3.11.06     הקשר האיטלקי  לקריה : מאת  יעקב משולם.

                                                סיפור מזיכרונות הילדות שלי בקריה.

 

השנה  1940. רחוב ב' 25, שבת בבוקר. השעה 8, בערך.

 

על משטח קטן, מרוצף, ליד דלת-היציאה מהבית אל החצר האחורית, יושב אני

 

בחברת מנחם, בן-הרופא מבית מס' 21  ומשחק  במשחק הכנסת גולות לתחנות

 

בעזרת גומה ומסמרים.

 

שקט ושלווה מסביב.מזג האוויר נאה. שבת של קדושה.

 

אמי במטבח, מכינה ארוחת-בוקר ואבי מאזין לקול ירושלים.

 

לפתע הפר רעש נורא את השלווה. קרשצ'נדו נוראי והתפוצצויות אדירות.

 

קפאנו מפחד. לא ידענו מה קורה. עוד קרשצ'נדו ועוד פיצוצים נוראים.

 

אחוזי-אימה קפצנו, חברי ואנוכי ורצנו כמטורפים לרחוב. ברחוב עמד

 

דוידקה פוליאקוב, השכן מהבית שממול וקרא לנו לבוא למקלט שבביתו.

 

בדרכנו למקלט, החלו צופרי-האזעקה צופרים בקול רצוף, מקפיא-דם.

 

לא ידענו את נפשנו מרוב פחד. כשהגענו למקלט, חזר השקט ורק צופרי-

 

האזעקה המשיכו לצפור.

 

לאט לאט הגיעו כולם למקלט: אבא, אמא, אחותי התינוקת על הידיים.

 

היו במקלט כל בני משפחת פוליאקוב, אנחנו והחבר.

 

אחרי זמן קצר החלה צפירת- ההרגעה להישמע.

 

יצאנו מהמקלט לעולם אחר:  החלל היה מלא עשן שחור.

 

קול רחש- הלהבות היה נורא. חוות- הנפט של איי פי סי  בערה מפגיעה ישירה

 

של להק מטוסי צלילה איטלקיים, שתקפו בהפתעה מלאה, הפציצו , פגעו

 

והסתלקו ללא שום תגובה. מכלי- הדלק בערו כלפידים. ימים רבים בערו

 

המכלים. הכל היה אפוף עשן שחור. קליפות הצבע של המכלים השרופים

 

התעופפו ונשרו מן השמיים ואנו רצנו ואספנו אותן.

 

לילות רבים האירו הלהבות את פני-השמיים והארץ ולא יכולנו לישון.

 

כך התוודענו אל הגדולה שבמלחמות, מלחמת העולם השנייה.

 

כל זאת זוכר אני כילד בן שש ואם אינני זוכר את כל הפרטים לאשורם,

 

אתכם הסליחה.

 

בדיעבד,   מסכנים היו ילדי רחוב א'...

 

יעקב משולם, כרמיאל.