21.4.07
לכבוד יום-הזיכרון לחללי- צה"ל . מאת יעקב
משולם
1) צו
הגיוס הגיע אלי ב 10 באפריל, 1961. ארבעים ושניים יום שמ"פ.
איפה? בגבול הסורי. הסיירת של
חטיבת כרמלי נקראת לדגל, לשלוח
הביתה חיילי צנחנים בשרות סדיר, לרגל החג.
אני נשוי טרי, מדצמבר 60, אשתי בהריון, מעכל את
תרומתי לחיילי
הצבא הסדיר. בימי לא היה כך. ב 10 במאי, חמישה
ימים לפני יום
העצמאות, אני יוצא למילואים. במחנה דוד אני פוגש
את כל החברה'
מהסיירת ויחד אנו, תוך כדי הצטיידות, דנים במצבנו
והיכן נשרת,
חולתא, קיבוץ על גדות איפה שפעם היה אגם החולה.
לא אלאה בתלאות הנסיעה ואנו מגיעים לחולתא בשעה
עשר בלילה,
רעבים, רטובים, (היה גשם סוחף בדרך ואנו נסענו
במשאית פתוחה,
שהובילה יום קודם מלח-אשלגן) ועייפים, מחכים
לשיבוצנו.
אני נבחר לשבת במוצב ד ר ד ר ה , שהיה בשעתו מעבר לאגם
החולה. דרדרה – שטח מפורז מהסכמי שביתת הנשק.
אנו מחליפים נשק. אני מקבל סטן, חברי – רובים
אנגליים וכן
סרבלים עם אות מ גדולה בגב,
(משטרה). רק לכוחות אזרחיים מותר
לשהות שם. "ננ" כחול, בצבע אזרחי, מגיע וחמישה עשר
חברה':
קצין, סמל ושלושה עשר טוראים. חושך מוחלט.
ה"ננ" מקרטע בדרך
עפר,שפעם הייתה אגם. בשעה שתים-עשרה בלילה בדיוק,
אנו מגיעים
ויורדים מהרכב.לא הספקנו להגיד מילה או לשמוע משהו
וחמישה עשר
חברה' צעירים עלו בזינוק על ה"ננ" והוא
נסע. נותרנו לבד. חושך
מוחלט. לפני זה, בחולתא, קיבלנו הסבר לאן אנו
הולכים ומה נעשה.
כל אחד מהחברה לוקח את החבילה שלו ואת נשקו ומגשש
באפילה,
למצוא את מקום משמרתו. אני, בתור סמל, הוצבתי לפקד
על בונקר
הכניסה למוצב. היה לי קל, כי הורדנו מהרכב ליד
הבונקר.
חוליית בונקר-הכניסה מנתה אותי ועוד שני חברה'.
דרך תעלה צרה
מאד, מדופנת בפח, נכנסנו לבונקר. בפנים דלקה
עששית-שדה באור
חלש,כך שראינו בקושי. לבונקר שני אשנבי ירי
מלבניים ארוכים:
אחד פונה מזרחה והשני לכוון מחסום השער. המחסום
היה חבל בלבד,
בין שני יתדות. בפנים, בפינה מול מחסום-הכניסה
הייתה במת-עץ.
עליה היה מקלע 03 בראונינג. מצד שמאל של הבמה
הייתה
מוכנסת מיטת-שדה ומהצד המזרחי עמדה עוד מיטה, כשמחציתה
מתחת לבמה. לא הייתה מיטה שלישית. לפי ההוראות,
חייב היה
להיות מחוץ לבונקר חייל אחד כל הזמן. שם השיטה היה
"המיטה החמה". כל פעם ישנו בצד אחר.
היו הוראות ביטחון חמורות בלילה: אין מסתובבים
במוצב. כל שומר
שומר בפתח הבונקר שלו.אם שומר רואה מישהו מסתובב,
עליו לירות
מיד.במוצב כמה בונקרים, אך רק ארבעה מאוישים,
שלושה בכל
בונקר. באמצע המוצב היו שני צריפים קטנים. אחד
שימש כחדר אוכל
ומטבח והשני ללינת כוח העתודה, שכלל קצין ושני
חיילים, סך הכל
חמישה-עשר. עם בוקר היה מופיע במוצב
"ננ" אזרחי, מביא דואר
ואספקה ולוקח את הקצין ושני החיילים והיינו נשארים
במוצב
שנים-עשר חיילים. עם ערב, הקצין ושני החיילים היו
חוזרים
ומתגברים אותנו ללינת לילה. בבוקר הודיע לי הקצין
כי הוא עוזב
ואני מפקד המוצב עד חזרתו ללילה. אני מכניס את
החברה' לשגרה.
