12.10.07
עיין ערך: עבודה - סיפור מאת
רותי ריכטר יצחקי.
הטלפון צלצל בעצבנות בצלילים אחרונים של יאוש כאומר לנסותני רק עוד פעם אחת, כשנכנסתי הביתה מתוך
אוויר הערב האפור והמחניק.
הטלפון הזה! הוא תמיד מטריד בזמן הלא נכון! ואני
עייפה כל כך ! אני לא רוצה עכשיו לשמוע את צרותיו של
איש! לא! לא אענה! הרי רק עכשיו חזרתי מהבנק, לאחר ששכנעתי סוף-סוף את המנהל העקשן
להעניק לי את ההלוואה הדרושה כדי לקנות
דירה לבתי היחידה. ובאמת אין לי כוח עכשיו! אבל כמו
מאליה השתלחה ידי אל השפופרת, ומן הצד השני בקע קולו של אחד מעמיתי מהאוניברסיטה
שבארצות הברית:
"דליה, יקירתי,
אני מוכרח לבשר לך בשורה לא טובה. את מבינה, השנה לא נוכל להזמין אותך להרצות
אצלנו. בגלל המיתון הארור פיטרנו המון אנשים, ופשוט אין לי תקציב להזמנת מרצים
אורחים השנה. אני מצטער, דליה. אני באמת מצטער מאוד."
צער רב הצטערתי על
שהתבטלה נסיעתי, כי דווקא השנה הסתבכתי בחובות כבדים והצטרכתי לכסף .וכיצד קרה הדבר?
אישה אלמנה אני. במלחמת לבנון הראשונה נפל בעלי, כשבתנו הייתה עדיין תינוקת, ומאז
נותרתי בבדידותי. בתי עומדת להינשא בקרוב, וכשנפגשתי עם הורי חתנה כדי לדון עמם בסדרי החתונה
ובעניינים אחרים שהורי הזוג הצעיר נוהגים לדון בהם, הכה אותי לבי על שלא הרביתי
לחסוך בעבור ילדתי, ולא ציידתי אותה בדירה קטנה או בסכום כסף נכבד. הוריו של החתן,
תעשיינים שהתעשרו בשנים האחרונות, נהגו בי כבוד, והציעו לקנות לזוג הצעיר דירה קטנה מכספם, אבל אני לא
יכולתי להניח להם לשאת לבדם בעול הכבד, ולמחרת הפגישה נכנסתי לבנק, משכתי את כל חסכונותיי, הוספתי
עליהם מענק שקיבלה ילדתי ממשרד הביטחון, וביקשתי מהמנהל, המכיר אותי היטב ויודע
שמעולם לא משכתי מחשבוני משיכת יתר שיש בה כדי להדאיג, שירשה לי ללוות כמה עשרות אלפי שקלים כדי שאוכל לסייע לבתי ולחתנה ברכישת דירה. המנהל טען באוזני שבאמת, אולי כדאי לי לחשוב שנית
לפני שאחליט החלטה חשובה כל כך?! הרי הריבית גבוהה עכשיו מאוד, וכיצד אוכל אני,
המפרנסת היחידה, לעמוד בעול התשלומים?! ואולי כדאי שייקחו הצעירים משכנתא נוספת
במקום ההלוואה היקרה הזאת?! הרי מחירי הריבית כיום רצחניים ממש!
אבל אני לא רציתי
לשמוע. כדיבוק היה בי הדבר הזה. החלטתי שעלי לסייע לזוג הצעיר לקנות דירה, כי
אינני רוצה שתחשוב בתי ברבות השנים שיצאה
מביתי כשהיא חסרת כל.
וכך, דווקא עתה,
בשנה שרבו חובותיי, אני פנויה ממלאכה בימי הקיץ. הימים החמים חולפים בכבדות
כנאחזים זה בעקבותיו של זה, והאוויר הלח, הזהוב, דביק וקודר. הנה, גם מזג האוויר
בחוץ הפך השנה מוזר, ואף שאנחנו עומדים רק בתחילתו של אוגוסט, מקדים היום להעריב
כאילו החליט
החורף להקדים לבוא, וחשרה אפורה מכסה על ענני הערב הבהירים,
ספוגי השרב המאובק, ומטיחה עצבות על הארץ.
בוקר ערפילי של קיץ מאיר אותי משנתי מדי בוקר,
כשגופי הרעב נוטף זיעה לחה, ועיניי בוהות בחדר המוכר. ברוח עגומה אני גומעת את
הקפה. לפעמים אני מנסה לשבת אל שולחן הכתיבה שלי כדי להשלים מחקר שהתחלתי בו, או
לכתוב מאמר שיקדם אותי בדרך החתחתים הארוכה, המוליכה מדרגת מרצה בכיר לדרגת
הפרופסורה הנכספת, אבל אני מתקשה להתרכז,
ובלילות נודדת שנתי, ואני מתהפכת מצד אל
צד, או משוטטת לבדי בחדרי הבית הריקים. אינני רגילה להיות בעלת חוב, ועול ההלוואה
רובץ על מחשבותיי ועל הרהוריי כמעמסה כבדה. משך כל שעות היום אני מהרהרת בחובי, ומועקת-תמיד עומדת בי.
