17.8.07   אני וסבתא ונושי  הקטן  : סיפור מאת רותי ריכטר / יצחקי

  קוראים לי אלכס, ולפני חצי שנה עליתי עם אבא ואמא ועם סבא וסבתא מרוסיה.  ברוסיה לא גרנו יחד עם סבא וסבתא, אבל כאן אין לנו כסף, ואנחנו גרים ביחד בדירה שכורה קטנה, ודי צפוף לנו. בגלל זה אמא שלי לא מסכימה להביא לי אח קטן. היא אומרת שהיא תלד לי אח או אחות רק אחרי שיהיה לנו מספיק כסף, ונקנה לנו דירה משלנו. היא גם לא מסכימה שאחליף את השם שלי מאלכס לאלון, כמו שקוראים למלך הכיתה שלנו, כי היא אומרת ששמות שנולדים אתם לא מחליפים, ואני צריך להיות גאה בשם שלי, אפילו שאין עוד ילדים שנקראים אלכס בכיתה שלנו.

  אמרתי לאמא שאם  היא לא מסכימה להביא לי עכשיו אח או אחות, אז אני מבקש שהיא תקנה לי לפחות כלב.

          "כלב עולה כסף, ולנו אין עכשיו כסף מיותר." אמר אבא. .

          בערב הלכתי לווטי, השכן הווטרינר שלנו, ושאלתי אותו איפה אפשר להשיג כלב שלא עולה  הרבה כסף. ווטי אמר שבאגודת צער בעלי חיים אפשר לקבל כלב בחינם, והוא מסכים לתת לכלב הזה חיסונים בלי תשלום, בגלל שאנחנו שכנים, ושכנים צריכים לעזור אחד לשני.

          אבא ואמא ניסו לשכנע אותי לוותר על הכלב. הם לקחו אותי לחנות צעצועים גדולה, ואמרו לי שאני יכול .לקנות שם כלב צעצוע או כלב מפרווה. אבל אני רציתי רק  כלב אמיתי, שאפשר להאכיל אותו ולרוץ אתו ולשחק אתו בכדור ואפילו לדבר אליו.

          "בכלב צריך לטפל, ואנחנו עובדים קשה. אין לנו זמן!"  אמרה אמא.

          "אני אטפל בו." אמרתי. 

          בכיתי, צעקתי, ולבסוף אבא ואמא הסכימו.   

          למחרת הלכנו למכלאה הגדולה של אגודת צער בעלי חיים. "אתה יכול לבחור כאן איזה כלב שאתה רוצה." אמרה אמא.  "אבל רק כלב אחד!"

          היו שם כלבים לבנים, חומים, ושחורים.

          היו שם כלבים קטנים, בינוניים וגדולים,

          היו שם כלבים בעלי פרווה מסולסלת וכלבים בעלי פרווה חלקה.

          היו שם כלבים שנבחו בקול רם וכלבים שייללו בשקט.

          הכלבים הקיפו אותי, ונבחו כאילו הם רוצים להגיד לי משהו. הם הסתכלו בי במבט עצוב. והבנתי שכל כלב מנסה  לבקש ממני שאבחר רק בו. לא ידעתי מה לעשות, כי ידעתי שאם אבחר בכלב אחד, שאר הכלבים ייעלבו מאוד, ואני לא אוהב להעליב אף אחד.

          רק כלבלב קטנטן אחד, בעל פרווה לבנה וכתמים חומים, עמד בצד ולא יילל או נבח. הוא הביט בי בעיניים עצובות ולחות, והיה לו מבט כמו של ילד שבדיוק עכשיו גמר לבכות. איש אחד ניגש לכלב הקטן ובידו בקבוק חלב של תינוקות. הוא הרים את הכלבלב  בזרועותיו, והכניס בעדינות את פטמת הבקבוק לפיו.

          "אני רוצה להאכיל את הכלבלב הזה." ביקשתי מהאיש.

          מטפל הכלבים חייך ושם את הכלבלב הקטן בזרועותי. ישבתי  על הקרקע, חיבקתי את הגור  והאכלתי אותו. הוא היה רעב מאוד, וינק את החלב שבבקבוק במהירות רבה.

          "אני רוצה את הכלבלב הזה." אמרתי לאבא ולאמא.

          "אני לא מסכימה! הוא קטנטן. צריך להאכיל אותו כל שעתיים מבקבוק!" אמרה אמא.

