13.9.07 דברים שנשאה רחל אלג'ים, בתו של יעקב, בגילוי המצבה ביום השלושים, ערה"ש, תשס"ח. (12.9.07)

שלושים יום חלפו מאז עלה שחרו של יום שלישי, ל' בחודש אב. בשעה 5:40 לפנות בוקר, בשעה שבכל יום היה יוצא אבא לעמל יומו, נדם לבו. לא באחת קרה הדבר. במשך עשרה ימים נעץ המוות ציפורניו העכורות באבא, ואבא נעץ בכל כוחו ציפורניים בחיים. במאבק האיתנים הזה ניצח המוות, ואנו התחלנו את חודש אלול בלא אב.

בתקופה הקשה שעברה עלינו מאז, ניסינו לעצב עבור אבא מצבה שתטיב לספר את סיפור חייו. אבא נהג לומר כי כיוון שהגיע ארצה בן חודשיים הפסיד את התואר 'צבר'. נדמה לי כי לכל העומדים כאן היום ברור כי ביושר רב אבא הרוויח את התואר בן הארץ. אני כשלעצמי לא פגשתי אדם שהיה ראוי לתואר 'צבר' יותר ממנו. בניין הארץ ואהבת האדם הם שהנחו את אבא בבחירות שבחר במהלך חייו. אם בהליכה לחבל לכיש כשענה לבקשת בן גוריון ואם בהליכה לגליל והקמת העיר כרמיאל מן המסד וליוויה עד שהגיעה לטפחות. מי מכם שראה את כרמיאל בימיה הראשונים, ומי שיביט סביב יטיב להבין מדוע בחרנו באבן הזו שמוצבת למראשותיו. בחגווי הסלע נשתול בבוא הזמן רקפות שכל כך אהב ובמשעול הקרוי על שמן גר כל ימיו בכרמיאל. ואחרונות חביבות – האותיות. אותיות הברזל היצוק – פשוטות וחזקות ממש כמו אבא, שאהב כל כך את החומר הזה, עבד בו שנים ארוכות ואף הפליא לפסל בו.

אני רוצה להודות לכולכם על שבאתם היום, על שנחמתם אותנו בשעתנו הקשה ומאחלת לכם שנה טובה.