מגילת רות
מאת לאה
המאמר לקוח מהספר "שבועות" (בכתובים).
מסורת בידינו לקרוא את מגילת רות בחג השבועות, ועל כך שואל
המדרש: מה עניין רות אצל עצרת? המפרשים מעלים מספר טעמים, ונציין רק אחדים
מהם:
א. סיפורה של רות חל בתחילת קציר השעורים, ומסתיים בסוף קציר החיטים, וגם חג
שבועות חל בתום קציר החיטים.
ב. עצרת הוא זמן מתן תורתנו, ומגילת
רות מספרת על גיורה של רות. רות קיבלה על עצמה עול תורה ומצוות, כמו שבני ישראל
קיבלו על עצמם עול תורה ומצוות בהר סיני.
ג. דוד נולד בעצרת, ומגילת רות היא
מגילת היוחסין של דוד.
המגילה מספרת את קורותיה של אחת מן המשפחות הנכבדות משבט יהודה
בתקופת שפוט השופטים. המגילה פותחת
בתיאור הרעב אשר היה בארץ
ישראל, במעשה ירידתה של המשפחה מארץ יהודה
לשדה מואב, ובגורל המר שפקד אותה. אלימלך מת, שני בניו נשאו נשים מואביות, ואחר כך
מתו אף הם, ורק נעמי, אם המשפחה, ושתי כלותיה, ערפה ורות, נותרו בחיים. לאחר מות בניה החליטה נעמי לשוב
לביתה שביהודה. ערפה נטשה את חמותה ונשארה בארץ מואב, ורות דבקה בחמותה ובאה עמה
לארץ יהודה.
העלילה מאוזנת, מובנית ומשתרעת על פני 85 פסוקים. חמשת הפסוקים
הראשונים הם בבחינת מבוא, המתאר את כל הרע שפקד את משפחת אלימלך במשך יותר מעשר
שנים. מכאן ואילך מתמקד המספר בנעמי וברות, ועוקב כמו בעין המצלמה אחרי ההתרחשויות
המרכזיות בחייהן. הזמן הוא זמן הקציר, "מתחילת קציר שעורים ועד לכלות קציר
חיטים", המקום משתנה מאירוע לאירוע, העלילה מהירה, והתיאורים מתומצתים ומאופקים.
בעלילה אפשר להבחין בארבעה מעגלים, המתרחשים בארבעה מקומות
שונים.
א'. בדרך
ממואב ליהודה: תיאור גיורה של רות ודבקותה בנעמי.
מעמד זה התרחש בדרך
ממואב ליהודה: "ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך
ובאשר תליני אלין. עמך עמי ואלוהיך אלוהי.". בדבריה אלה קיבלה על עצמה רות את עול המצוות. הסצנה מתארת מעמד
מרגש, שבו מפצירה רות בשתי כלותיה להיפרד ממנה ולחזור לחיק משפחתן. היא חוזרת על
בקשתה שלוש פעמים, וההיגיון אומר שאין סיבה שהן תלכנה לנעמי. ואמנם, ערפה נפרדת
מנעמי, אך רות דבקה בה.
ב'. פגישתה של רות עם בועז בחלקת השדה
"ויאמר בועז
אל רות אל תלכי ללקוט בשדה אחר … וכה תדבקין עם נערותי". סצנה זו
פותחת במלים: "ויקר מקרה לבועז אשר
ממשפחת אלימלך". ובהמשך נאמר: "והנה בועז בא מבית לחם… ויאמר בועז לנערו: למי הנערה הזאת?" הסצנה
מעמידה את הקורא בתהייה: האם תגיע רות לחלקת השדה של בועז? ואם כן, כיצד יקבל את
פניה? בועז ידע על חזרתן של נעמי ורות, ככתוב: "הוגד לי כל אשר עשית עם
חמותך", ומדוע לא הציע להן עזרה?
ולבסוף, נשאלת השאלה: האם הגואל אכן יגאל? לכאורה, מבחינת העלילה נדמה שבצמתים
הקריטיים במעבר מסצנה לסצנה פועלת יד המקרה. אך האם באמת נקלעה רות במקרה לשדהו של
בועז? האם לא שמעה על בועז מפי נעמי? האם הגואל הגיע רק במקרה לשער העיר?
