השבת השחורה שלי בשפיים           מאת משה ברק    40 שנה לשבת השחורה-בגבת  

 

ב-16 לחודש מרץ, חל יום השנה לאירוע של השבת השחורה, שהתרחש ב-1946.

בספרי העדות וההיסטוריה אנחנו משתקפים כמובן בבחינת "יחי אנחנו". זה בעיקרון ההיסטורי נכון. אך הפן האנושי האישי אינו כל כך רב תהילה, זו הייתה הפגנה של כולנו בהמונינו, אך ראוי להדגיש שזו הייתה הפגנה ולא מלחמה. רק במקום אחד בגבעת חיים, הייתה איזו התפרצות שכנגד הבריטים והיא הוכרעה מהר בנשק חם וכמה הרוגים.

על אף שאותה שבת הייתה "שחורה", אני רוצה "לגלות סוד" שלא היינו "כאלה גיבורים", ולתאר "שבת שחורה" זו, בעיני "צעיר מן הישוב שהשתתף במאבק"

כבן קבוצת "חרמש" בנוער העובד הייתי אז כבר לאחר שנת האימונים בפלוגה ב' בפלמ"ח בנען, חבר פלוגת "החותרים" ששכנה במחנה הצריפים שלה, בקריה בגבעות שמצפון על גבול קריית מוצקין. בשל נסיון העבר שלי כמדריך בקרית חיים  "גייסה" אותי התנועה כ"שליח", להדרכה בנוער העובד. התקציבים היו אז מוגבלים, לכן הסתפקו בגיוס "משה ברק" אחד  לריכוז סניף הנוער העובד בהרצליה, סניף הנער העובד ברמת השרון, עם הדרכת בני שפיים וחברת הנוער הסורית שם.

        אותו יום ששי "ערב השבת" שהיתי בצריף התנועה שליד מועצת הפועלים ועסקתי בהכנת מסיבת "ערב הסניף", כשנשמעה מכיוון הרחוב הראשי שלידינו, הקריאה: "האנגלים תוקפים את שפיים, רוצו לשם" יצאתי החוצה ואכן ראיתי המונים העולים על כל רכב מזדמן. כאחראי חינוכי על 400 בני הנוער בישובי הסביבה, אך כי הייתי רק בן 20, חשתי כמי שגורל כל הנוער נתון בידיו, ורצתי גם כן את כ-8 הק"מ לשפיים, כדי להיות לדוגמה.

        בדרך חלפנו על פני החיילים הבריטיים על נשקם ברכביהם המצויידים, נוסעים לאותו כיוון. לא "היה לנו זמן" להתעסק איתם, כי מיהרנו להגיע לשפיים, כדי להגן עליה. להפתעתנו הלוחמנית גם הם די התעלמו מאיתנו ונתנו לנו לעבור חופשית, לא היה להם עניין לעסוק במגע עם בודדים, הם רצו להיכנס לשפיים ולערוך שם חיפוש אחר נשק.

כך הגענו לשפיים, לא הייתה גדר ממש סביב וכל אחד נכנס מאחד הכיוונים, ברווחים שנותרו בין קבוצות החיילים הבריטים שהחלו להקיף את שפיים במעגל של סלילי תייל. שפיים מלאה אדם.אלפים, בחצר סביב חדר האוכל, שבאותה שעה הצבא הבריטי מתארגן בהדרגה להקפת שפיים, ולסגירת המצור עליה באמצעות סלילי התיל.

חלק מההמון שבא להשתתף במאבק, ניצב לאורך התיל המגדר, גם עם סיסמאות בזכות "עליה, הגנה, התישבות" וכמובן בקריאות חוזרות ונשנות להתנגדות לפלישה. היה כנראה סיכום על התגוננות "בגופנו" ולכן לא היו כל כלי נשק במקום, במיוחד כאשר הבריטים הקיפו את הישוב גם בשריוניות מצוידות במקלעים "בהיכון" למקרה של פתיחה באש. אינני זוכר אם היו אפילו מקלות לאנשים שלאורך הגדר. דבר אחד זכור. לא היו להם כובעי פלדה, שהיו "נשק בלתי חוקי"

כל ההמון הענק שמאחוריהם עמד עם הפנים לעבר הצבא והשתתף בקריאות המחאה והגנאי: "לא ניתן"

        לא זכור לי כיצד התארגנו האנשים באותו לילה, לא זכור לי כיצד אכלו ושתו. אני מניח שעשו זאת במשמרות בגיחות לחדר האוכל, שלא יכול היה לקלוט אלא חלק קטן מהאלפים ששוטטו בחצר.