          "אבל אמא, אני רוצה רק אותו!" התעקשתי.

          "ומי יאכיל אותו כל שעתיים, כשאתה בבית הספר ואנחנו הולכים לעבודה?!"

          "סבתא לילי תעזור לנו." אמרתי בתוקף, כמו שאבא שלי אומר כשהוא רוצה שאמא שלי תעשה רק מה שהוא רוצה.

          "היא לא תסכים. הרי אתה יודע שסבתא לילי עסוקה מאוד!" אמרה אמא.

          זה נכון. סבתא לילי תמיד עסוקה. בבוקר היא כותבת סיפורי ילדים ברוסית במחשב שהיא שכרה בחנות שבקניון, ואחרי הצהרים, כשסבא בוריס חוזר מהעבודה שלו בטיפול בקשישים,  היא וסבא  יוצאים לצעדה היומית שלהם, כי סבתא חושבת שאם היא תצעד כל יום, אולי היא סוף-סוף  תרזה קצת.  אבל אפילו שהם צועדים כבר הרבה זמן, היא אף פעם לא מצליחה לרזות.

          סבא בוריס תמיד צוחק ואומר שהוא לא מבין מה הבעיה שלה. הוא אומר לה שהוא אוהב אותה גם ככה,  ובאשה גדולה יש יותר מה לאהוב, אבל סבתא לא משתכנעת, והם  ממשיכים לצעוד כל יום אחרי הצהרים..  

          צלצלתי בטלפון הנייד לסבתא לילי, ושאלתי אם היא מסכימה לעזור לי לגדל את נושי, הגור הקטנטן שאני מקבל עכשיו.

          "אני לא יכולה. אני עסוקה!" אמרה סבתא בקול מהסס, ומיד הבנתי מנעימת קולה שהיא בסוף תסכים.

           "בבקשה! בבקשה, סבתא! אני מבקש!" התחננתי.

          "טוב." אמרה לבסוף סבתא, ואני מיהרתי לנתק את השיחה לפני שהיא תספיק להתחרט. 

          מטפל הכלבים הסביר לנו איך לטפל בכלבלב,והציע שנמציא לכלב שם.

          "נקרא לו נושי." אמרתי לאבא ואמא, והם הסכימו מיד.

          נכנסנו למכונית ונסענו הביתה. נושי היה עייף מאוד ומיהר להירדם. החזקתי אותו קרוב לגופי, וליטפתי ברוך את פרוותו המנומרת. הוא פקח עין אחת והתבונן בי, ונדמה לי שראיתי קצה חיוך ממזרי  בעינו. אף-על-פי שאבא הסביר לי שבעלי חיים לא  יודעים לחייך. .

          פתאום הרגשתי שנוזל חמים ומסריח  מתפשט על רגלי.

          "אוי! איכס! מה זה?!" קראתי.

           "אוף! נושי עשה פיפי, ועכשיו כל האוטו יסריח לנו! אתה רואה?! בגלל זה לא רציתי לקנות לך כלב כל כך קטן!" אמרה אמא בכעס, וניגבה את רגלי במגבון לח. 

          כשהגענו הביתה ניסיתי לחתל את נושי בחיתול שביקשתי מאחת השכנות שלנו, אבל נושי לא הסכים לשכב במנוחה.

          "אני חושב שכדאי שאמציא חיתול מיוחד לכלבים. זה יכול להיות סטרט-אפ מעניין." אמר אבא.

          ככה זה עם אבא שלי. הוא תמיד ממציא כל מיני פטנטים שהוא מקווה להתעשר מהם, והוא קורה לפטנטים האלה 'סטרט-אפ'. סטרט-אפ הוא המצאה חדישה, שרוב האנשים רוצים לקנות אותה, אף-על-פי שלפני שהמציאו אותה אף אחד לא הרגיש בחסרונה. 

          עכשיו אבא שלי מנסה להמציא חיתול מיוחד לכלבים, אבל הוא לא מצליח לחתל בו את נושי,  כי נושי כועס וקורע את החיתול לפירורים  קטנטנים. 

