20.3.07       סיפור מאת יעקב משולם :       

                     ש ב ת   ב ק ר י ה

            ב ק י ץ ,   ב ח ו פ ש    ה ג ד ו ל .

 

אבי מעיר אותי משנתי:

"אם אתה רוצה ללכת לים, לך תביא קרח וניסע". 

אני מזנק ממיטתי איך שישנתי: במכנסי התעמלות כחולים בלבד, 

בלי גופיה ובלי דבר על כפות-רגלי. זה היה לבושנו הרשמי  

כל ימי החופש הגדול. מקבל מאבא חמישה גרוש, עולה על אופני 

ונוסע למקום הקבוע, בו ברוך מחלק קרח. השעה מוקדמת.

השמש מאירה, עוד לא מחממת. צינת- הבוקר נעימה.

הצל עדיין רב ברחובות והקריה עדיין מנמנמת את שארית ליל-השבת. 

אני מגיע אל העגלה וברוך במקום. תור לא גדול משתרך בצד העגלה.

לאחר כרבע שעה, אני מגיע לברוך, משלם ומבקש שליש. 

דלתות העגלה פתוחות. בלוקים של קרח סדורים וקור עז שופע מבפנים. 

אהבתי להסתכל כיצד ברוך מניף זרועו, עם דקר בידו, תוקע בבלוק,  

מורידו למדף ובדקירות מבקע את הבלוק. נתזי קרח עפים, נחטפים מיד  

ומוכנסים לפה. ברוך שם לי את הקרח על ה"סבל" של האופניים

ואני בדרך הביתה.  אבי פוגש אותי: " מה לקח לך כל כך הרבה זמן?

ואיזה שליש קטן?!" הוא רוטן תמיד, "נו, יאללה, נוסעים לים!" 

אימא כבר הכינה מאפים ופרות, ענבים, רבע אבטיח וקצת שזיפים. 

בים אנו מבלים עד הצהרים, שאז חוזרים הביתה. האוטובוס דחוס 

וכולם מדברים עם כולם ומספרים  איך צללו מתחת לגלים הגבוהים 

ועל מעללי גבורתם ואיך הגיעו עד המצופים, שהיו כשני קילומטר  

מהחוף וסימנו לאניות על סכנת השרטונים.

בבית מתקלחים, אוכלים, ואבא שוכב לישון.  

אנחנו בעוצר. אף אחד לא פוצה פה. בשעה ארבע, אבא מקיץ משנתו  

ומכריז: "הולכים לבית-הקפה!" מוסד ידוע, שהיה בכביש הראשי, פינת

רחוב ה'. בנין חדש, שהכיל מטבח-פועלים וקיוסק. במטבח- הפועלים היו

נערכים גם מופעי- תרבות שונים. המקום החדש החליף את בית- הקפה

הראשון בקריה, שהיה בכביש הראשי, פינת רחוב ג', בצריף ירוק גדול,

שבו היה גדריך מוכר גזוז וכל מיני חטיפים מעוררי דמיון.

בצדו האחורי, בבית דו-משפחתי, התגוררה משפחת יונאי. יונאי היה                                       

העגלון הראשי בקריה. ליד ביתו הייתה אורווה ובה שני סוסים.

בשבתות היינו הולכים לביתו לראות ולהתפעל מהסוסים ומהעגלה. 

מגיעים לבית-הקפה החדש. בחצרו שולחנות רבים ומסבות אליהם

משפחות. עדיין ישנם שולחנות פנויים ואנו תופסים אחד. 

ניגשת אלינו "חברה", עובדת, ואנו מזמינים שתי מנות פירה ושתי

"לבניה", "כפיר", כפי שקראו לזה. אבי היה מזמין כוס תה ואמי בחרה  

לאכול את השאריות שאני ואחותי הותרנו. 

ממול, היה בית- הקפה של סרדני, המתחרה הפרטי של הצרכנייה.

אצלנו בקפה הייתה גלידה סטנדרטית  ואילו אצלו הייתה גלידה בכ 

מיני צבעים וטעמים, מעוררת קנאה. אצלו הייתה גם בירה וחיילים 

בריטים ישבו אצלו ושתו. אנחנו, הילדים, עקבנו אחריהם.

בתחילה, היו מסירים את כובעי הסירה שלהם המעוטרים בסמ

ויושבים עליהם. לאחר ששתו מספר בקבוקים, היו קמים והולכים  

ושוכחים את הכובעים. אנו היינו מסתערים, חוטפים את הכובעים  

ובורחים מפני סרדני, שהיה יוצא בצעקות ורודף אחרינו.                                        

(עד היום כועס אני על עצמי, שלא שמרתי לי אחד מהם.) 

לאחר בילוי החובה של פירה ולבניה, חזרנו הביתה ואבא היה

מכריז: "הולכים לסרט!" זה היה אות לבילוי סוף השבת.

אני עולה על אופני ופעם נוספת נכנס לתור. בתקופה ההיא, בשביל  

כל דבר שרצית לקנות, עמדת בתור. עדיין לא פתחו את הקופה.  

התור היה מקום לבילוי ראוי לציון. לא היו בו דחיפות, צעקות או  

מריבות. לאחר שעה ארוכה, אני קונה כרטיסים וחוזר הביתה. 

כל המשפחה הולכת לסרט בהצגה הראשונה. הסרט מוקרן  

באמפיתיאטרון הקיצי. בצריף היה חם. בחוץ האוויר צח.

כל מי שנכנס בכרטיס, מסתובב חופשי, קונה בקיוסק ופל, שוקולד

או גזוז. הסדרנים היו עסוקים בבדיקה וברדיפה אחרי "מתפלחים", 

תופעה נפוצה אז בין הילדים והנוער. לא לכולם היה כסף לכרטיסים. 

אחרי הסרט, ביציאה, תורים ארוכים של המחכים להצגה השניה. 

מעבירים מאחד לשני חוויות  ודעות על טיב הסרט והולכים הביתה.

בשיירות ארוכות ממהרים אבות, עם ילדיהם הקטנים על כתפיהם,                                         

מתאמצים. פה ושם נפלטים מטחי-רוח וכולם, בעליצות לכולם,

בקריאות:  "חברה', להתראות בסרט הבא!"

 

יעקב משולם, כרמיאל.  20.3.07