19.11.06 סיפורי ההגנה: מאת יעקב משולם
טרם נדמו קולות השמחה והריקודים ברחובות, בכט'
בנובמבר,1947, פרצה
מלחמת- השחרור. בארץ לא היה רצף
ישובים וחלקים רבים, שהיו בלב ישובים ערביים
נותקו ממקור אספקה. עוד בתקופת המנדט
הפכה ההגנה ישובים כאלה למעוזים, צברה בהם
נשק, שלחה אליהן, כתגבור, הכשרות-
פלמ"ח, מטעם תנועות- הנוער וכל זאת
במחתרת,
כשהשלטונות הבריטיים רודפים,
אוסרים ומחרימים נשק של מגיני הישובים.
בני קריית- חיים, בשנתונים
המתאימים, היו בהכשרות כאלה והצטרפו לפלמ"ח.
אלה שלא היו בהכשרות, התגייסו
להגנה והצטרפו לחי"ש, חילות- השדה.
בני קריית-חיים אלה שרתו ברובם
בגדוד 21, שהיה ידוע ומפורסם כ"גדוד- הקריות".
עם פרוץ המלחמה, נערכו כל כוחות
המגן, 70,000 לוחמי- ההגנה, 6,000 לוחמי
האצ"ל,
ו 600 לוחמי הלח"י,שטרן,
לקרב, כשאת הטון נותנת ההגנה.
אזורים נרחבים בגליל היו
במצור: נהרייה, יחיעם וכן הקיבוצים חניתה,
אילון ואחרים.
מרכז ההגנה לאזור הצפון הייתה
קריית- חיים, בה היו מרוכזים מספר מתחמים של
הכשרות- קיבוצים, לפני עלייתם על
הקרקע, לפני המלחמה, בתוך המלחמה ואחריה.
חברי הכשרות אלה היו מעורבים בכל
פעולות המלחמה: הגנה על הקריות, ליווי שיירות
וכוח עתודה לכל מקרה.
בתחילת המלחמה היה כאוס מוחלט.
הבריטים היו עדיין בארץ. אחת מיחידותיהם היה הלגיון
הערבי של ירדן והיו להם בסיסים
בארץ. הם עזרו לכנופיות הערביות וגם רדפו את אנשי-
המגן והחרימו את נשקם. אחד ממרכזי ההתיישבות בגליל היה הקיבוץ יחיעם,
וכן העיירה
נהרייה, אשר קבלה את מירב האספקה
שלה דרך הים, בסירות ובספינות קטנות של הפלי"ם,
פלוגות הים של ההגנה, לימים –
חיל-הים, אך יחיעם וקיבוצים אחרים, שהיו בתוך הארץ,
קבלו אספקה מההגנה מקריית-חיים.
בקריה היו מתארגנות שיירות של מזון, תחמושת, אנשים
ודואר ורבים מבני-הקריה ליוו את
השיירות וגם נפלו בהגנתן.
המטלות והתפקידים היו רבים, ההגנה
"מתחה" את כל כוחה והיה צורך להכניס גם את
הצעירים, הגדנ"ע, לנשיאה
בנטל, עדיין לא בקו- החזית, אך בכל מיני תעסוקות פנימיות,כמו
תורנות צופרים, תורנות תצפיות,
תורנות ש.ג. במפקדות ההגנה.
כבן 15 השתתפתי בפעולות אלה.
וכאן יש לי סיפור קצר:
מ ע ש ה
ב ר א ש י ת. ( "יש
איתות" )
בבי"ס א' , שברחוב ד', באמצע הבניין,
היה חדר מדרגות, שדרכו עלו לקומה השניה ולגג.
על הגג, שהיה מקום גבוה, הוצבה
עמדת קשר- מורס עם הסביבה ובעיקר עם יחיעם.
אתתים מקצועיים היו באים מההכשרות
המגויסות ובנוסף להם גם גדנעי אחד. כל אחד מאתנו
היה ממלא תורנות אחת לחודש, בתצפית לילה שלם.
ערב אחד הגעתי לגג ביה"ס כדי
למלא תורנות. במגדל כבר ישבו בחור ובחורה מאחת
ההכשרות. הם קבלו אותי בשמחה,
נתנו לי כוס תה וסוכריות, הראו לי את הכוון של
יחיעם, הסבירו לי את
התהליכים ואחרי שעה של ישיבה משותפת, אמר
לי הבחור:
" שמע, יעקב, אנחנו מוכרחים
לישון. זה זמן רב שלא ישנו. אנחנו נרד לכיתת- לימוד ושם
נישן על השולחנות. שים לב! אם
תראה אותות של מורס, תענה להם באיתות של נקודות,
שזה סימן מוסכם: המתינו קמעה,מיד
נקלוט ותבוא ותעיר אותנו".
אמרתי: "בסדר" והם הלכו
לישון. אמרו לי שישנו בכיתה שמול חדר- המדרגות.
נפעם ונרגש מגודל האחריות שלקחתי
על עצמי, ישבתי וצפיתי לכיוון של יחיעם.
היה לילה. לא רבים היו האורות
ואני עייף מיום לימודים ומשחקים ארוך. ישבתי ובמתח רב
השגחתי כל הזמן, פן יהיה
איתות. לפתע... איתות! ברור ! ברור !
נרגש, עשיתי המצווה עלי, החזרתי
איתות בנקודות וירדתי בריצה לכיתה.
פתחתי את הדלת. היה חושך. שלחתי
יד למתג- החשמל. אור הציף את הכיתה.
על השולחנות שבצד החדר, ראיתי
ישבן גדול עולה ויורד. החברה עסקו במלאכת-בראשית.
בקול חנוק מבושה אמרתי: " יש
איתות! "
יעקב משולם, כרמיאל.