אגב עיון בעיתון אני גומעת בצמא משונה את המדור המיועד למבקשי עבודה. אני יודעת
שאסור לי לתלות תקוות רבות במודעות אלה, ולכן מרחפות עליהן עיני כיוצאות ידי חובה,
ואינני מקדישה להן תשומת לב יתירה, אבל הנה, באחד מאותם בקרים הבילים, כשהעייפות
מחלחלת אל גופי עוד לפני שהתעוררתי לחלוטין משנתי
הטרופה, נתקלו עיני במודעה צנועה בתחתית העמוד:
"דרושה מבשלת מנוסה ליומיים בשבוע, בשעות הבוקר. משכורת גבוהה
לאישה המתאימה. נא לפנות בכתב-יד אל הכתובת...".
אני מחייכת לעצמי
חיוך של לעג. אני - מבשלת?! אמנם, מלאכות
המטבח אינן זרות לי, כי אני מרבה לארח בביתי תלמידים, חברים המלמדים אתי
באוניברסיטה וידידים ותיקים מימי נעורי, אלא שלא כבימי צעירותי, אינני מרבה לשהות
כיום זמן רב במטבח, ואין לי עניין בהתקנת מאכלים מסובכים. ומה יגידו תלמידי ועמיתי
אם יוודע להם שאני, המרצה המכובדת, עובדת כמבשלת?! ודאי
ילעגו לי ואהיה לצחוק בכל האוניברסיטה! אמנם למדנו בנעורינו בקריית הפועלים שלנו
כי "אין עבודה המביישת את בעליה", אבל תיאוריה לחוד ומעשה לחוד... וכבר
אני רואה בעיני רוחי את מבטם התוהה והמלגלג של עמיתי, את משיכת הכתפיים
ואת קריצת העין המלווה כל רכילות עסיסית במיקרוקוסמוס זה הקרוי
אוניברסיטה של עיר שדה קטנה. אבל מה אכפת לי?! הרי ממילא אני בטלה כבר שבועות
אחדים מעבודתי, ואני זקוקה נואשות לכסף! ומדוע לא אנסה?!
כעבור יומיים אזרתי אומץ, גברתי על היסוסי
וטלפנתי. קול צעיר ומהסס של נערה ענה לי. אבא שלה איננו בבית, אמרה, והיא לא תוכל
לספק לי את כל הפרטים. אמא שלה נפטרה לפני שנים אחדות, והמבשלת שעבדה אצלם איננה
יכולה להמשיך עוד בעבודתה, ולכן הם צריכים עכשיו למצוא מבשלת חדשה. ואולי אוכל
לטלפן מאוחר יותר, כשאביה יחזור מעבודתו?
שאלתי אותה לשמה ולשם משפחתה, והיא נקבה בשמו של
מר ג', אחד התעשיינים הנודעים
והנערצים בארץ. הוא היה מעין "אזרח בולט מאוד במדינה שלנו", כמאמר
כתבת ידועה באחד ממוספי השבת, ושימש חביבם של העיתונאים והעורכים המעצבים את דעת
הקהל.
בערב טלפנתי שוב. הצגתי את עצמי כמורה המחפשת לה
עבודה נוספת בימי הקיץ כדי להגדיל את הכנסותיה, אבל לא סיפרתי למר ג' שאני מרצה
באוניברסיטה, כי חששתי פן ידחה אותי. הוא זימן אותי לראיון, וכעבור ימים אחדים
מצאתי עצמי מבשלת פעמיים בשבוע את ארוחותיהם של מר ג' ושל נועה, בתו בת השש עשרה.
ביום הראשון לעבודתי אחזה בי מבוכה, כי מעולם לא
עבדתי בבתי זרים. באופן יבש וענייני פירט באוזני מר ג' את סדרי מטבחו, ביקש שאכין
לו "מזון בריא ודל כולסטרול", וציין שעלי לדאוג לניקיון המטבח כשאסיים
את הבישול. מבטו היה רציני מאוד כשדיבר אלי, ופניו לבשו מדי פעם ארשת מסוגרת
ומופנמת, שאולי אין בה התנשאות מופגנת, אבל יש בה ריחוק מנוכר שאין לטעות בו.
בתו השמנמונת הייתה
ילדה עליזה, גלוית לב ובעלת שמחת חיים מתפרצת. היא הרבתה לצחוק ולהתבדח, ונהגה עמי כאילו הייתי
אחת מחברותיה.
"לי תכיני תמיד צ'יפס
ושניצל או קציצות!" אמרה הנערה. "ועוגות! אני 'מתה' על עוגות! ותדעי לך
שאני שונאת
ירקות, אף-על-פי שאני שמנה, וכולם אומרים לי שזה מה שאני צריכה לאכול!"
החופש הגדול עמד
בעיצומו, ונועה הרבתה לשבת לידי במטבח,
לצפות בי במלאכתי, לעזור לי בחיתוך הירקות ולפטפט. חיבבתי אותה, כי הייתה נערה כנה וישרה מאוד, וחשתי שגם
היא מחבבת אותי. תמיד קידמה את פני בשמחה,
ומעולם לא יצאה אל חברותיה בבואי, כאילו
חששה הילדה שתפסיד דבר מה חשוב אם תצא דווקא ביום זה לעיסוקיה. אולי היא צמאה
לדמות של אם? ואולי נשאתי חן בעיניה מטעמים אחרים שאינם נהירים לי? באמת, אינני
יודעת, אבל ימים טובים באו לנו, לי ולנועה'לה. כשעבדתי ליד שולחן
העץ הגדול שבמטבח, נהגה הילדה לשבת מולי
ולהסתכל במעשי, ואני שבתי והייתי אישה
צעירה המתרפקת בזיכרונותיה על שנותיה היפות, ולרגע שכחתי את בדידותי, את
חרדתי מהזקנה ואת דאגותיי המכרסמות,
וזכרתי את ימי צעירותי, כשהייתה בתי נערה קטנה הצופה בי בהערצה, ומשתדלת לחקות
את מעשי.