ליד
הצריפים היה מעיין קסום שנבע מים וקצת צפונה ממנו, כעשרה
מטרים, עמד לו מגדל מאבן
בזלת. המגדל היה בן שתי קומות,
כשבקומה העליונה חלון וכן
חור פרוץ מפגיעת פגז וסימני פגיעות רבים
של כדורים. שם, למעלה, הייתה
עמדת תצפית. אני שולח לשם חייל
וקובע תור להחלפה, כל ארבע
שעות. אני שולח שני חברה', שיכינו
ארוחת-בוקר, ממנה אחד
לבונקר-השער ואני הולך להסתובב ולהכיר
את המוצב. כשפני לרמה, מצד
שמאל, במרחק של מאתיים מטר, מוצב
סורי. ממש ליד הגדר שלנו –
עין-תינה, יחידה סורית. אני רואה
אותם בעין בלתי מזוינת,
בוחנים אותנו. הם הרגישו כי אנו מחליפים
וכי אנו חדשים ובודקים
בקפידה אם איננו חיילים. אנו, מצדנו,
הסתובבנו בסרבלי-משטרה
ואפילו את נעלי-הצנחנים שלנו החלפנו
בנעליים שחורות. בצד ימין –
ג'לבינה, מחנה סורי גדול, 500 מטר
מאתנו, מעלינו. המודיעין
שלנו אמר, כי ג'לבינה היא דוגמה של
היאחזות נח"ל וכי
החיילים שם מגדלים את האוכל שלהם בעצמם.
בתוך המוצב אני מגיע לבונקר
התחמושת: בונקר ארוך, תקוע היטב
באדמה. כל הבונקרים שלנו
טמונים היטב, רק אשנבי הירייה בולטים
מעל הקרקע והגג מכוסה בערמה
גדולה של אבנים ועפר. בצדו המערבי
של המוצב אני רואה כמה עצי
אקליפטוס גדולים. אני רוצה לגשת,
אך החברה' קוראים לי לאכול
והחלטתי שאגש מחר. מתקשרים
אלי בטלפון קווי, (שדה), זאת
הייתה התקשורת היחידה, שואלים מה
נשמע ואם הכל בסדר. אני מקבל
אישור מהתצפיתן שעל המגדל ואכן
הכל בסדר. הלילה רד. הקצין
ושני החיילים מגיעים ולאחר האוכל אנו
נכנסים לשגרת-לילה. אין
להסתובב, עם רדת-חושך, בחוץ וכן אסור
להגדיל את שלהבת
פנס-השדה.מימין נדלקים האורות של ג'לבינה.
יש להם גנרטור כמו פק פק, אך
יותר גדול: "פרררו, פק פק, פרררו,
פק פק", הוא משמיע קול
מונוטוני. אנו כבר מתרגלים לרעש,
כשבעשר יש להם כיבוי-אורות
ומשתרר שקט. לילה.אין יוצא ואין בא.
שומר עומד בכניסה לכל בונקר
והשניים האחרים ישנים.
קול שקשוק מים רך. המעיין
הנובע זורם לאיטו והמיית-המים נשמעת
היטב. אם מישהו רוצה לצאת
לצרכיו בלילה, עם את-חפירה ועל גג
הבונקר, שהשומר יראה אותו
היטב וכן הודעה ברשת הטלפונים
של המוצב לכל הבונקרים, שכן, אם הבונקרים האחרים לא ידעו,
יכול לקרות אסון. הלילה עובר בשקט. בבוקר מגיע
ה"ננ" עם אספקה
והקצין ושני החיילים עוזבים.
אנו בשגרה. ערב יום הזיכרון.
אני יוצא להכיר את שאר חלקי
המוצב, מגיע לקבוצת
עצי-האקליפטוס ואני נדהם לגלות שם
שלושה קברים של
חיילי-נח"ל, שנפלו בהגנת המקום, עזובים
ונכלמים. רק סימנים ואותות
לזיהוי שמותיהם, מספריהם האישיים.
אני עומד שם ותוהה. ערב יום
הזיכרון. אף אחד לא פוקד את קברם.
