המורה דליה
ידידי
המורה דליה
ישנם אנשים,
מסתבר, שעדיין קשורים
לתקופות וימים אחרים
שהכול היה פשוט אמיתי
ותמים
שכל מה שאמרנו, בא
מהלב – מבפנים
הסתפקנו בנעלי המגפר
ומכנסי אתא – בלי מותגים
לפעמים יחפים ולפעמים
בסנדלים.
יכולנו להשאיר לחלבן
כסף ליד הבקבוקים
לא נעלנו את הדלתות –
כך היינו רגילים.
הסתפקנו במועט אך היה
לנו הרבה
המון חברים ומשחקים,
עשינו חיים
כאלו היו הימים בקרית
חיים.
וכשהגענו לכיתה א'
בביה"ס נתיבים
חיכתה לנו המורה –
דליה, בחיוך מסביר פנים,
מורה שהשקיעה בנו את
כל כולה
מורה שאהבנו – פשוט
נפלאה.
דליה – מורה שאין כמוה
– היום אני יודע,
והיא התייחסה אלינו
כאילו היינו ילדיה.
כשחלינו, ערכה ביקור
בבתים
ובשיעורי טבע הלכנו
לביצה – לצפות בראשנים.
חונכנו להיות בני אדם,
להיות הגונים
למדנו לכבד את ההורים
והמורים
לשמור על ניקיוננו
האישי והסביבה
ובימי שישי היה ערב
כיתה במקום מסיבה.
וכיום כשעברנו כבר את
החמישים
ורואה כיצד הדברים
במדינה מתנהלים,
אני חושב לעצמי, מה אפשר עוד לעשות?
ולאן נגיע ולמה לצפות?
ועולה בי המחשבה כי
הפתרון הוא אחד
צריך מנהיג מסוג אחר,
אדם מיוחד
לא פוליטיקאי מדופלם,
גנרל או אדמירל,
גם לא איש ועד שיפסיק
את החשמל
מכל אלה למדינה כבר
היה ודי לה,
צריך אחת שתחנך, כמו
המורה דליה...
(כל הזכויות שמורות
לשאול קרמר)