ג'. פגישתה
של רות עם בועז בלילה בגורן
פגישה זו מלווה בהפתעה, במבוכה ובהתרגשות: "ויהי בחצי
הלילה ויחרד האיש … והנה אישה שוכבת מרגלותיו." התיאור
ענייני ואינו חושף את רגשותיהן של הנפשות הפועלות. השיחה בין השניים מאופקת, ורות
עוזבת את השדה כשהיא נושאת עמה את הסכמתו של בועז לגאול אותה. אף בסצנה זו ניכרים,
כביכול, גורמי ההפתעה והמקרה.
נשאלת השאלה:
מדוע יש כאן העמדת פנים? כל זה מתברר
באחרית הדבר, כשהמגילה נחתמת ב"אלו תולדות פרץ…
". פסוק זה מתאר את הגמול שבו זכתה נעמי, והוא בא להבהיר שלא יד המקרה הייתה
כאן, אלא יד ההשגחה כיוונה את מהלך העלילה ואת מתן הגמול.
ד'. הכרזתו
של בועז בשער העיר בית-לחם על גאולת השדה ונישואיו לרות: "ויאמר בועז לזקנים:
עדים אתם כי קניתי את כל אשר לאלימלך…
מיד נעמי וגם את רות המואביה קניתי לי לאישה להקים שם
המת על נחלתו".
ה. אחרית
דבר: תאור הגמול ומוסר השכל לדורות.
נעמי משקמת את ביתה של
רות, וזוכה לא רק בשיקום ביתה של כלתה, אלא גם בשיקום הריסות משפחתה שלה. כפי
שמעיד הסיפור: "יולד בן לנעמי".
שש דמויות מתוארות במגילה. שלוש דמויות מרכזיות: נעמי, רות
ובועז, ושלוש דמויות משניות: ערפה, "הגואל" ו"הנער שעל
הקוצרים". במקביל לשש הדמויות האלה מופיעות גם דמויות קבוצתיות, כגון הנשים,
הנערים, העם או הזקנים. שלוש הדמויות המרכזיות מאופיינות במעשי חסד, אהבה
וסובלנות. שלוש הדמויות המשניות מהוות רקע והארה לדמויות המרכזיות.
"גואל" הוא קרוב המשפחה הקרוב ביותר לאדם שמת ולא
השאיר אחריו יורשים. "גאולה" היא קניית נחלת המת ונישואין לאשת המת.
הילדים שייוולדו ייקראו על שם המת, כאילו היו ילדי המת. את נחלת המת יירשו רק ילדי
אשת המת, ולא ילדיו האחרים של "הגואל". בדרך זו נשארת נחלת המת למשפחתו.
בהשוואה שבין רות לעורפה מתעלה רות במעשה החסד שהיא מגלה כלפי
נעמי. גם ערפה נוהגת כבוד בחמותה, אך היא נוטשת אותה ונפרדת ממנה, ואילו רות עוזבת
את ביתה, את ארצה ואת משפחתה למען נעמי, ומקימה
שם לזיכרון בעלה המת.
בהשוואה שבין "הגואל" לבועז ניכר כי
"הגואל" מחויב לנורמות חברתיות מקובלות. הוא מסכים לגאול את השדה מידי
נעמי, כדי שלא יימכר לזרים ויישאר בנחלת המשפחה, אך אינו מוכן לשאת את רות ולהקים
שם למת, כי הוא מטיל ספק בגיורה, וחושש שהאישה אשר יישא
לו היא מואבייה. אבל בועז מוכן לשאת את רות לאישה כדי להקים שם למת. החסד הוא מתכונותיו הבולטות של בועז, והוא אחד הערכים
המרכזיים שהמגילה מנחילה לדורות הבאים.
את העלילה מסכם תיאור שושלת היוחסין של דויד: רות זכתה להיות
'אימא של מלכות'.
למה נכתבה המגילה?
אמר ר' זעירא: מגילה זו נכתבה כדי
ללמדנו כמה שכר טוב לגומלי חסדים. (מדרש רות רבה, ט"ו).