עשב צומח על הקברים. אני
נרגש. אני מנקש את העשב, קוטף
פרחי חוטמית מהסביבה, מניח
על הקברים ובקול חנוק מבקש
סליחה. בערב, כשמהפלוגה
מתקשרים, אני שואל. אף אחד לא יודע.
מבטיחים לי שיבררו. אני פונה
למפקד הסיירת, אם אני יכול להניף
דגל על המגדל. אחרי הכל זוהי
נקודה אזרחית ומחר חג ומדוע לא
יהיה דגל?! מבטיחים לי
תשובה. בלילה מגיעה שיחת-טלפון:
אפשר להניף דגל, אבל בזמן
הנפת-הדגל עלינו להיות בכוננות.
בבוקר אני מוציא את כולם
מעמדותיהם, חוץ מהתצפיתן ואנו עוברים
ליד קברות החיילים. אנו
חוזרים ואני עולה לקומה השניה. כולם
בעמדות. אני מודיע בטלפון
למפקדה ואני מניף את הדגל. בצד השני,
מודיע לי התצפיתן, כולם
מרימים משקפות, אך השקט נשמר.
נחישותנו, הפגנת-הביטחון
והעוצמה, שמרה עלינו עד בוא היחידה
המחליפה, כעבור עשרים וחמישה
יום ואז עברתי לשרת עוד
עשרה ימים כמפקד חוליית
האבטחה של עדר הבקר של קיבוץ
גונן, אבל זה סיפור אחר.
לימים שוקמה דרדרה כאתר-זיכרון למוצב ולראשית דרכו
של
קיבוץ
א י י ל , שעשה שם את צעדיו הראשונים.
שלט מנציח זאת וגם את שלושת החיילים, שקברותיהם
הועברו
לבית-הקברות הצבאי בראש פינה.
מומלץ לבקר באתר הזיכרון של דרדרה.
****************************************************************
2)
לזכר שמעון דודק ז"ל, בן קריית-חיים. 
אני יושב בביתי, בכרמיאל, ערב יום-הזיכרון לחללי
צה"ל, כותב
רשימות. אני נזכר בנושא שאינו נותן לי מנוח.
ידידי, שמעון דודק ז"ל, שנפל בעת מילוי תפקידו, לפני חמישים
וארבע שנים. שמעון היה בן קריית-חיים, מרחוב טז', שכני, שכן
גרתי
ברחוב ט'. שרתנו יחד בשנתיים הראשונות, בחיל-חימוש וכאשר
התחילה העלייה הגדולה, העבירו את כל בעלי הכושר הקרבי ששרתו
בחילות-השירותים. שמעון הועבר קודם ליחידת-שדה של חיל
החימוש. הוא היה נהג ומכונאי. היה לשמעון אופנוע
"מצ'לס" ובעת
שירותנו באותו בסיס, היה בא בוקר בוקר לביתי ברחוב ט' והיה
לוקח
אותי לבסיס, שהיה בכניסה הדרומית לחיפה. הוא היה אופנוען
מעולה
וכיף היה לנסוע עמו. יחד עברנו חוויות, לפעמים מצמררות,
כל יום, באופנוע ואז יום אחד, הוא קיבל העברה.
יום אחד, לאחר טיפול בנ"נ, הוטל עליו לעשות לרכב
נסיעת-מבחן.
הוא יצא מראש-פינה לטבריה. בעיקולים, הייתה תקלה ברכב והוא
עצר בצד, ירד מתחת למכונית והחל לטפל בתקלה. לפתע השתחררו
הבלמים והמכונית החלה להתדרדר. בזריזות רבה, הצליח לצאת
מתחת
למכונית ועלה על המדרגה. ליד כיסא-הנהג היה בורג גדול שעליו
היו
תולים את הגלגל הרזרבי. למכונית לא היה גלגל רזרבי ובעמדו
על
המדרגה, מנסה לאחוז בהגה, ירדה המכונית מהכביש והתדרדרה
והתהפכה. לשמעון לא היה כל סיכוי. הבורג של הגלגל הרזרבי
נתקע
לו בחזה. המראה היה מחריד. כך מצאו אותו הנהגים שהבחינו בתאונה
וירדו אחריו לתהום. הוא לא קיבל שום צל"ש על מסירותו ועל
ניסיונו
להציל את הרכב. דברים כאלה לא נחשבים.
שמעון נשאר בן תשע-עשרה וחצי. יהי זכרו ברוך.
יעקב משולם, ערב יום הזיכרון לחללי-צה"ל, תשס"ז.