          הימים הראשונים של נושי בביתנו היו קשים גם לנושי וגם לנו. נושי כל הזמן עשה פיפי וקקי בכל הבית, ואמא שלי איימה שהיא תחזיר אותו לאגודת צער בעלי חיים, כי כבר אין לה כוח לנקות אחרי הכלב הזה כל היום. בכיתי ואמרתי שאם היא תחזיר אותו למכלאה, אני לא אלך יותר אף פעם לבית הספר. גם סבתא לילי התלוננה שקשה לה להאכיל את נושי כל שעתיים ולוותר  על הזמן שהיא מקדישה לכתיבת סיפורי הילדים שלה.  ובעיקר קשה לה לצאת  אתו החוצה כדי שהוא יעשה את צרכיו בין העצים, כי נושי רץ מהר מאוד, והיא כבר אישה מבוגרת, והיא לא יכולה לרוץ כל כך מהר.

          כעבור שבועות אחדים התרגלנו לנושי וגם הוא התרגל אלינו. הכלבלב היה זללן גדול  והתפתח יפה, סבתא לילי שמחה שהיא רזתה קצת, כי היא כל הזמו רצה אחרי הכלבלב, ולא היה לה זמן לאכול את כל עוגיות השוקולד שהיא מחביאה מפני עצמה בפריזר  אבא התייאש מהסטרט-אפ של החיתולים, ואמא שמחה שנושי למד לעשות את צרכיו בחוץ

          אבל כשהגיע האביב נעשה נושי חסר סבלנות. הוא ניסה לחזר אחרי נוקי, הכלבה הגזעית של מיכל , הילדה השכנה שלומדת אתי בכיתה, אבל מיכל  הרחיקה ממנו את  הכלבה הקטנה שלה בכוח, כי היא אמרה שהיא לא רוצה שנוקי תיכנס להריון מכלב פשוט ולא גזעי כמו נושי. נושי לא אהב את מיכל , וכל יום, כשחזרנו ביחד מבית הספר, הוא חרץ לה לשון ונהם כנגדה בקולות מפחידים.

          יום אחד מיכל  לא שמה לב שנושי ונוקי משחקים יפה ביחד, וכשהיא ראתה שנושי עולה על הגב של הכלבה המיוחסת שלה, היא כעסה מאוד וסילקה את נושי בעזרת מקל קוצני שמצאה בשולי הדרך. נושי נעלב מאוד. הוא נעמד על רגליו האחוריות, נבח עליה ופתאום נשך את זרועה בכוח. אמא של מיכל  צרחה בקולי קולות שהכלב הפשוט הזה לא ראוי לגור בשכונה המכובדת שלנו, והיא עומדת על כך שיחזירו את נושי למכלאה, אף על פי שווטי, הווטרינר שלנו, הסביר לה שנושי  קיבל חיסון כנגד כלבת, והוא לא מסוכן בכלל.

          כששמעה אמא של מיכל  שווטי אומר שאין צורך לכלוא את נושי, היא הזמינה משטרה. השוטר הכניס את נושי למכונית המשטרה כאילו הוא פושע מסוכן, ונסע אתו למכלאה העירונית.  הוא אמר לנו שאם נושי לא יחלה בתוך עשרה ימים, אפשר יהיה להחזיר אותו הביתה.

          אמא כעסה מאוד. היא אמרה שהיא לא מוכנה לקבל את נושי חזרה הביתה, כי נושי קיבל מאתנו  טיפול טוב ומסור, ולבסוף גמל לנו רעה תחת טובה.  בכיתי וצעקתי על אמא שהיא לא יכולה להטיל עלי ועל נושי עונש כל-כך כבד, כי נושי לא אשם שמיכל  הסנובית לא מרשה לכלבה המיוחסת והמיוחמת שלה לשחק עם כלבים פשוטים וטובים כמו נושי. אחר-כך, בארוחת הערב, .לא הסכמתי לאכול, ולא התפתיתי אפילו למנת הגלידה שאמא הציעה לי. למחרת לא רציתי ללכת לבית הספר, ולא עזרו תחנוניה של אמא, שאמרה שהיא מאחרת לעבודה, ובגללי יפטרו אותה.

          סבתא לילי ישבה ליד המחשב שלה וכתבה כל הבוקר, וכדי שלא אפריע לה, היא נתנה לי קופסה מלאה בעוגיות, והרשתה לי לאכול כמה שאני רוצה ולראות טלוויזיה בלי הפסקה. אבל אני לא רציתי לאכול עוגיות או לראות טלוויזיה, וכשסבתא התנמנמה קצת ליד המחשב שלה, יצאתי מהבית ורצתי  למכלאה לבקר את נושי.