. "אני חושבת שלעולם לא
אדע לבשל! אני לא מצליחה בעבודות כאלה!" אמרה לי הילדה יום אחד, כשהתבוננה בעוגה גבוהה, שוקולדית, שהוצאתי זה עתה מהתנור.
. "שטויות!" הרגעתי אותה. "את יודעת
לקרוא? ובכן, את גם יודעת לבשל. יש היום
ספרי בישול נהדרים!"
היא חייכה אלי בהקלה, והביטה בי במבט של תודה.
אבל לאחר שהות קלה קדרו שוב פניה והיא אמרה:
"אני חושבת שאף פעם לא אוכל לזכור את כל החוקים המטופשים האלה של
עריכת השולחן! אני תמיד שוכחת באיזה צד צריך לשים את המזלג, באיזה צד צריך להניח
את הסכין, ואיך משתמשים בכל המזלגות האלה ששמים ליד הצלחת שלך בארוחה של
דגים!"
"אבל זה לא חשוב בכלל, נועה'לה!
העיקר שתארחי בחמימות ובסבר פנים יפות! כל השאר באמת איננו חשוב!"
גם הפעם חייכה נועה'לה
חיוך של רווחה, ולתימהוני חיבקה פתאום את כתפי ואמרה:
"את נהדרת, דליה! את פשוט נהדרת!"
מבוכה מסותרת עמדה במבטה ובתנועותיה, והיא הביטה בי בכעין
חרדה, כאילו גילתה לי יותר מהמותר, ואחר-כך מיהרה לחמוק בחיפזון לחדרה ולסגור את
הדלת אחריה.
כעבור שבוע שפכה לפני נועה את לבה. היא שמנה
ומכוערת, אמרה, ומי ירצה בה?! איך אפשר להתאהב בנערה שמנה כל כך?! והיא מאוהבת
בנער אחד שהיא פגשה בדיסקוטק, אבל היא פשוט לא מעיזה אפילו לרמוז לו על רגשותיה!
והיא כל כך הייתה רוצה להיות רזה! כן! יפה ורזה! כמו רוב הבנות שבכיתה שלה! אבל
היא לא יכולה, כי מעין מחלה של אכילה יש לה! כל היום היא אוכלת וזוללת! ובעיקר היא
זוללת כשרע לה! היא מעולם לא אמרה את זה למישהו, אפילו לא לאבא שלה, אבל היא ממש
התמכרה לאכילה הזאת, והיא לא יודעת איך לצאת מזה, היא לא יודעת איך להפסיק... לא.
היא לא רוצה ללכת לפסיכולוג! מה פתאום?! הרי היא לא איזו משוגעת או 'פסיכית'. חס
וחלילה! אבל היא לא יכולה להיגמל מהזלילות הנוראות האלה שהיא מחפשת בהן נחמה! ותמיד, אחרי התקף כזה של זלילה גדולה, היא
כל-כך שונאת את עצמה! היא ממש לא יכולה להביט בראי אחרי התקפי הבולמוס הנוראים
האלה! והיא נורא מתביישת! רק לי סיפרה עליהם, כי היא באמת לא יודעת מה לעשות! הרי זאת
מין התמכרות נוראה שאין מוצא ממנה!
בקול רך
ניסיתי להרגיע אותה. היא יכולה לרזות,
הסברתי לה, אם תצטרף לטיפול קבוצתי, שבו מלמדים את המשתתפים לאכול בשיקול
דעת, ומסייעים להם להתגבר על הבולמוסים התוקפים אותם. בנועם קול ובחביבות של אמת
יעצתי, אבל בלבי כרסמה חרדה. אולי אני שוגה? אולי עלי לדבר עם אביה כדי שישלח אותה
לפסיכולוג? אבל הרי אינני יכולה לבגוד בה ולהסגיר את סודותיה!
נועה הייתה אסירת תודה. היא אמרה שהיא לא ידעה
שיש אנשים רבים שסובלים מבעיות אכילה כמוה, והיא תמיד נורא התביישה בפגם שלה, ולא סיפרה לאף אחד! והיא גם לא ידעה שיש שיטות כאלה של טיפול
קבוצתי. האם אני מסכימה לבוא איתה לפגישה של קבוצה כזאת? היא מתביישת ללכת לשם
לבדה.
הלכתי איתה לפגישה של הקבוצה, ובשבועות הקרובים
הצליחה נועה לרזות מעט ובעיניה עמד אור חדש.
