17.2.07 הבולגרים
באים! הבולגרים באים!
1938 , קריית-חיים, רחוב ב'.
עוד לא עברה שנה מאז הגענו לקריה. למעט עם
שתי משפחות שגרו בשכנות לנו , לא נוצר עדיין קשר עם הסביבה.
אימי, שרה, הייתה עקרת-בית ואבי חבר
קואופרטיב "נמליט". בסוף יום היינו ספונים בביתנו הקטן. אבי
קורא עיתון
"דבר ושומע רדיו. הרדיו שלנו היה חדיש
ומפואר, רהיט גדול, תוצרת הולנד, "פיליפס" הידועה. אימי מטפלת באחותי
שזה לא מכבר נולדה ואנוכי קורא ב"דבר לילדים". בגיל צעיר למדתי לקרוא ואבי, כתגמול, רכש לי מנוי ל"דבר לילדים".
החשכה ירדה על הרחוב ואנו עסוקים, כל אחד בעניינו. לפתע, אני רואה את אבי
ואימי מפסיקים כל פעילות, מרימים ראש ומקשיבים. ניסיתי לשאול מה
קרה, אך אבי אמר לי: "ששש...תקשיב!" מתוך החשכה עלו צלילי שירה,
ברחוב, מרחוק. בימים ההם לא הייתה פליאה בשמיעת שירה ברחוב, אך הפעם זה היה
שונה; השירה הלכה והתגברה ונשמעה
ברורה. היה זה ההמנון של בולגריה, " שומי מריצה, או קר ואבנה",(
מי-המריצה אדומים מדם). אבי ואימי נטשו הכל ויצאו לרחוב ואני בעקבותיהם. ממולם
צעדו צעירים חבוקים ושרו את ההמנון בקול גדול.הורי שאלו אותם בבולגרית: "מי
אתם?" התברר שהם חבורת-נוער מהכשרה
של אחד הקיבוצים המתארגנים לעליה על הקרקע, במתחם הקיבוצים בקריה. הם
שמעו שבקריה יש משפחה בולגרית.היות ולא ידעו להסביר להם את
הכתובת, הם חשבו שהשיטה של הליכה מרחוב
לרחוב, בשירה בבולגרית, וודאי תוציא את המשפחה לרחוב
וייווצר קשר. ההתרגשות שבמפגש הייתה גדולה. חיבוקים, נשיקות, החלפת- רשמים.
הורי הזמינו אותם הביתה ועל מאפים מתוקים ומלוחים, ממיטב מעשי-ידיה של
אימי, היטיבו את
לבם עד השעות הקטנות של הלילה, שאז
נפרדו מאתנו בריקודים ונשיקות. זו הייתה התודעה הבולגרית המפותחת הראשונה שלי.