8.7.08   הברוש ברחוב י"א בית 51    מאת חנן רותם       הגודל לא קובע...

 

 

בשנת 1936 חגגנו ט"ו בשבט בגן בת שבע בקריית חיים. כל ילד קיבל עציץ ובו שתיל של ברוש כדי להביאו לביתו. את כל הדרך מהגן הביתה עשיתי ברגל כשבידי השתיל הרך, ואני מגונן עליו לבל יינזק.

 הגעתי הביתה, מסרתי את העציץ לאמי ויחד חיכינו  לשובו של אבי  מעבודתו בחיפה. כך עמדנו ליד החלון, צופים החוצה אל הרחוב, לראות את האוטובוס בהגיעו.

 כששב אבי, הניח את תיק העור שלו, לגם מים צוננים מכד החרס, ובא איתנו למלאכת השתילה.   נטלנו את המעדר, את שתיל הברוש ואת המשפך.

 וכך עמדנו אמי, אחי הקטן ואני מסתכלים איך אבא חופר גומה, מוציא את הברוש מהעציץ, וכולנו השלמנו את השתילה: מחליקים את הברוש לגומה, מכסים בחול הזהוב של הקריה, מוסיפים קצת חומר שחור לטיוב הקרקע, ומהדקים היטב. אחר כך נטלנו את המשפך, מלאנו בו מים מברז הגינה החדש והנוצץ, והשקינו את השתיל, מאחלים לו שייקלט ויצמח.

 אותו חומר שחור ראוי שנתעכב עליו קצת. קראו לו חירבֶּה, והייתה זו תערובת של חומרים אורגניים שנחפרו מערימות אשפה וזבל שנרקבו היטב עד שכמעט  לא נדף מהם אותו ריח אופייני לזבל. חירבֶּה הובאה במשאית מכפרים ערביים ונפרקה  אל המגרש הביתי שיועד לגינה. אחרי כן פוזרה  בגינה, הוטמנה בעידור והעשירה את החול הזהוב והרזה בכל משמני הקרקע. האדמה גמלה לנו על טיובה והצמיחה גזרים, צנוניות, תות שדה, גדר חיה,  וגם דשא לעצור את החול הנודד ולהוסיף צבע ירוק.

הברוש נשתל בפינת המגרש, בצד הפונה אל הכביש. אמנם כביש לא היה, היתה רק מכיתת אבנים שפוזרו, נכבשו, וכשהיית  פוסע עליהם הרגשת סבל מהו. מדי ימים אחדים הייתי מוֹעד על הכביש הזה בלכתי לגן,  פוצע את ברכי באבנים החדות, קם וממשיך ללכת. רק היה פצע כזה מגליד קצת, וכבר נפלתי שוב, והכל התחיל מחדש.

הברוש נקלט היטב. כיוון שהיה נטוע בפינה, דאגנו לפנקו ולהשקותו לחוד,  והוא צמח וגדל מיום ליום.

 כשעזבנו ב-1939 את קריית חיים ועברנו לתל-אביב, כבר היה זה עץ חסון. מדי פעם בפעם כשנזדמנו לאזור היינו חולפים על פני רחוב י"א ושמחנו לראות את הברוש שלי ממשיך לצמוח, תמיר וזקוף.

 במשך השנים השתנתה הקריה וגם רחוב י"א שינה חזותו, גם שמו הוחלף  לרחוב שבטי ישראל.  צמחו בו בתים גדולים יותר, חדישים יותר, עד שבסופו של דבר קשה היה,  כשחלפנו שם בנסיעה, לזהות את הבית ואת הברוש.

מאז נטעתי עצים במקומות שונים בארץ, אבל תמיד זכרתי את הברוש.  

באחרונה ראיתי תצלום של בית מספר 51 ברחוב י"א, ובקרבת המקום המשוער שבו עמד הברוש עומדים זקופים שני ברושים. לאחר מכן יצא רמי זילברשטיין, שגר עד היום ברחוב י"א, איתר את  הברוש שלי וצילם אותו. לבי נצבט כשראיתי שהברוש נגדע, אבל חלק ניכר מגזעו העבות נותר שם, כיד זיכרון לעבר הרחוק שבו רחוב י"א היה קצה קריית חיים. רמי סיפר לי שהגדע ניצב על המדרכה. מן הסתם הפקיעו רצועת קרקע  מן המגרשים כדי לסלול מדרכה, וכך "עבר" הברוש שלי  מתוך הגינה לרחוב.

 דבר אחד אני יודע לבטח: הברוש, ירוק רענן וזקוף,  נמצא בלבי.  העץ הראשון שנטעתי במולדת.     

חנן