יום אחד סיפרה לי נועה שהיא סובלת כבר זמן רב
מדימום נשי שלא בעתו, והיא מתביישת לשוחח על כך עם אביה. הלכתי אתה לגינקולוג,
ואחרי הביקור הלכנו לקוסמטיקאית, שניקתה את עור הפנים של הילדה והסבירה לה כיצד
אפשר למנוע את הופעתם של פצעי הבגרות הרבים שכיערו את פניה. בסופו של היום סייעתי לנועה'לה לקנות לעצמה חולצות אחדות, והזמנתי אותה לשתות אתי
משקה קר באחד מבתי הקפה. הרבינו לפטפט ולהתבדח, אבל כשסיפרתי לנועה'לה
על בתי העומדת להינשא, ראיתי מבט של קנאה וצל של כאב חולפים בעיניה. רציתי לעודד
את רוחה, אבל
לא ידעתי מה אומר לה. בעת ההיא כבר חיבבתי אותה מאוד והערצתה
נעמה לי. ידעתי שאני משביעה בה רעב וחסר שאולי אין היא מודעת לעוצמתם, אבל גם
חששתי פן אאכזב אותה. אני צריכה למנוע מנועה'לה לפתח
תלות רגשית בי. חשבתי. הרי לא לעולם אעבוד כמבשלת בביתו של מר ג'!
עכשיו, לאחר מעשה, אני חושבת שגם נועה'לה השביעה בי חסר שלא הכרתי אז בקיומו. היה זה הקיץ
הראשון שבו נותרתי לבדי, כי בתי התגוררה
כבר עם החבר שלה בתל אביב, ואני ידעתי בדידות ושיממון בבואי בערב לביתי הריק.
עדיין אינני זקנה, חשבתי, ועוד נותרו בי אהבה וחום שאני צמאה להעניקם! הרי אישה נאה אני! כן! נאה ודי צעירה! מבטי
הגברים הנשלחים לעברי בעוברי ברחוב מעידים על כך! ומדוע נידונותי
לחיים של בדידות?! תחושה של החמצה עמדה בי
כל אותו קיץ ארוך, ואף שהשתדלתי להימנע ממרירות ומרחמים עצמיים, ידעתי לעתים
תכופות רגשות של דכדוך וייאוש, ולפעמים פקדו אותי בערבי הבדידות הארוכים התקפים של
בכי מביך, ואני בזתי לעצמי על שנגררתי אחריהם.
יום אחד, כשעזרתי לנועה לנתח את אחד הספרים
שהמליצו מוריה לקרוא בחופש הגדול, התבוננה בי הנערה בהערכה וברחשי כבוד מהולים
בהערצה שרק בנות מתבגרות מסוגלות לה, ואמרה שמיד רואים שאני מלמדת ספרות! כן. היא
תיכף ומיד ראתה את זה, אף-על-פי שאני תמיד משתמטת משאלותיה, ואינני עונה לה כשהיא
שואלת אותי איפה אני מלמדת. וגם היא אוהבת מאוד ספרות! הרי זה המקצוע הכי מעניין שמלמדים בבית הספר! אמנם הועיד אותה
אביה ללמוד הנדסה, כדי שתוכל לרשת את המפעל שלו, אבל היא לא תהיה מהנדסת, כי היא
שונאת מקצועות מדויקים, והיא פשוט נרדמת כשמנסה המורה להוכיח על גבי הלוח מדוע שני
משולשים ששווים בשלוש צלעות חופפים זה לזה, או כשהמורה מחשב את מהירותו של כדור
המתגלגל במדרון משופע. היא הייתה רוצה לדעת, למשל, האם המדרון הזה מכוסה בדשא?
ואולי הוא שוכן בגבעות הבהירות שעל שפת הים ומכוסה בחול נקי וזהוב שאפשר לגלוש בו ולהתגלגל עליו? לא. אין לה חשק
לחשב את מהירותו של הכדור השובב! והיא ממש שונאת פיזיקה והנדסה ומתמטיקה!
*
אינך מתביישת לרדת עם פח הזבל שלנו ולזרוק את
האשפה?" שאלה אותי
.נועה'לה באחד הבקרים.
"לא! מדוע עלי להתבייש בכך?!" שאלתי
בהתרסה.
רוב המועמדות, שאבא שלי ראיין לפני שבאת אלינו,
לא רצו לעשות את זה. הן התביישו. הן לא
רצו שהשכנים יראו אותן."
. "ובכן, אני אינני
מתביישת בשום עבודה!" אמרתי.
היא הביטה בי בעניין. "מוזר שאישה
כמוך, נבונה ואינטליגנטית, עובדת כמבשלת." אמרה בפליאה.
הסברתי לה שאין לקטלג אנשים. אסור לראות אדם
באופן סטריאוטיפי, אמרתי, ויש להימנע מהדבקת תוויות ומהכללות.
חיוך של שמחה הבליח בפניה של הנערה. כן. אמרה.
גם היא חושבת הרבה פעמים ככה! באמת! רק אתמול חשבה שלכל אדם יש חסרונות ומעלות
משלו, ואין לקשור אותן עם מוצאו או עם מינו או עם דברים אחרים. היא מתכוונת לומר
שתמיד אמרו לה ככה בבית, בבית הספר ובתנועת הנוער, אבל רק עכשיו, ממש ככה... זאת
אומרת... מעצמה... הבינה ובעיקר הרגישה את זה באמת. והיא מתכוונת להגיד שכל הזמן
היא אמנם הבינה
את זה בראש שלה, אבל אתמול היא ממש הרגישה את הדברים האלה בלב
שלה, וזאת הבנה אחרת לגמרי. נכון?
*
באחד הימים הודיע לי מר ג' שהוא מצפה לאורחים
חשובים בארוחת הערב.