        למחרת בבוקר, שוב עמדנו כולנו סביב "עם הפנים לאויב", במחשבה התמימה שהם יתפרצו ככה פתאום ויש להיות מוכן מיד. בינתיים ראיתי את מזכיר שפיים ואיש "ההגנה" גבירץ, שעבר הלוך ושוב בין הקצין הבריטי שמעבר לגדר, לבין חדר האוכל בו שכנה "המפקדה", בניסיון שלו לבטל בשלום את כניסתם של הבריטים, והניסיון שלהם להיכנס בשלום לשם עריכת החיפוש, אחר הנשק הבלתי חוקי של "ההגנה" בשפיים וחברי הפלמ"ח השוהים שם.

אך כנראה שגם הליכותיו הג'נטלמניות האנגלו-סכסיות של גבירץ לא הועילו. הם דחו את בקשתו להימנע מחיפוש  והוא הביא להם לבסוף את תשובת ההגנה "לא ניתן!"

הבריטים ששיערו מראש כי זו תהיה הגישה, היו מוכנים להתארגנות להתקפה. עוד לפני ארוחת הצהרים. בחיפוי שריוניותיהם המזוינות, עם פלוגת חוד רחבה שחייליה היו לבושים מעילי עור שחפץ, והחזיקו אלות של קרב פנים אל פנים. בשלב זה היה ברור להם, שכל עוד לא יורים מתוך הישוב אין גם להם כוונה להשתמש בנשק חם.

עוד אנחנו צועקים באלפי גרונות "לא ניתן", נגשה שורת פלוגת החוד הבריטית אל העשרות שעמדו מולם לאורך גדר התיל והכתה במקלותיה בכמה מהראשים, מכות שגרמו לצעקות כאב. מכות שהספיקו כדי להפילם בלבד, ללא הרוגים. אך השאר התעסקו בפינויים לאחור. הדבר קרה שוב עם כל שורת אנשים שנעמדו לפני פלוגת החוד, שהתקדמה לחצר. פרושה לשורה אחת של כ-20 חיילים, שלפניה צעד המפקד, שכל כוונתם הייתה להסיג את ההמון לאחור, לעבר חדר האוכל שבמרכז הקיבוץ, מתוך כוונה ברורה לכנס את האנשים, כדי לבדוק את כשרות זהותם. בה בעת עם פינוי החצר יוכלו בקלות לסייר ולחפש מטמוני נשק "בלתי חוקי".

שלא כמו בגבעת חיים ראתה המפקדה המקומית את המצב שנוצר, בו לא היה סיכוי לדחוק אויב כה גדול, מזוין כראוי ונחוש להשלים את המשימה. לכן הורתה המפקדה כנראה, על התנגדות סמלית בלבד לאחר שהם היו כבר בתוך החצר, כדי שתרשם יפה בהיסטוריה.

שורת החיילים הבריטים התקדמה אט אט כשמפקדה שלפניה צועק וחוזר וקורא בעברית, בסיגנון מנומס בריטי: "בְּבַקָּשָה    לִילֵק    לִיבַּיתָה".  האנגלים לא יכולים לבטא חי"ת וכ"ף ובמקומן אומרים זאת באות קו"ף. יש להניח שהמפקד שינן כל היום הקודם את המשפט לפי כיתוב לטיני BEVAKASHA   LILECK   LIBAYTA  . מה אתם חושבים?! גם אני פחדתי.

        אך הזדמן לי לעמד ליד שורה אושרוביץ, מראשי פועלי תל אביב, חבר גבעת ברנר וממפקדי "ההגנה" הגבוהים. לא דיברנו אך כשהוא ראה את התקדמות פלוגת החוד, אמר לי: "עם הפנים לעברם נסוגים לאחור לאט לאט, לא בורחים".. כך לאט לאט הגענו לחדר האוכל כמו כל עם ישראל. שם מוקפים בסלילי התיל עברנו את המיון, מי לחופשי, ומי לרפיח והשאר כבר  היסטוריה. הקובעת שבשפיים הם לא הצליחו למצוא דבר.

                                                                                                                                    משה ברק

                                                                                                                                 גבת, ה'תשס"ט