19.7.08   מיוסי וולך

מוקדש לאלדד רגב ולאודי גולדווסר ז"ל,

ולמשפחותיהם.

 

 

 

שנתיים בלי אות,

שנתיים של תקוות,

שנתיים של דריכות,

שנתיים של אי בהירות,

שנתיים של אולי,

שנתיים אם בכלל,

שנתיים של תפילה למרום,

שהבנים ישובו הביתה בשלום.

שנתיים של געגועים וזכרונות,

שנתיים של ציפיה לקבלת החלטות.

וביום רביעי זה קרה,

במעבר הגבול בראש הנקרה,

בשני ארונות בדד,

חזרתם הביתה אודי ואלדד.

חזרתם לביתו ולמשפחתו

של כל אחד ואחד מאיתנו,

נפשכם שוכנת עכשיו בנפשנו.

הדמעות שזולגות,

מצטרפות לנהר אדיר,

של צער וכאב,

הנרות שהדלקנו,

מצטרפים ללהבה,

אדירה של כעס ונקמה.

והנפש מחבקת

את אמא אדמה.

שמקבלת אותכם

בחום ובאהבה.

 

נפלתם בקרב,

בבוקרו של יום,

בגזירת הלחימה,

בגבול הלבנון.

 

אך מאז,

הקרב טרם תם.

זה היה קרב מתיש,

עם עליות ומורדות,

עם ציפיה וחרדות.

אך כולנו נרתמנו להלחם,

כדי לדעת מה עלה בגורלכם.

 

עכשיו הקרב נדם,

בלי מצהלות ובלי חצוצרות.

עם לב בוכה מרורים.

מול שני ארונות בשחורים,

ואם הדבר,

היה אפשרי,

היינו מחבקים אותכם,

עד בלי די – לה,

ומצמידים לחזה,

של כח אחד ואחד,

מכם מדליה.

 

 

אנו מצדיעים,

למשפחת גולדווסר ורגב,

על מאבקכם שלרגע לא נדם,

להחזיר את הבנים הביתה לגבולם.

מאבקכם הוכיח,

לנו ולעולם,

שקולה של ישראל היפה,

לא נדם.

ישנם עוד הרבה,

אנשים טובים באמצע הדרך,

המוכנים להילחם למען סמל וערך,

שמשלבים זרוע בזרוע,

בשרשרת ארוכה,

המסמלת אחדות,

ואומה איתנה.

 

אנחנו מחבקים אותכם,

משפחות אלדד וגולדווסר,

באהבה ובחום,

ומצפים בתקווה,

לבואו של השלום.

 

 

 

נכתב על ידי יוסי וולך

 

18.8.2008