בונצ'יק   מסיפורי החיים בקריה  או מלחמת הרחובות .

    מלחמת העולם פרצה ב-1939.  מלחמת רחוב ד' נגד רחוב א' פרצה ב-1943.

    המלחמה שלנו באה כשאנו כבר רוויים במושגים על כיבושים ונסיגות, חיילים וצבאות, וניצחונות וכישלונות,

ואסטרטגיה בגרוש שקלטנו מדיוני המבוגרים. ולכן כשבא טיוכקה (הוא משה טייכמן) מלך הרחוב (יליד 1932) לעומת חייליו ילידי 1934-5,והודיע שאנו במלחמה עם רחוב א'. זה ניראה לנו טבעי לגמרי. כל העולם במלחמה, ולמה שיגרע חלקנו?.  ומה גם שעל דבר המלך ומועצתו אין מערערים. ראשית לכל היה עלינו לבצר את ממלכתנו, שהייתה גבעת חול, ששכנה היכן שניצב היום בית נגלר.  וגבהה כ-3 מטר.  כאן באה לעזרינו מסורת הצבא הבריטי שממנה היו שאובים מושגינו. על פי תורת הלחימה של הבריטים דאז, חיל הרגלים נלחם מחפירות. את החפירות חופר חיל החפרים, שהוא

 חיל בעל רמת אימון נמוכה, ותפקידו לחפור, ולמלא תפקידים תומכי לחימה. את הלחימה עושים גייסות אחרים.

 דרך אגב, חיל החפרים, היה היעוד של רוב מתגייסי הישוב באותם הימים.

 

    שמייקה הוא שמעיהו שולדנפרי שהיה צעיר מאתנו (יליד 1936) אבל רצה לשחק אתנו, הגדולים, נאלץ להיכנע

לגורלו ולתנאינו, והסכים להיות חיל החפרים. בשעה שאנו עסקנו באימונים (זריקת אבנים וגושי עפר) עמל שמייקה בחפירת עמדות בראש הגבעה, שהייתה  עבודה סיזיפית לכשעצמה. שמייקה חפר, והחול גלש בחזרה כל הזמן.

    שמייקה עמל, ואנו התאמנו, והכנו מגינים מפחי דלק של חברת של, שהיו מקובלים אצל הבריטים.

הגיע היום הגדול שעליו החליט טיוכקה. הוא הודיע לרחוב א' שאנו מוכנים, ואנו ניצבנו בעמדות, בהמתנה.

    השמועה עשתה לה כנפיים, וסקרנים רבים קרבו ובאו לצפות. אחרי הכול לא כל יום אפשר לצפות במלחמה ממש,

ועוד כאן בחצר האחורית. כשהחל הקרב והאבנים התעופפו, קרה מה שקורה בדרך כלל. הלוחמים ששמרו מרחק, לא נפגעו, אולם מוטלה  קיסילביץ מרחוב ב' שהיה אחד הסקרנים, נפגע מאבן במצחו, ופינה את עצמו לקופת חולים, כשדם זב ממצחו. כעבור כשעה חזר מוטלה כשתחבושת לבנה וגדולה, מעטרת את מצחו, ונקמה בלבבו.  הוא הצטרף לתוקפים ומבלי שים לב למטר האבנים התקדם במעלה הגבעה.  המחזה היה נורא הוד. מוטלה מטפס במעלה הגבעה, כשכל לוחמי רח' א' מאחוריו, מצחו מעוטר בתחבושת לבנה ועל פניו הבעת נחישות מוחלטת.

    כולנו קפאנו במקומנו, מוקסמים מהמראה. האבנים הפסיקו להתעופף, כולם השתתקו, ורק מוטלה ומזדנביו

המשיכו להתקדם.  כשהם הגיעו מספיק קרוב, התעשתנו, זרקנו את המגינים, וברחנו במעלה רח' ד'. פתחנו בריצה פראית  שהסתיימה רק ליד בית הדואר על הכביש הראשי, מול קופת החולים. רק שם נרגענו מעט, משהסתובבנו אחורה

ונוכחנו שאיש אינו רודף אחרינו. האמהות  שיצאו לראות על מה המהומה ברחוב, ראו אותנו נסים בבהלה, ורצו אחרינו כדי להחזיר את יוצאי חלציהן הביתה.   כולן מצאו את מבוקשן חוץ מאימא של שמייקה. הסתבר שהיות והוא לא לחם, הוא גם לא ראה חובה לעצמו לברוח, ונישאר לראות את בני רח' א' מתנפלים על הגבעה, ומכלים את זעמם בהריסת הביצורים שהוא כה עמל עליהם. ברוב ייאושו הסתובב שמייקה, והלך הביתה, בעוד אמו מתרוצצת בהיסטריה ומחפשת אחר פרי בטנה.

    אחרית הדבר צצה ועלתה רק עם צאתו לאוויר העולם של אתר הקריה טים.   האתר החזיר 60 שנה לאחור את מחסנית זיכרונותיו של יורם סתו, שהעלה את חלקם על הכתב באתר, והזכיר את מלחמת רח' ב' ברח' א', על הזכות לשים מסמרים על המסילה לפני בא הרכבת.

     וזו השתלשלות סיפור המעשה :  טיוכקה היה חבר נפש של חיים סטוצ'ינסקי, אחיו של יורם. ומשום כך, ובתוקף

 סמכותו, (מלך הרחוב כאמור) החליט שעלינו, רח' ד', להזדהות טוטלית עם רח' ב', ולקחת חלק באותה המלחמה

שהביאה עלינו תבוסה נוראה כל כך, ועוד מאחד שאמור היה להיות בן בריתנו. (רח' ב' כאמור).

    ולי לקח 60 שנה להבין שהסיבה למלחמה, לא הייתה סתם גחמה מטופשת של טיוכקה, אלא אינטרסים בלבד....

וכל סיפור המעשה, וגיבוריו, הרי הם צרורים בצרור הזכרונות.

 

                                                                                             בונצ'יק