אורי יסוד                                                                                               ‏יום ששי 11 יולי 2008

 

העץ ברחוב ג' 13 – הגודל דווקא כן קובע

 

כשקראתי את סיפורו המרגש של חנן רותם על העץ הראשון שנטע  במולדת  כדבריו בי"א) , התחברתי אליו בקטע הנטיעה וחשתי הרגשה די דומה שהחזירה  לשנות החמישים הראשונות עת עברנו לגור בביתנו הראשון (להבדיל ממגורים בשכר דירה שאפיינו אותנו שנים רבות בקרית חיים) ברח' י"ח ובפעם ראשונה הייתה לנו חלקת אדמה שיכולנו לקיים בה גינה קטנה כמקובל בקרית חיים . אני נזכר בעצי הפרי ששתלנו בגינה וסיפורו של חנן על תהליך השתילה והגינה הקטנה שהייתה שם עורר בי את הזיכרונות על התהליך שלנו שהיה זהה כמעט אחד לאחד .

 

וסיפורה של רותי על הרעלת העץ וגדיעתו מחזיר אותי גם הוא לאירוע קשה  שנים רבות מאוחר יותר של גדיעת החורשה ענקית ליד קן התנועה בקרית  חיים , שרבים מאיתנו חייבים לה לחורשה הזו את חיי הנעורים שלנו ואולי   אף למעלה מכך . כאן להבדיל מההרעלה של העץ ברחוב י"א הייתה מטרה    מאד ברורה , גדיעת עצי האקליפטוס המדהימים בני ששים ויותר וחיסולה  של החורשה המיוחדת הזו הייתה למען הקמת מגרש חנייה לתחנת הרכבת , והאירוע הנורא הזה התרחש "בגניבה" בחצות ליל ט"ו בשבט . בתקופה זו כבר היו ילדי  חניכים בתנועת הנוער ולאירוע הזה היו משמעויות   אחרות , אני זוכר כשהוקפצנו לשמע הידיעה הנוראית הזו בחצות , לבשנו אנו  ההורים חולצות כחולות ופשוט נשכבנו לפני הדחפורים וכתוצאה מכך העירו באותו לילה את ר' העיר עמרם מצנע שגם הוא למרבה האירוניה היה חניך  בתנועה המאוחדת ובילה לא מעט בחורשה זו . כידוע שום דבר לא עזר העצים נגדעו בליל ט"ו בשבט , מגרש החנייה הוקם ואנו נושאים עמנו את הזיכרונות

היפים והעצובים כאחד .

 

וכמו בכל  סיפור המשאיר טעם רע משהו , אתה מיד מוצא סיפור אחר שמשפר את מצב הרוח ובמקרה שלנו גם מתאים כמעט לתקופה שחנן דיבר עליה . ברח' ג' (הגדוד העברי , מקום מגוריי הנוכחיים) גרו הדודים שלנו דבורה  ושלמה יסוד ז"ל , שהיו ממייסדי וראשוני קרית חיים – חברי ארגון א' . בפינת המגרש שהייתה בו גינה לתפארת ושכל מה שעולה בדעתנו היה בה  עצי פרי גינת ירק ובעלי חיים , שתלה בת דודתי היקרה נחמה (יסוד) קרביץ עץ שאינני יודע מה סוגו (אולי קזוארינה?) שצמח לגובה רב . עם תחילתה של מהפכת הנדל"ן בקרית חיים כשכל חלקה טובה נמכרה   לקבלנים שהפכו את החצרות המפוארות לגושי בטון גמלה ההחלטה בליבה

של נחמה בת דודתי שהתנאי למכירתו של הבית והקמת גושי בטון בחצר שלהם  יהיה השארתו של העץ שניטע על ידה .  וכך בחלוף שנים רבות כל כך , שנת השבעים וחמש לקרית חיים שבה הפליאו  להשמיד כל מזכרת אוטנטית חשובה (מגדל המים , החורשה , ועוד) , העץ היפה  הזה מתנוסס לרום לתפארתה של קרית חיים ברחוב ג' 13 (ראה תמונה מצ"ב)