14.6.09  מאת משה ברק : חנניה רגב (זיידלר) חבר קבוצת "שדמה" בקרית חיים, הגר כיום בקרית גת, כתב לי על

                     דבר מות אחותו בילי, וצרף לכך את הספדו על קבר אחותו:

 

 

חברי וחברותי, שבת שלום.

 

בילי, אחותי , נפטרה שילשום , 10.06.2009 , והובאה לקבורה לפי בקשתה ביישוב מעלות שבגליל ,  בחוג המשפחה וחברים קרובים ,היום, יום ו'. בנסיבות שנוצרו נמנע מכם  "באשמתי", להשתתף בלוויה , שהייתה מאד מכובדת.אני מוצא לנכון לשלוח לכם את דברי ההספד שלי על קברה.

חנניה.

 

 

ערב אשפוזה האחרון של בילי, היא כבד חשה ברע.  אותו ערב נועד להרצאה שלה בספרות בפני קהל מאזינים גדול וקבוע .  לא בילי היא זאת שתוותר לעצמה. סופר לי שהיא הקדישה את הרצאתה לניתוח שיר של אברהם שלונסקי , שאותו הוא

כתב ערב פטירתו, והעוסק במותו הצפוי...   כמה סמלי וכמה מתאים לה.ואם זה לא די סמלי – מה סמלי יותר מן העובדה שביום פטירתה נפתח שבוע הספר...

 

בילי, אחותי האחת,

אני יודע שזה לא הגיוני לדבר אליך עכשיו בגוף ראשון. אבל זה גם מוקדם מדי לדבר עלייך ועל אודותיך בגוף שלישי.

ידעת את וידענו אנחנו שחגיגת חייך לא תימשך לנצח , ושגם נפילים נופלים בסוף,וכך גם גיבורים .  וכזו היית.  הנחת היסוד שלך הייתה שמשמעות החיים היא התוכן שלהם ורק למען התוכן הראוי כדאי וצריך לחיות; ולמען התוכן , ורק למענו כדאי לסבול אם נגזר כך.    עם גוף מרוסק , מבותר ולא ממושמע , ורק עם ידיים וראש ערני ומבריק חיית את ששת שנותיך האחרונות , והצלחת לצקת תוכן לחייך ולחיי הסובבים אותך .  עשית לנו "בית ספר", כשה"אצלי הכל בסדר" שלך מונע מאתנו לחוש את מצוקתך וסבלך הרב.

בכוחות פנימיים אדירים, וביושר אינטלקטואלי שאין לא הרבה אחים ודוגמאות, במהלך כל חייך , ולא רק במצוקתך הגדולה בשנים האחרונות , היית חייבת להשתלט על כל מי ועל כל מה שנקרה בדרכך, ולהיות מובילה בתבונה שלך , בידע שלך, ובאמונה הפנימית שלך שרבים מסובביך חייבים לך על כך תודה !  ואני , אחיך, מתנצל בפניך על שלא פעם שמשתי לך מדיום גרוע , ובעטתי...

יש אומרים שמחכה לך עוד דרך ארוכה . מי יודע ? ואם זה נכון אולי תפגשי בדרכך את ההורים שלנו .   אמא , ה"ייקית" שעזבה אותנו לפני 48 שנים , בודאי תהיה גאה בך על מה שהתאמצה להשריש בך , ועל שהשתמשת בשתילי התרבות שהיא נטעה בך, במוסיקה, ספרות קלאסית, שפות והיסטוריה , ושצמחו אצלך והיו לעצי ענק, ויחד עם אישיותך המיוחדת נהנו כל סובביך ותלמידיך משפע פירותיהם .    ואבא, שירשת ממנו את כוחות הנפש וכוחות הגוף, את העקשנות וההתמדה כדי להשיג את מה שמצאת לראוי להשיג , ולעשות רק טוב לזולתך.כל אלה ציידו אותך ביכולת אדירה לבנות בית , להתחבר לאריה הטוב שנלקח ממך טרם זמן, ולצקת שלושה ילדים נפלאים בדמותכם , כל אחד בדרכו במעשה יומו ובתבונתו ;     כמו גם  לפזר מרוסיה וסיביר הרחוקה, עבור במעלות ובקריות , בלי לדלג על גניגר תל אביב וגבעתיים - חברים ותלמידים על כל צעד ושעל שהיו , מסכנים , נאלצים לספוג ולהפנים את התורה שהיית מוכרחה להרביץ בהם.עם כל אלה גם לאסוף לחיקך,לליבך ולביתך ולהאציל חסותך החמה למי שזקוק היה.

גדלת וטופחת בבית , בתקופה שהדלות הייתה מנת חלקם של רבים מחלוצי היישוב , וגם שלנו.    אמא הייתה אשפית בלבשל מרק פירות מקישואים ולאפות עוגות צבעוניות מבטטות,- אבל היו בבית ספרים ממיטב הספרות העולמית , סדורים על קרשים שהונחו על בלוקים שנותרו מהבית הקטן , כמעט בקתה , שאבא בנה במו ידיו המגוידות.    בבית שלא נמצא ממון לרכישת "ארגז קרח" – אבל היה בו פסנתר כדי "שבילי תוכל לנגן" (ממני התייאשו...)  והיה רפתן , ד"ר בר ,שנשלחת אליו להשלמת ידע במוסיקה, בספרות קלאסית ובגרמנית, בשעה שחברייך שחקו  ב"הנדז אפ" וחברותייך קפצו בחבל...

דלות הייתה – אך היה גם אושר רב !!

על ערש דווי, עם חמצן מוזרם לנחירייך, הורית למטפלת שלך – פרימה , הטובה, המסורה והנאמנה – לנסוע מביה"ח לדירתך ולהביא את המחברת שלה ע"מ להמשיך ללמד אותה עברית בביה"ח ...  השתגעת , בילי ? זה לא מוגזם ?  מסכנה פרימה ,

אילו הארכת חיים היא הייתה צריכה ללמוד ממך גם אשורית ואכדיתֹ---

כאן המקום להוקיר תודה אין קץ לפרימה המופלאה שסעדה את הפיניש של חייך, שהודות לה הצלחת בעזרת יתרת הכוח שנותר בך להמשיך ולהקנות לזולתך דברי טעם וחכמה , להעניק תקווה ולהקרין אופטימיות,  וגם לסרוג כובעי צמר לנצרכים ולתפור תיקים מכל מיני "שמאטעס" שאלוהים יודע מי ומאין הם נאספו..

וכל זה עם זוג ידיים שמכל גופך הן היחידות שנותרו בשלמותן, פרט לראשך.

 

רותי , חברתך הטובה (אחותך- כך אמרת לי) , שלא הגיעה מפאת תאונה , אמרה לי אתמול בטלפון שהיא מודה לאלוהים על שאפשר לה את המפגש אתך, להכיר אותך מקרוב, ושאת הטובה והמיוחדת בחברותיה מעולם .

 

ינעמו לך רגבי עפרך, אחותי, עפר הארץ שההורים שלנו היו בין גואליה. ואני , אזכור הכל , אבל גם לא אסלח לך על שהשארת אותי כ"זקן השושלת", אולי לא די ראוי , אבל, מה לעשות_- חשוף מעתה בצריח.