוער והן
למבוגרים שנותר בלבם משהו מנפש הילד.
קריאה נעימה
רותי יצחקי-ריכטר
לתגובות אנא כיתבו לאתר או אליי [email protected]
האישה שקיצרה את צמתה
בן שבעים אני היום. עוד מעט נדליק נר
ראשון של חנוכה, ונחגוג את יום השנה השישים לעלייתי לארץ ישראל. לכבוד מאורע זה החליטו ילדיי ונכדיי לכבד אותי
במסיבת הפתעה, והם טורחים לערום במקרר הקטן של תמי, אמי המאמצת, עוגות, ממתקים
ומשקאות לרוב. אני אמור להיות מופתע ולא
לדעת דבר, אבל חיוכה הקורן ועיניה הנוצצות של תמי מסגירים את הסוד הגלוי. היא
מביטה בי בחיבה כשאני מסתובב חסר מנוחה בחדר, ואני יודע שהיא זוכרת עכשיו את היום
שבו נפגשנו לראשונה, כשעליתי ארצה בספינה רעועה, עמוסה באדם ובמטען למעלה מכוחה.
אף-על-פי שקטנה הייתה הספינה, ודמתה לסירת צעצוע של ילדים המתנדנדת על פני המים,
עמדה הספינה בתלאות הדרך, והביאה אותנו לאחר תלאות רבות לארץ ישראל.
היה זה ביום שהכרתי
את תמי, המחייכת אליי עתה בחיבה. אף שמלאו לה כבר שמונים שנה, ופניה חרושות קמטים,
עדיין מחייכות אליי עיניה בשובבות של נעורים כשהיא רומזת לי בידה על שערה שהלבין ואומרת:
"אתה רואה, דוד, עדיין קטנה צמתי האחת מצמתי
השנייה." ועיניה זורחות, כי שנינו יודעים שהיא גוזרת את צמתה בסתר לזכר אותו
מאורע רחוק.
ומעשה שהיה כך היה:
עליתי
לארץ-ישראל בימים שלפני קום המדינה, זמן קצר לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה.
הייתי רק כבן עשר שנים, אבל הייתי בוגר מכפי גילי, כי פעמים רבות ידעתי רעב
ומחסור, ולעתים ראיתי את המוות מול עיניי. הורי נספו בשואה, ואני גדלתי בגטו וביער,
בחברת פרטיזנים שנלחמו באויב הגרמני.
כששוחררה פולין מהנאצים, נאספו במחנות
מעבר אלפי ילדים יתומים חסרי בית, וגם אני נמניתי עליהם. טיפלו בנו חיילים יהודים
ששירתו בבריגדה היהודית ובצבא הבריטי, ונלחמו עם חיילי
בנות הברית נגד הגרמנים. רצינו להקדים ולעלות לארץ-ישראל, אבל הבריטים שלטו אז
בארץ, והם הרשו רק למספר זעום של יהודים להיכנס אליה. אלפי פליטים, שנמלטו בעור שיניהם מהשואה, התדפקו על שעריה הנעולים
של הארץ, וחברי ארגון ההגנה הבריחו אותם ארצה בלא רישיון, כשהם משתמשים בספינות
רעועות שיצאו זה כבר מכלל שימוש. הספינות
הפליגו בלילות חשוכים, וקברניטיהם שקדו לעקוף את ספינות הצי הבריטי, כי כשנתפשו
עולים שהגיעו ארצה בלא רישיון, גירשו אותם הבריטים מהארץ.
ימים רבים שהיתי עם חבריי במחנה
המעבר, וחיכיתי שיגיע תורי לעלות לארץ
המובטחת. בכיליון נפש ובגעגועים עצומים חיכיתי. אף שמעולם לא ביקרתי בארץ, אהבתי
אותה והתגעגעתי אליה. השליחים שבאו מהארץ
טיפלו בנו במסירות רבה. הם ואגו לכל מחסורנו, ושוב לא ידענו רעב. התחלנו
ללמוד בבית הספר שנפתח במחנה, אבל רוחנו קצרה לעלות לארץ-ישראל, והימים עברו עלינו
בציפייה ארוכה ומורטת עצבים.
באחד הימים קמה התרגשות רבה במחנה. מפה
לאוזן עברה השמועה שאנחנו עומדים להפליג ארצה. בערב הצטווינו לארוז במהירות את
חפצינו המעטים ולעלות על משאיות שהובילו אותנו לנמל. שעות אחדות נסענו בחשכה,
ולבסוף הגענו ועלינו על האוניה. שנראתה כגוש שחור ומאיים השקוע עד למחצית גובהו
בתוך המים הכהים.