והוא מקווה שאוכל להתפנות מעיסוקי ולבוא בערב כדי להגיש את הארוחה. אמנם אינני מוכרחה לעשות
זאת, אבל הוא מבקש שאם אני פנויה, ואין לי עיסוקים אחרים באותו הזמן...
"אבוא ברצון, אדוני, אל תדאג!" שיסעתי
את דבריו.
ובאמת שמחתי לבוא. וכי מה היה לי להפסיד? ערב של
שיממון מול הטלוויזיה בביתי הריק?!
הוא הודה לי במבטו הרציני, ונדמה היה לי שראיתי
צל של חיוך בפניו החתומות.
למחרת הקדמתי לבוא, ונועה עזרה לי לערוך את השולחן
העגול שבפינת האוכל. היא הביטה בי בחיבה, ואמרה בחיוך קונדסי של מנצחים:
"בלשתי אחרייך, דליה,
ואני יודעת איפה את מלמדת! לא רצית להגיד לי, אבל חקרתי ושאלתי,
ועכשיו אני יודעת! את מלמדת באוניברסיטה! ושמעתי שהסטודנטים שלך מכבדים ומחבבים
אותך מאוד!"
"אני מודה באשמה!" אמרתי בבדיחות
הדעת. "סיפרת גם לאבא של?"
. "לא. זה סוד שלנו.
נכון?"
צחקתי. היא נערה פקחית מאוד, נועה'לה"
"ולא אכפת לך שידעו באוניברסיטה שאת עובדת
אצלנו?"
. "וודאי שלא! אגב, מי הם האורחים
הנכבדים?"
. "האדון והגברת ק. הוא
יבואן והיא פרופסורית באוניברסיטה. את ודאי מכירה אותה."
החוורתי. האם הנערה הנחמדה הזאת משטה בי?! הרי
הגברת ק. היא ראש החוג שלנו באוניברסיטה, ואין לי ספק שהיא לא
תבין ולא תעריך את העובדה שאני מבשלת שכירה בבית עשירים זה.
"אוי ואבוי! אני מוכרחה ללכת מפה! אינני
רוצה ואינני יכולה לפגוש אותם כאן!" אמרתי לנועה'לה
במבוכה, והתחלתי להסיר את סינרי.
היא הסתכלה בי במבט של תמיהה, וארשת פניה
התחלפה בארשת של אכזבה.
"אבל את אמרת
שלא אכפת לך! אמרת שאת גאה בעבודה שלך! אמרת שככה חינכו
אותך בקריה שלכם!" אמרה, ופניה האדימו במבט מאשים כתופסת אותי בדבר שקר או
בגניבה.
. "ובאמת אני גאה בעבודתי!" אמרתי
בעיקשות, "אבל את צריכה להבין שלא כל בני האדם דוגלים באותם הערכים! ואני לא
יכולה להתחיל עכשיו לחנך את הגברת ק. ואת בעלה ולהקנות להם את הערכים שלי!"
היא לא נרגעה.
"לא נכון, דליה! את פשוט שיקרת לי!"
אמרה, ולחייה להטו בעלבון.
מר ג' נכנס למטבח ושאל אם הכל
בסדר. האם הכל מוכן כבר לארוחת הערב? והנה, הוא מצא
בארון הבגדים הישן שירש מאמו סינר של מלמלה ושביס קטן, ששימשו את המשרתות בבית
הוריו עוד בגרמניה. האם אני רוצה בהם?
אמרתי לו שלא אלבש את הסינר והשביס, ועכשיו
ממילא אני חייבת ללכת, כי לא אוכל להגיש את הארוחה ולשרת את אורחיו. הוא ודאי לא
יבין, אבל אני באמת לא יכולה! הגברת הפרופסורית ק. היא ראש החוג שלי באוניברסיטה,
והיא לא תבין מה אני עושה פה! ואינני רוצה או חייבת לשרת אותה!
מר ג. הסתכל בי בעניין. ידעתי שפני משולהבים,
זיעה מכסה את מצחי, עיני נוצצות וכעסי ניכר על פני. חששתי שאכזבתי אותו, אבל
לתימהוני הפציע על פניו המרוחקים אחד מחיוכיו הנדירים והוא פרץ בצחוק.
. "אומר לך מה נעשה,
דליה." אמר ואחז באמת ידי. "נעמיד פנים שאת ידידה שלי! נעמיד פנים שאת
אורחת שלי, והתנדבת לעזור לי בהגשת הארוחה כמחווה של ידידות."
התלבטתי. ידעתי שאני שחקנית ושקרנית גרועה,
ותמיד כשאני מנסה לחטוא, אני נתפשת בקלקלתי. לכן יש לשער שגם הפעם יעמדו האורחים
על העמדת הפנים שלי, ויבינו שאני משקרת.
ואולי לא? והרי אם אקום ואלך עכשיו, אאבד את
משרתי פה, כי אין להניח שמר ג' יחפוץ עוד
בשירותי. ומה יהיה עם נועה'לה אם אעלם לה ככה, בלא
התראה מוקדמת? ואין זה הוגן כלפי מר ג'! הוא עבד היום עד שעה מאוחרת, ורק עכשיו
חזר הביתה עייף ורצוץ. הוא אפילו לא הספיק להתקלח, ואינני יכולה להניח את כל העול
הכבד על כתפיו...