          אני חושב שלעולם לא אשכח את המבט הנוזף שנעץ בי נושי כשבאתי לבקר אותו. הוא פשוט התעלם ממני, והעמיד פנים שהוא לא מכיר אותי. ניסיתי להאכיל אותו בעוגיות שסבתא נתנה לי, אבל הוא לא התקרב אלי, ונדמה לי שעיניו אמרו  שהוא מאוכזב מאוד ממני, ועכשיו הוא רוצה למצוא ילד אחר, שיגן עליו וישמור שלא יחזירו אותו למכלאה. ישבתי על יד המלונה, וראיתי שנושי לא מתיידד עם כלבים אחרים, ואפילו כשהביאו לו אוכל, הוא התעלם ולא התקרב לצלחת.

          כל יום, לאחר שהסתיימו הלימודים בבית הספר,  באתי לבקר את נושי. בהדרגה הבין הכלבלב הפיקח שלי שאני הקרוב היחיד שלו בעולם, וביום השלישי הוא התפייס אתי, ואפילו הרשה לי ללטף את פרוותו המנומרת ולהאכיל אותו בירך עוף שהחבאתי מסבתא שלי כשהגישה לי אתמול ארוחת צהרים.

          כעבור עשרה ימים חזר נושי הביתה. אבל הוא  היה שונה מנושי שעזב את ביתנו. הוא היה רזה, עצמות לסתותיו בלטו, עיניו היו עצובות, והוא לא גילה סימני שמחה ולא רצה לשחק אתי. הוא שכב רוב הזמן במלונה שלו או בפינת המרפסת, ולפעמים ראיתי דמעה מחליקה מזווית עינו.  .והוא  התחיל שוב  לעשות את צרכיו ברחבי הבית! ווטי אמר שזה לא נורא, שזה יעבור לנושי בעוד ימים אחדים. עכשיו יש לנושי משבר נפשי עמוק, ובגלל זה יש לו רגרסיה, זאת אומרת, נסיגה בהתפתחות שלו. אבל בעוד ימים אחדים הרגרסיה תחלוף, ונושי שוב ישמח לרדוף אחרי חתולים ולעשות את צרכיו בחוץ.

          כשאמא שלי ראתה שנושי התחיל שוב לעשות קקי ופיפי בבית, היא כעסה מאוד, ואמרה לי ולאבא שעכשיו היא כבר לגמרי לא מסכימה לקבל את נושי לחיק משפחתנו. בתחילה חשבנו שהיא תירגע קצת, ותחזור בה מכוונתה לסלק את נושי  מהבית, אבל הפעם אמא שלי התעקשה מאוד, והודיעה לנו שאנחנו יכולים לבחור בינה לבין נושי. היא צלצלה לווטרינר, ואמרה לו שאנחנו מבקשים למסור את נושי למשפחה טובה, שתטפל בו היטב.  הווטרינר  אמר לאמא שלי בטלפון שהיא צריכה לחשוב היטב על הדברים האלה, כי עזיבתו של נושי תשפיע עלי לרעה ותעציב אותי מאוד. הוא אמר שהוא כבר ראה הרבה ילדים שהפסיקו לאכול, לשחק, ללכת לבית הספר או לעשות שיעורים כשלקחו מהם את כלבם האהוב. אבל אמא אמרה שלא  אכפת לה. היא לא רוצה את נושי בבית. לבסוף אבא הבטיח לה שהוא ייקח את נושי אתו כשהוא יצא למילואים בעוד שבועיים, וישחרר את הכלב ליד הגבול, במרחק של כמעט מאתיים קילומטרים מהבית שלנו בבת-ים.

          כשהגיע היום ואבא יצא למילואים, התייצבתי עם סבתא ליד המכונית, ושנינו אמרנו לאבא שלא נסכים בשום אופן שהוא יסיע את נושי וישחרר אותו רחוק מהבית שלנו. "נושי כלב מפונק ולא עצמאי." אמרה סבתא. "הוא לא יוכל לשרוד לבדו בחוץ, וכלבים אחרים יכו אותו וינשכו אותו ויגנבו את האוכל שלו."  אבל אמא לא ויתרה. היא עמדה ליד המכונית, ושוב הסבירה לנו שעלינו לבחור בינה לבין נושי. סבתא נסוגה הצידה ומשכה אותי בידי. נכנסנו הביתה והסתכלנו מבעד לחלון במכונית,  ופתאום סבתא יצאה החוצה ואמרה לאבא שהיא רוצה לנסוע אתי ללוות את נושי עד למחנה הצבאי.