המפרשים חלוקים בדעותיהם בשאלה מתי נכתבה המגילה. על פי המסורת היא נכתבה על ידי שמואל
הנביא, אך יש מפרשים המאחרים את כתיבת המגילה לתקופת שיבת ציון. אלה רואים במגילה
כתב פולמוס כנגד החוגים שבימי עזרא ונחמיה ביקשו לגרש את הנשים הזרות. דעה זו מופרכת
על ידי פרשנים כקאופמן וסגל. לדעתם, ניתן ללמוד מסיפור המגילה שאלה שנישאו לנשים
הנוכריות חלו ומתו, והוכחה לטענה זו משמש גורל בניו של אלימלך, מחלון וכליון. לכן
אין זה הגיוני שהמגילה "גויסה" כדי לשכנע את נושאי הנשים הנכריות לא
לגרשן. מכל מקום, הדעה הרווחת היום היא שכתיבת המגילה באה ללמד כפי שטען ר' זעירא, שחובתו של אדם לגמול חסד עם הזולת.
המגילה משקפת את ההווי הכלכלי-חברתי-דתי ביהודה. הדאגה לעני,
לגר, ליתום ולאלמנה הם חלק מן ההטבות הסוציאליות שניתנו לעשירונים הנמוכים. וכך
קובעת התורה: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט. לעני ולגר
תעזוב אותם…" (ויקרא י"ט 9-10). פיאה היא מעט תבואה
שלא נקצרה, שנהגו להשאיר לעניים בקצה השדה. בתקופת המשנה קבעו חז"ל, שפאת השדה היא החלק השישים של השדה.
כלומר, כמעט שני אחוזים מהיבול הותירו
הקוצרים לעניים! לקט הוא שיבולים שנשרו בעת הקציר, ושכחה הוא עומר שנשכח בשדה. גם
בעת המסיק והבציר לא נשכחו העניים, והבוצרים והמוסקים הותירו להם
"עוללות", שהן אשכולות שלא נקטפו בעת הבציר, ו"פֶּרֶט", שהם
גרגרי ענבים בודדים שנשרו מהאשכולות בעת הבציר. גם בעת המסיק הצטוו הקוטפים על פיאה ושכחה, ואסור היה לחזור ולקטוף את הפירות שלא נמסקו
במסיק הראשון, ככתוב: "כי תחבוט זיתך
לא תפאר אחריך." (דברים כ"ד 20). כלומר, אין לקחת את כל פירות העץ, שהם
תפארת האילן, ויש להשאיר מעט פרי לעניים.
אפשר לראות בחוקים אלה כעין הטלת מס
שהוטל על האיכרים לתועלת החברה.
בנוסף לחוקים
אלה הצטוו האיכרים להפריש ללויים ולעניים בשנה השלישית ובשנה השישית לשמיטה עשירית
מן התבואה: "מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך ובא הלוי… כי אין לו חלק ונחלה
עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו."
(דברים י"ד 28-29).
זכו הנשים ששתי
מגילות נקראות על שמן: מגילת אסתר ומגילת רות. אך בעוד שבמגילת אסתר סובבת העלילה מנקודת התצפית של הדמויות
הגבריות, מתרחשת העלילה במגילת רות מנקודת
מבטן של הנשים. רות ונעמי הן שתי הנשים היוזמות ומובילות את העלילה. במקביל להן,
גם קבוצת הנשים, המופיעה הן בתחילת העלילה והן בסופה, מעבירה ומאששת את הנורמות
החברתיות של התקופה.
במגילה נמצא
מספר מעשים המקבילים זה לזה בתקבולת ניגודית: כך, למשל, שונה מאוד יחס הנשים מבית
לחם לנעמי ולרות בתחילת העלילה ובסופה. בכניסתה של נעמי לשער העיר זועקות הנשים
בתימהון: "הזאת נעמי?" הן מזועזעות, אך אינן ניגשות לנחם אותה, ואילו
בסוף הסיפור, לאחר הגאולה, בא קהל הנשים לברך את נעמי, והן מדברות בשבחה של רות
שעד כה התעלמו ממנה. התנהגותן של הנשים משקפת את הלך הרוח בחברה הישראלית: עד
גאולתה של רות הוטל עניין הגיור בספק, אך לאחר מעשה הגאולה התקבל הגיור כנורמה
חברתית מוסכמת.
מהיבט זה
המגילה היא נובלה פמיניסטית, וניתן לקטלג את הדמויות לחלוקה ג'נדרית:
קבוצת הנשים המונה את נעמי, רות, ערפה והשכנות, וקבוצת הגברים המונה את בועז,
הגואל, הנערים והזקנים. בועז והגואל יורדים מהבמה מיד לאחר שמילאו את תפקידם, בעוד
שרות ונעמי הן הממשיכות את השושלת, כשרות יולדת את עובד, ונעמי משמשת לו אומנת.