מר ג' לא חיכה לתשובתי. הוא מיהר והוסיף לשולחן
הערוך מערכת כלי אוכל נוספת, חגר את סינר
המשרתות הישן למותניו וסייע לי לסיים את עריכת השולחן.
. "שלום. אני מוכרחה
ללכת!" אמרה נועה'לה, ודקרה אותי במבט מוזר.
"ולא תישארי אתנו לארוחת הערב?" שאל
אביה.
"לא, אבא. אני ממהרת."
הסתכלתי בה כשכיתפה את תיקה, ופנתה אל הדלת בלא
להיפרד ממני ובלא לזכות אותי במבט של פיוס. עלבון ואכזבה עמדו בעיניה, ונדמה היה
לי שראיתי בהן גם בוז. חשתי בייסוריה וחסתי עליה, כי הייתה חסרת ישע ושבויה בצערה
ובכאבה, ואני לא ידעתי כיצד אוכל לעזור לה.
נועה'לה יצאה, ואביה
פנה את המקלחת והניח אותי לבדי עם הרהוריי ועם היסוסיי. איך אקרא לו בנוכחות
האורחים? והרי אינני יכולה לקרוא לו מר ג'! הן אנחנו עתידים להעמיד פנים שאני
ידידתו משכבר הימים...
כעבור שעה קלה הגיעו האורחים. הפרופסורית גברת
ק. הייתה יפה ולבושה בקפידה כתמיד. קינאתי בה, כי על אף שישים שנותיה היו פניה
הנאות חלקות בלא קמט וקומתה זקופה בהידור. היא באמת אישה מושלמת! כל דבר שהיא עושה
הוא מושלם! אני בטוחה שהיא לעולם איננה מסתבכת במשיכות-יתר חריגות, ולעולם איננה
נושאת בידיה העייפות שקיות פלסטיק כבדות, עמוסות מצרכים שלא התכוונה כלל לקנותם.
והיא איננה שוברת או מאבדת דבר! כנראה שלאישה הזאת לא היו מעולם פצעונים! ידידיה
מעריצים אותה, וגם בעלה, היבואן הנכבד מר ק., תולה בה עתה מבטים של הערכה וחיבה.
לא. אני לא יכולה לתאר לעצמי את האישה הזאת רוחצת כלים או שוטפת רצפה! אני יכולה
רק לראות אותה בעיני רוחי כשהיא מסדרת פרחים נוטפי
טל באגרטל, קוראת ספר טוב שיצא זה עכשיו
ממכבש הדפוס, או פורטת על פסנתר כנף גדול, חושני, חטוב רגליים גבוהות ובהיר כשנהב!
והיא לא לבדה!
והרי זה הדבר החשוב!
היא לא בודדה!
היא מעולם לא הייתה
תקועה בודדה ומובסת מול מסך הטלוויזיה, ומנסה להתנחם בשקית גדולה של פופקורן או
בעוגות שהיא באמת לא צריכה לאכול אותן!
"לא ידעתי
שאת מכירה את מר ג'," אמרה גברת ק., וסקרה אותי במבט משונה.
"אני ודליה
מכירים ותיקים מאוד. שירתנו באותו היחידה בצבא. נכון,
דליה?" נחלץ מר ג' לעזרתי וטפח קלות על כתפי.
נדהמתי. איש מוזר ורציני זה, שחשבתי תמיד שהומור
ובדיחות הדעת זרים לו, שינה פתאום את טעמו, וחיוך של אתגר ושל קונדס פשט בפניו.
. "כן. בטח."
עניתי בקור רוח. "קורט היה המפקד שלי."
מעולם לא קראתי למר ג' בשמו הפרטי, ועתה הסמקתי,
לבי הלם במהירות ואוזני בערו.
"המבשלת שלי לא באה היום, והיא אפילו לא טרחה להודיע לי על
כך!" אמר מר ג' בטרוניה מעושה ולא הביט לעברי, "אבל דליה עזרה לי לערוך
את השולחן ולחמם את הארוחה. היא באמת ידידה אמיתית."
. "אתה צריך לפטר את המבשלת הזאת!" אמרה
הפרופסורית שלי ברשעות. "היום אין
בכלל לאנשים מוסר עבודה!"
. "אולי אעשה
זאת." אמר קורט בנחת ובחן את פני בחיוך. "מה דעתך, דליה?"
"אני לא
חושבת שצריך לפטר אותה!" אמרתי. "אולי קרה לה,
חלילה, משהו? הרי בדרך כלל היא אישה אחראית
מאוד! מעולם לא החסירה יום עבודה! והיא שקועה בחובות כבדים ומפרנסת יחידה
למשפחתה!"
"ואני חושבת
שצריך להראות לעובדים יד חזקה כדי שידעו מי 'הבוס' כאן!" לא הרפתה גברת ק.
"בכל זאת,
צריך לשמוע תחילה מה בפיה!" לא ויתרתי.
שלא כהרגלה, סקרה
אותי הגברת ק. במבט של הערכה ושל כבוד. פתאום הבנתי שקרני עלתה בעיניה של האישה
הזאת, כי היא חושבת בלבה שהצלחתי "לדוג בחכתי" את מר ג' העשיר והנכבד!
סליחה, לקורט אני מתכוונת... היא ודאי
חושבת בלבה שיש בינינו סיפור אהבה! גם בעיניו של בעלה עמד מבט של פליאה, והזלזול
המסותר שנהג בי במסיבות החוג נעלם מארשת פניו ומנימת דיבורו.