          "ואיך תחזרו?" שאל אבא.

          "נחזור באוטובוס." אמרה סבתא.

          אבא הסכים, כי הוא כבר יודע שכשסבתא לילי מחליטה לעשות מעשה משוגע, אי אפשר לעצור אותה. ..

          "רגע. שכחתי משהו." אמרה פתאום סבתא, ורצה למקרר. היא שלפה מהפריזר  את חבילת עוגיות השוקולד שלה וחזרה למכונית.

          יצאנו לדרך. שלוש שעות נסענו עד שהגענו למחנה הצבאי, ליד גבול לבנון. סבתא כמעט לא דיברה, והתפלאתי מאוד כשראיתי שהיא מפוררת מדי פעם אחת מהעוגיות האהובות עליה, ומשליכה את הפירורים בצדי הדרך. רציתי לשאול את סבתא למה היא מבזבזת עוגיות יקרות,  אבל ראיתי שהיא עצובה, ולא רציתי להפריע לה.

          כשהגענו לשער המחנה,  נפרדנו מנושי ומאבא, ועלינו על האוטובוס שנוסע לתל אביב. כל  הדרך בכיתי, וראיתי שגם סבתא לילי בוכה קצת, אפילו שהיא העמידה פנים שהיא רק מנגבת את האף. 

          כשהגענו סוף-סוף הביתה, הציעה לנו אמא ארוחת צהרים, אבל שנינו סירבנו לאכול ודחינו את הצלחות.

          אחר-כך אמא וסבתא רבו. ואני שונא כשרבים במשפחה שלנו! אפילו שהגדולים אומרים לי שזה לא ריב אלא רק ויכוח! אני ממש שונא את זה!

          אמא אמרה לסבתא שזה לא בסדר שהיא מתערבת בחיים שלנו. זאת המשפחה  שלה והילד שלה, והיא יודעת בדיוק איך לנהל את החיים שלנו ואיך לחנך אותי. וסבתא אמרה לאמא שהיא לא אשמה שהיא לא יכולה לעזור בפרנסת המשפחה ובגלל זה אין לה ולסבא כסף לקנות להם דירה משלהם,  היא אמרה שאמנם סבא היה באודסה רופא לב מפורסם, ועשה שם כל מיני ניתוחים מסובכים, אבל כאן הוא לא מצליח לעבור את כל הבחינות שרוצים ממנו. היא אמרה שבגלל הראייה החלשה שלה לא נותנים לה אפילו לטפל בקשישים, וכשהיא עובדת במשק בית, נשארות על השיש ועל הגז נקודות של  לכלוך שהיא לא רואה אותן בגלל שהיא לא רואה כל כך טוב, ובגלל זה אף אישה לא מזמינה אותה לעבוד בבית שלה. ובסוף היא אמרה לאמא שסילוקו של נושי מביתנו הוא מעשה אכזרי וחסר טעם, שישפיע על הילד, כלומר עלי, במשך  שנים רבות. וגם סבא בוריס חושב ככה.

          אמא אמרה לסבתא בלעג שיש לה מזל שסבא בוריס חושב תמיד בדיוק כמוה, וסבתא אמרה שאפילו שהיא כבר לא שומעת כשמדברים אליה מהחדר השני, ואפילו שהרופאים- הטיפשיים-שלא-מבינים-שום-דבר טוענים שהיא  כבדת ראייה,  ואפילו שהיא די שמנה, והיא כבר בת שבעים ואחת ורבע, סבא בוריס עוד אוהב אותה מאוד, והוא מתנגד לכל דבר שעלול לצער אותה או אותי.  אחר כך היא אמרה שהיא מאוד מצטערת שאין לאמא ולאבא מספיק פרטיות. אפילו שהיא וסבא יוצאים כל יום לצעוד אחרי הצהרים, כדי שלאמא ולאבא יהיה קצת זמן שהוא רק שלהם.  ואז אמא שלי התחילה פתאום לבכות, והיא חיבקה את סבתא וביקשה ממנה סליחה והן התנשקו ובכו קצת ביחד.

