28.9.07 לאבא מתמי
אמא עושה טלפונים, יובל נוסע להוציא רשיון קבורה
ומקבל אותו תמורת תעודת זהות, שרון מבשלת ומסדרת, ינאי בוכה או צוחקת, סיגל באה
לנחם ומביאה את יואב ואופיר כדי להישאר איתנו, רותי ואילן מגיעים מהצפון כדי להיות
איתנו ומביאים איתם את מיה, עומר ורותם, אני מכתיבה מודעת אבל לעיתון ודגן תולה
כאלה בחוץ. ועשרות טלפונים. מאות אולי.
כן. ויש מגירת עץ שמעולם קודם-לכן לא ראיתי אותה, ועכשיו היא מונחת על
השולחן בסלון, ובתוכה מכתבים ומחברות מאוגדים בתוך מעטפות שכתוב עליהן- עמיקם
כספי. אבא שלי.
לא יאומן. מה הולך פה? זה סרט? אולי חלום? לא. זה סיוט. הסיוט הכי נוראי של
הילדות שלנו, לקבור הורה, הופך מתעתוע למציאות, ועוד אנחנו אלה שמפקחים על
המלאכה. נפתח פה חמ"ל כדי לדאוג שהכל יילך כמתוכנן. יש
סדרים, יש חוקים, רק זמן אין. צריך מהר לפנות מקום בעולם הזה ומישהו הטיל את
המלאכה עלינו. הפעם זה תורנו למסור
ולהתמסר עד תום לצער. תורנו לרוקן את מעיינות הדמע, תורנו להישרף מגעגועים, תורנו
להשלים עם גזר הדין הבלתי נתפס הזה. ולי אבדו כל המילים.
אבי, אהובי, אלוהי הילדות שלי, אשר אהב ללא תנאי לא יגן עלי יותר. הוא לא
יפתור אתי תשבצי הגיון, לא יכתוב לי בכתב יד לתפארת, לא ינחם אותי ולא יפקוד את
ביתי.
באבירות נפש נלחמת, אבי, עד הבל הנשימה האחרונה בכדי להרוויח עוד דקה אחת
איתנו בחיים האלה. בשבילנו, בשביל אמא, בשביל הנכדים, בשבילך. ראיתי אותך חורק שיניים - ומנצח. ראיתי אותך
רוצה לבכות - ומחייך, וראיתי אותך גם כשלא יכולת יותר ואז- זה פשוט נגמר.
תוך יממה אזלו החיים מהגוף, בעיניים עצומות, תוך כדי שנת הלילה, כשאנחנו,
הקרובים אליך ביותר מחזיקים את ידיך, מלטפים ומנשקים אותך, עוטפים אותך באהבתנו
העצומה ותוך כדי ממררים בבכי, איש איש בתורו. ובכל-
זאת, זכינו להיפרד. ולפני-כן זכינו לחלוק איתך חיים שלמים, אבל נדמה לי משום-מה
שזה אף-פעם לא מספיק. שום דבר לא מכין אותך לריק, לתהום שנפערת, למחנק בגרון, להלם
הזה, לאיזון המופר.
לפני שנים רבות שמעתי שיר שאת מילותיו כתבה תרצה אתר והוא נקרא "שיר
לערב חג" בו מבטאת המשוררת את געגועיה לאביה המנוח, נתן אלתרמן.
במשך שנים נשאתי במעמקי תודעתי את התחושה שכשיגיע תורי לפקוד את הרגע הזה, זה יהיה
השיר שאשיר על קברו של אבי. והנה, אבי נפטר בערב חג סוכות. אז לא אשיר עכשיו, אבל
אקריא את מילותיו המתארות ברגישות מבריקה את החסר הזה:
כבר ערב,
האופק אדום ויגע,
אתה בוודאי לא יודע,
אתה בוודאי לא שומע,
שהערב
ערב חג.
כבר ערב,
העיר אורותיה הדליקה,
צמרות אשליה הסמיקה,
כן, חג יש בעיר ואני כאן
מחכה
לצעדך.
והעיר השותקת
לכבודך כוכביה מדלקת
איזה שקט
איזו עיר
עצובה.
עיר חמה ושוקקת
ריבועי זהביה מדלקת
ולפתע צמרותיה שמטה
כי אתה
לא איתה.