5.5.07   "הכתמים של התותים השחורים -  לא יורדים מהבגדים"  סיפור מאת נילי דיסקין

לפני כשנה וקצת עבר בני לגור ברמת אביב הישנה. דירות קטנות. שיכון עובדים. גולדה מאיר גרה שם פעם.

 הכל מסביב ירוק כמו בקיבוץ פורח. ובחצר של בני, ראיתי עץ, שעליו אמר מוכר הדירה שהוא עץ תות. אבל העץ

היה קרח לחלוטין,וענפיו שהשתרעו על פני כל החצר, חדרו אפילו למרפסת של ליאור, בני, בקומה השניה. הוא

 עבר לשם בסוף החורף שעבר, ובאביב באתי יום אחד לבקרו  ועמדתי נפעמת מול העץ הענק, הירוק המלא תותים שחורים.

 

 עמדתי על המרפסת וכנראה נראיתי לו אשה שירדה לרגע מהפסים. אכלתי תותים ישר מהעץ במרפסת שלו וצהלתי תותים אמיתיים, אני לא מאמינה ! כמו בקריית חיים!" ליאור הביט בי ואמר:"אמא פתאום ראיתי אותך ילדה

 קטנה בקריית חיים בצורה ששום סיפור שתספרי לי לא יוכל להמחיש לי"|.ועוד אמר: אמא, לא צריך לרחוץ אותם

קודם?" איזה לרחוץ! זה התותים כמו בקריית חיים, אוכלים ישר מהעץ! זה היה בשנה שעברה. אתמול הביא לי ליאור קופסה מלאה תותים שחורים כי לא בטוח שאגיע בזמן לקטוף, והעונה שלהם קצרה. והבוקר כשאני לא מצליחה להוריד מאצבעותי את הכתמים השחורים, ונזכרת באזהרות של אמי:נילי, הכתמים של התותים השחורים לא יורדים מהבגדים! כל פעם כשהלכתי לחצר של דוד אפלבאום (כיום אשוח) ברחוב י"ח בערך מול משפחת שור. שם היו תותים שחורים, בניגוד לסגלגלים ורודים של עץ התות המפורסם שלנו ממול הבית בחצר של י"ח 6-8 - הגיע  אלי שוב הטעם הקרייתי המוכר. נדמה לי שהעצים האלה לא נמצאים יותר בישובים חדשים , ובכל אופן אצלי הם מחוברים באופן מלא לזכרון ה"חמוץ מתוק" של קריית -חיים.

 

אני יודעת שלקרייתים שנשארו בקרייה זה ייראה אולי "גחמה" פתטית של אשה זקנה (לא כל כך, אגב) אבל שוב, לפעמים רק כשמתרחקים מאדם או מקום אהוב, מספיק משהו קטן כזה כדי לעורר געגועים נוסטלגיים.

                                                                                        ביי, ושבת שלום. נילי דיסקין.