          שמחתי שהן השלימו לבד ואני לא צריך להשלים ביניהן, והלכתי לחדר שלי. כל הלילה לא ישנתי וחשבתי על נושי.  איך הוא מסתדר שם, במחנה הצבאי? האם הכלבים האחרים מציקים לו? הרי הוא כל כך קטן! ואולי יש שם כלבים גדולים שממש נושכים אותו וגונבים לו את האוכל?

          נרדמתי רק לפנות בוקר, וכשאמא העירה אותי כדי שאלך לבית הספר, אמרתי לה שאני לא מסכים ללכת לשם, כי אני עדיין מתאבל על נושי שלי, ואנשים אבלים לא הולכים לבית הספר. אמא ביקשה את סבתא לילי  שתשמור עלי והלכה לה לעבודה שלה, ואני חזרתי למיטה ונרדמתי.

          בצהרים טלפן אבא מהמחנה הצבא ואמר שהוא שחרר את נושי ליד הגבול, ומאז לא ראה אותו. הוא חושב שנושי כבר עבר בוודאי ללבנון, והוא מאמין שנושי צריך ללמוד להתנהג כמו כלב בוגר וללמוד להגן על עצמו, כי החיים  הם לא פיקניק, וכל אחד צריך לדעת למצוא בהם את דרכו. אפילו נושי. 

          שלושה ימים נשארתי בבית עם סבתא ולא הלכתי לבית הספר. אמא שלי דאגה לי מאוד, ואמרה שהיא מתחרטת שגירשה את נושי, כי גם היא כבר מתגעגעת אליו. וסבתא לילי אמרה לה שזה לא נורא שאני לא הולך לבית הספר, כי זאת הזדמנות נפלאה לכיתה שלי להשיג את החומר, ובינתיים היא ביקשה ממני לקרוא את הסיפורים האחרונים שלה, שהיא רוצה לשלוח לעיתון ילדים באודסה, ולהכניס בהם תיקונים מנקודת ראות של ילד.

          ביום הרביעי אמא שלי העירה אותי מוקדם, ואמרה לי שדי! נגמרו המשחקים! היום אני חייב ללכת לבית הספר! כידוע יש במדינה שלנו חוק חינוך חובה, והיא לא מתכוונת לשבת בגללי בבית הסוהר או לשקר למורה שלי שאני חולה. היא מזגה לי כוס שוקו, הכניסה את הכריך עם הגבינה הצהובה שאני שונא לתיק שלי, ואמרה לי שבעוד עשר דקות אני חייב לצאת מהבית.

          "לא!" אמרתי. "אני לא הולך לבית הספר עד שנושי יחזור אלינו!"

          "נושי לא יחזור." אמרה אמא בצער. "הוא רחוק מכאן  מאתיים קילומטרים, והוא כלב קטן שקשה לו לעבור לבדו מרחק גל גך גדול. אמרתי לה שאולי נושי ייקח טרמפ, כי הוא כלב חכם, אבל אמא אמרה שכלבים בדרך כלל לא לוקחים טרמפים עם אנשים זרים.

          לפתע שמעתי קול גירוד בדלת, ואחריו נקישה קלה, כאילו מישהו רוצה להיכנס הביתה, אבל הוא מתבייש ומהסס.

          "מי זה יכול לבוא אלינו בשעה כזאת?" שאלה אמא ופתחה את הדלת.

          ונחשו מי  עמד שם וכשכש בזנבו? מי קפץ אלי בשמחה וחיכך את אפו באפי? מי נהם נהימות של שמחה כשסבתא שלי הגישה לו את אחת מעוגיות השוקולד שהיא שלפה מהפריזר?

          כן. ניחשתם נכון. היה זה נושי. נושי שלי.

          איך הצליח הכלבלב הקטן הזה לחזור הביתה מלבנון?  שאלה אמא.

          איך הצליח הכלכלב  הזה לעבור במרוצה מאתיים קילומטרים? שאל אבא.

          ואיך הוא ידע לנווט את דרכו? שאלתי.

          אבא אמר שאולי נושי זכר את המראות שראה מחלון המכונית, אבל סבתא אמרה שכלבים מנווטים בעיקר לפי ריחות, ובעיקר חביב עליהם ריחם של פירורי עוגיות השוקולד שהם מוצאים בשולי הדרך כשהם רוצים לחזור הביתה. 

                                                                             רותי ריכטר 16.08.2007  .