ישבנו אל השולחן. מר
ג' נכנס בעקבותיי למטבח, וסייע לי להגיש לאורחיו את המרק הרותח.
"התעודדי,
דליה, הכל יעבור בשלום!" לחש לי כשהיינו לבדנו
במטבח ונגע קלות בכתפי. הוא חייך אלי חיוך מעודד, ולפתע היו פניו
נעימים ונינוחים.
חזרנו אל האורחים,
וגמענו בניחותא את המרק המהביל.
"דליה,
'מאמי', חמודה שלי," אמר המעביד שלי, "אולי את מוכנה לעזור לי להגיש את
המנה השנייה?"
נו, באמת! מה פתאום
אני 'מאמי' שלו?! אני שונאת כשמכנים אותי ככה! וממתי אני 'חמודה' שלו?! אבל מה אני
יכולה לעשות עכשיו? הסתבכתי ואין לי מוצא!
"כן, בסדר, קורט,
אעזור לך ברצון." אמרתי.
"אם תישארי ללון פה,
דליה, ניסע לראות את הים בלילה, כמו שהבטחתי לך בשבוע שעבר. את
זוכרת?" אמר קורט וקרץ לי בחיוך, ואני כמעט נחנקתי כשבלעתי את המרק הלוהט. מה
פתאום הוא הבטיח לי לראות אתו את הים בלילה?! ואני לא שיערתי שהאיש הזה יצירתי כל
כך! הרי עד היום החלפנו בינינו רק שניים
או שלושה משפטים בענייני מזון! והוא יודע היטב שאני לא מתכוננת לישון פה! מה
פתאום?!
"אני לא
חושבת שאלון פה הלילה, קורט. הבת שלי תבוא לאסוף אותי אחרי הארוחה." כיזבתי.
היבואן ואשתו
סקרו את פני בעניין רב. ראיתי מבטים של
שאלה בעיניהם, וחשתי שאני יכולה לקרוא את מחשבותיהם. האם היא וקורט 'עושים את
זה'? הם מהרהרים, ושאלה שלא נשאלה עומדת
בעיניהם בהסתכלם בי.
גם מר ג' הבחין בכך.
הוא חייך ואמר:
"דליה ואני
מתלבטים לאן לנסוע בחופשת החגים. אולי ניסע לפריז,
ואולי נבלה בפיורדים של נורבגיה. גם בתי תיסע אתנו."
המזון נתקע בגרוני.
פרצתי בשיעול יבש ונאלצתי לגמוע כוס מים כדי להירגע. מאין שאב המעביד היבש שלי את הרעיון הזה?! מה
פתאום אסע איתו לפריז או לפיורדים?! הרי אני כמעט שלא מכירה אותו! איזה מין
רעיונות יש לו! ואני חשבתי שהוא סתם עץ יבש! אבל מדוע אני כועסת עליו?!
ודאי גם הוא בודד מאוד לפעמים, וגם לו מותר לשקוע בחלומות
בהקיץ "ולפנטז" לעצמו חלומות שווא! אז מה אם הוא נסחף קצת?! והרי אותי
הוא משתדל לחלץ עכשיו מהבוץ!
"אולי יש
למבשלת שלך יום חופשי?" שאלה ראש החוג שלי.
"האוכל שלה טעים מאוד, ואולי היא תסכים לעבוד גם בביתי פעם בשבוע?"
"אשאל
אותה," הבטיח קורט. "מה דעתך, דליה, את חושבת שהיא תסכים?"
"לא, קורט,
אינני חושבת שהיא תסכים. היא עסוקה מאוד." אמרתי.
"אבל אתה צריך לשאול אותה."
השיחה גלשה לשאלות של
פוליטיקה ושל אקטואליה. הבחנתי שהמשתתפים נזהרו שלא להיגרר לוויכוחים סוערים או
להביע דיעות קיצוניות, וכל אחד מהם התבצר תחת מסיכותיו,
השתדל לשאת חן בעיני המשתתפים האחרים, ונזהר שלא לחשוף את עמדותיו. השיחה הייתה
מאולצת, ואני זכרתי את דבריו של בובר, שטען שבכל שיחה
של שני אנשים יש, למעשה, שש דמויות: שני האנשים המשוחחים, שתי הדמויות שהם
רוצים להציג כלפי חוץ, ושתי הדמויות כפי שהן נתפשות למעשה. מדי פעם הילל אחד
המשתתפים את המזון המשובח, ואפילו הגברת ק. טענה שאולי יש לסלוח הפעם למבשלת
הסוררת, אף שלא טרחה להודיע למעביד שלה שאיננה יכולה לבוא, והרי ידוע שהעוזרות של
היום זה כבר לא מה שהיה פעם!
נועה'לה חזרה סמוך
לגמר הארוחה. היא ישבה ליד השולחן, ומבטה עקב אחרי ואחרי אביה.
ייתכן שניסע עם דליה
לראות את הים בלילה. את רוצה להצטרף, נועה?" שאל קורט וחזר והניח את ידו על
כתפי. (הוא באמת נסחף, האיש הזה! אני
צריכה לעמוד על המשמר!)
"לא, אבא," אמרה
נועה, ומבטה המאשים, המזלזל, דקר את פני.