כשבועיים הפלגנו בים. צפיפות רבה שררה
באוניה הקטנה, וחפצים ומזוודות התגוללו בכל פינה. בכי בלתי פוסק של תינוקות התערב
בשיחות המבוגרים ובריב הילדים, וכשסער הים, נדמה היה שהאוניה יורדת לתהום. המזון
חולק בצמצום והמים ניתנו במשורה. לא
הורגלנו בהפלגות, ורבים הקיאו וחלו בשעת הסערה הגדולה. נדמה היה לנו שלעולם לא
נגיע לחוף. אבל לילה אחד, בערב ראשון של חנוכה, ראינו מרחוק את אורות החוף מהבהבים
מולנו, וידענו שהגענו הביתה ובא הקץ לנדודינו.
התרגשות רבה אחזה באנשים החולים והעייפים.
הם מחו דמעות של שמחה מעיניהם, והסתכלו כמהופנטים בחוף המכחיל באפלה. הייתי אז רק
ילד, אבל לעולם לא אשכח לילה זה של חלום ושל תקווה המפעמת ומרעידה את הלבבות. מהים
האפל התקרבו סירות קטנות ובהן אנשי ההגנה, הפלמ"ח וחברי הקיבוץ הסמוך. הם עלו
על סיפון האוניה המתנדנדת, התערבו בין העולים, הרגיעו את הרוחות, והורו לנו לרדת
לסירות שישיטו אותנו לחוף,
אבל השמחה לא ארכה זמן רב. חיילי הצי
הבריטי הבחינו בנו, וסירותיהם התקרבו אלינו. הם זרקו לחלל הלילה פקודות בלשון
האנגלית, וציוו עלינו להישאר באוניה. רבים מהעולים קפצו למים, וניסו להגיע אל החוף
בשחייה, כי החלטנו שלא נניח לחיילים האנגלים להחזיר אותנו לארצות מוצאנו ולגרש אותנו
מהארץ שאליה הגענו אחרי תלאות וסבל רב.
לא ידעתי לשחות, ופחדתי מהמים האפלים
והמאיימים. בלב חרד קפצתי אל אחת הסירות הקטנות שעגנה במים ליד האוניה, ועל אף
הקור המצמרר התכסה גופי בטיפות של זיעה. לרוע מזלי החליקה רגלי, וצנחתי במהירות אל
התהום השחורה. מים רבים נכנסו לפי, לאפי, לאוזניי ולעיניי. התחלתי לשקוע וחשבתי
שבא קצי, אבל לפתע אחזו בי שתי ידיים חסונות, ומשו אותי מהמים. קול אישה צעירה
ציווה עלי לאחוז היטב בכתפיה ולא להרפות מהן. האישה הייתה צעירה בעלת זוג צמות זהובות, שהבהיקו כשנפל עליהן
אורו החיוור של הירח. וקולה היה ערב ומשרה ביטחון. היא היטיבה לשחות, ולא פחדה
מהגלים הגבוהים. אבל אני הייתי מבוהל, וחרדה עצומה אחזה בי. חיבקתי את צווארה בכוח
רב וכמעט הטבעתי את שנינו במצולות. היא ניסתה להרפות מעט את אחיזתי, כי לא הנחתי
לה בחרדתי להוציא את ראשה מהמים כדי לנשום מעט אוויר, ומדי פעם לחצו ידיי שלא
מרצוני על צווארה ועל כתפיה. כאחוז עווית
הייתי, ולא שלטתי במעשיי. היא הייתה יכולה להציל את חייה לו השליכה אותי אל הים
הסוער, אבל היא המשיכה לחתור בידיה במים כשראשה נתון רוב הזמן מתחת לגלים, ושיעולה
מחריד את הדממה. זמן רב נלחמנו בגלים הסוערים שהכו בנו בקצפם הלבן, וכמעט טבענו
שם, במים האפלים ההומים אדם. עננים כבדים העיבו פתאום על הירח, ומנעו מאורו המועט
לזרוע רסיסים על פני הים. טיפות גדולות של גשם החלו לרדת, ורוח קרה צלפה בפנינו.
כוחותיה של האישה הצעירה הלכו ואזלו, אבל היא נלחמה בעוז בגלים הגבוהים, ולא נטשה
אותי בים על אף הסכנה הצפויה לחייה.
לבסוף הגענו אל החוף. עולים חדשים שהגיעו
זה עתה למולדתם התערבו בקהלם של אנשי
הארץ. בחורים ובחורות עלו מהמים כשהם נושאים ילדים רכים בזרועותיהם, והחיילים
הבריטים התבוננו במתרחש בתדהמה. הם ניסו להפריד בין העולים החדשים ובין אנשי
ארץ-ישראל, אבל העולים ואנשי הארץ החליפו ביניהם את בגדיהם, ולא היה אפשר להבחין
ביניהם.