הגשתי לה את מנתה,
והיא הסתערה עליה בבולמוס. לאחר שסיימה לזלול את המזון ששמתי בצלחתה, מיהרה לגרוף
לה מנה נוספת. היא אכלה בבהילות וראיתי
שאיננה נהנית מהאוכל. בלא הבחנה תחבה לפיה נתחי בשר עבים, סלטים שמנוניים, פרוסות
עוגה גדולות ומנות גדושות של גלידה, ואני חשתי שבאכילת המחאה הפרועה שלה היא מחפשת
לה נחמה. ידעתי שהייתה באכילתה הפראית קריאה לעזרה, לחסד, לאהבה ולחום, ואני לא
נתתי לה דבר מכל אלה! חשתי שלא אוכל לשאת עוד את זלילת היאוש
שלה ואת מבטה המאשים. קראתי לה אל המטבח באמתלה שעליה לעזור לי, כי רציתי לחזור
ולהסביר לה שגם אני מתעבת את המשחק הזה, אבל אין לי ברירה!
נועה המשיכה לדקור
אותי בעיניה ולא קמה ממקומה.
לא יכולתי לשאת יותר
את מבטה.
לא יכולתי להמשיך לשקר
עוד.
לא יכולתי להמשיך
להתבזות.
נכנסתי למטבח, חגרתי
למותני את הסינר העתיק ששלף מר ג' מהארון בתחילת הערב, וחבשתי לראשי את השביס
המצחיק. כמו מבעד למראה עתיקה נשקפה אלי מבעד לזגוגית החלון החשוכה דמותה של
"פרוילן" גרמניה, המשמשת בנמיכות רוח בבית
אדוניה, והמראה עורר בי לעג.
יצאתי אל האורחים.
מר ג' נעץ בי מבט נדהם בראותו את הסינר ואת השביס, ורמז לי בהסתר באצבעו תנועה של
התראה, כמבקש שלא אסגיר את סודנו, אבל אני התעלמתי מבקשתו. עתה ידעתי שאין חשיבות
לכל הנימוקים שהעליתי בתחילת הערב לפניו, לפני נועה ולפני עצמי. רק הילדה חשובה
עכשיו! כן! רק נועה'לה חשובה! ועלי
לחסוך ממנה את העלבון, האכזבה, התסכול ומפח הנפש! עלי להפסיק מיד את אכילת היתר
המרדנית, הכפייתית, רווית הייאוש, ולהחזיר את הגלגל אחורנית. אינני יכולה לעמוד
במבטי הבוז שהיא תוקעת בפני בזעם מהול בחוסר אונים, ואני רוצה שהיא תשוב ותחבב
אותי! שתסלח לי! כן! זה חשוב לי! שתסלח לי! ואפילו אם יהיה עלי להסגיר את סודי!
"אני מבקשת
סליחה על שהטעינו אתכם, אני וקורט. זאת אומרת, על ש'עבדנו
עליכם', כמו שהצעירים נוהגים להגיד..." אמרתי בטון החלטי. "אתם מבינים,
אנחנו סתם התלוצצנו. למעשה אני עובדת פה תמורת שכר. אני מבשלת שכירה בבית הזה.
פעמיים בשבוע אני באה הנה ומבשלת לנועה ולמר ג."
האורחים הביטו בי
בתדהמה. פניה של הגברת ק. האדימו, והיא חייכה במבוכה, אבל עיניה כבר ירו בי גצים.
ידעתי שנעלבה מאוד, וכבר מחר בבוקר תמהר לספר
לחברינו המשותפים מה התרחש כאן
הערב. אבל לעזאזל! מה אכפת לי?!
הגברת ק. הביטה בי
במבט חודר ופלטה בנימה מתנשאת:
"חבל ששיקרת
לי, דליה! אמנם אני מסכימה אתך שכל עבודה מכבדת את בעליה, ואין חוק או תקנה
באוניברסיטה שלנו האוסרים עלייך לעבוד בכל עבודה בחופשת הקיץ שלך, אבל את ודאי
תסכימי אתי שזה לא מקובל! וחבל שלא פנית אלינו, לאוניברסיטה, כדי שנעזור לך!"
קורט הנבוך, סמוק
הפנים, פרץ לפתע בצחוק רם של מבוכה, שכמוהו לא שמעתי מפיו מיום שבאתי לעבוד בביתו.
חסתי עליו. לפתע רציתי למחות בממחטה של נייר את מצחו המיוזע ולהגיד לו שאינו צריך לדאוג! באמת! הרי הכל בסדר! כן, הכל בסדר גמור! לא
קרה דבר בעל חשיבות! דווקא עכשיו, כשהיה קורט חסר אונים ונבוך, ופניו גלויים
ופתוחים בלא מסכותיו שנפלו, חשתי צורך
ללטף בגב ידי את לחיו ולנחם אותו,
אבל כמובן שלא עשיתי דבר מכל אלה.
הסתכלתי בנועה'לה. ראיתי שפסקה לאכול והסתכלה בי במבט רך, ממושך
וחודר, אחר-כך הדפה בהחלטיות את צלחתה מלפניה, הניחה את המזלג שלה על השולחן,
וחייכה אלי פתאום את חיוכה הטוב, המעריץ, הרווי חיבה וידידות. כמו מאליה נשלחה אלי
כף ידה, וליטפה ברוך את אמת ידי ואת אצבעותיי כרוצה לעודד את רוחי ולנחמני, ומבט
טוב של חיבה ושל הערכה עמד בעיניה.