עתה יכולתי להתבונן היטב באישה הצעירה.
שהצילה אותי מטביעה בים. היא הייתה בחורה נאה בעלת זוג צמות עבותות, ועיניה
הדומעות התבוננו בי בחיבה. התקרבתי אליה ואחזתי בידה. החלטתי שלא אניח לה לעזוב
אותי. היא חייכה אלי ואמרה ביידיש:
"שמי תמי, ואני חברת הקיבוץ
הקרוב."
לא עניתי, ורק אחזתי בידה בחוזקה. אחר-כך
שאלתי חרש:
"ולא
תעזבי אותי כאן, לבדי, בחולות?"
היא הרצינה והתבוננה בי בסקרנות. אחר-כך
אמרה:
"היום אפרד ממך, אבל באחד הימים
אחזור, ולא ניפרד עוד."
לא
האמנתי לה פעמים רבות נטשו אותי אוהביי ולא שבו, ואני חששתי שכך יקרה גם עכשיו,
לכן אחזתי בידה הרכה ולא הרפיתי. היא הייתה דומה לאמי שמתה במלחמה, ואני לא רציתי
לאבד אותה.
"חיימקה, בוא רגע!" קראה פתאום האישה לעבר החובש, שהתרוצץ
בין האנשים כשתיק העזרה הראשונה תלוי על שכמו.
"מה קרה?" שאל חיימקה, ומיהר לגשת אלינו.
"תן לי מספריים בבקשה!" אמרה
תמי.
"מספריים? למה לך מספריים?" שאל
חיימקה.
תמי
לא ענתה. היא נטלה מספריים מתיקו של החובש, גזרה כמחצית מאחת מצמותיה, ונתנה את
השיער הבהיר בכף ידי.
"שמור לך את שיערי, והיה לך לאות
שאחזור." אמרה, ואחר-כך ליטפה את לחיי ונעלמה בחשיכה.
קבוצתנו הצטרפה לקיבוצה של תמי, ששכן ליד
שפת הים. למדנו עברית, עבדנו בענפי המשק השונים, והשתדלנו להידמות לצברים, ילידי
הארץ. למדנו בבית הספר עם שאר ילדי הקיבוץ, ולא חסרנו דבר הסתגלנו לאקלים החם,
לתכלת השמים הבוהקת בעזות ולשמש המכה על
ראשנו, וניסינו לשכוח את המלחמה ואת ימי היער והגטו.
אבל אני לא ידעתי מנוחה. בלילות ביעתו סיוטים וזכרונות מן המלחמה
את שנתי, ובימים הכאיבו לי געגועיי לתמי. פעמים רבות הוצאתי בהיחבא את צמתה הרכה
והעבותה וליטפתי אותה בסתר. הרביתי לשאול את החברים הוותיקים שבקיבוץ מתי תמי תשוב
אלינו, אבל פניהם עטו סוד, והם לא ענו לי,
מפה לאוזן עברה השמועה שתמי נסעה לאירופה כדי לסייע בהברחת ילדים נוספים לארץ
ישראל, והיא תשהה שם זמן רב, כי עוד רבה המלאכה לפניה.
ימים
רבים חיכיתי. אלוהים! כמעט נואשתי מלחכות! חשבתי שתמי שכחה אותי ולא תחזור עוד.
אבל יום אחד, בערב ראשון של חנוכה,
כשחזרתי לחדרי קודר ועצוב. מוכה בדידות וגעגועים נעלמים שלא ידעתי את פשרם.
שמעתי חריקה של דלת נפתחת. נשאתי את עיניי
אל הפתח, והיא עמדה שם. דמעותיה ניגרו על פניה, וידיה נשלחו אליי לחבקני.
מאז לא נפרדנו. תמי הייתה לי לאם ואחות,
וכשנישאה לבעלה וילדה בנים ובנות, חשתי שאני חלק ממשפחה גדולה ומאושרת.
שנים רבות חלפו מאז. גם אני נשאתי אישה
ונולדו לי ילדים. הקמתי את ביתי בקיבוץ, וקניתי לי שם כצייר מחונן, המרבה לנסוע
בעולם ולייצג את מדינת ישראל בתערוכות בינלאומיות. אבל תמיד בערב ראשון של חנוכה,
ביום שבו עליתי לארץ ישראל, אני מקפיד לחגוג את החג עם משפחתי הענפה ועם תמי, אמי
האוהבת.
רותי
יצחקי-ריכטר [email protected]