סיפור מהמדרגות    מאת גדעון שדמי                                         18.07.02

         "זה שעולה, או זה שיורד, אודי?", שאלה דבורה כאשר נפגשה איתו בחדר המדרגות וחיוך שובבי על פניה.  עד אותו היום, היה אודי הראשון  ששאל את השאלה הזו. תמיד הקדים אותה.   סיפור המפגש במעלה המדרגות התחיל, כאשר אודי, נער צעיר בגיל העשרה, ירד בריצה ונתקל בדבורה.  "ילד" , אמרה דבורה, "שכחת  לומר שלום לדודה דבורה".  מאז, במשך שנים, בכל מפגש עם דבורה במדרגות, היה אודי משמיע את המשפט : "דודה דבורה, זה שעולה , או זה שיורד?".

 

הרבה פחי אשפה ירדו במורד המדרגות והרבה סלי קניות עלו במעלה  שלהן , מאז  אותו המפגש.   " דודה" דבורה, אלמנה  ללא ילדים  , בשנות השלושים המוקדמות של חייה.  מאז אותו המפגש עם אודי בחדר המדרגות, התיחסה אליו בחיבה. חסרו לה הילדים משלה. לאט טפחה אליו אהבה שמלאה הרבה מהחלל אליו נקלעה.  זמן קצר אחרי שנשאה לחיים, הוא נהרג בתאונת דרכים.  נשארה בבדידותה ולא יצרה קשר חדש.  ניסתה  למלא את יומה בעיסוקים שונים. לא הצליחה להתמיד באף אחד מהם.  ניסתה  להאזין להרצאות בספרות, כשומעת חופשית. בנערותה קראה הרבה ספרים. בלעה אותם. קראה בעיקר רומנים מרגשים. כבר  עבר הרבה זמן מאז שקראה ספר. הניסיון להאזין להרצאות בספרות, לא עלה יפה. לא הצליחה להתרכז. מדי פעם מצאה את עצמה בעולם אחר, בעולמה הפרטי שלה. ניסתה את כוחה בקורסים למלאכת יד ולא התמידה. יצאה לטיולים בנופי הארץ ולא מצאה בהם עניין.  גם הטיול המאורגן בקבוצה לחוץ לארץ, השאיר טעם לא טוב.  לא רצתה לזכור אותו.  ניסתה למחוק מזיכרונה את אותו גבר מבוגר , שניסה לעגוב עליה ולא נתן לה מנוח. 

 

    כך שקעה בעצמה. עבודות ביתה מועטות וסיפקו אך מעט עיסוק.  צפתה בסרטים בטלוויזיה . גם  העלייה והירידה במדרגות הבית המשותפות  והמפגשים עם  אודי הילד החמוד, הפכו לחלק מעולמה.  אודי, הצעיר מבין שמונה ילדים.  חמש בנות ושלושה בנים היו במשפחתו.  הוריו, אנשים קשי יום, עבדו שניהם לפרנסת המשפחה. את אודי גדלה אחותו הבוגרת. את אימו ראה רק בשעות הערב, אחרי שחזרה מעבודתה והוא ממשחקי הרחוב שלו.  אמא חסרה לו.  את החסר הזה החלה למלא אט, אט , דודה דבורה.   חיבוק האם הראשון שזכר, היה חיבוקה של דודה דבורה. כאשר שיחק עם חבריו, בחצר האחורית בכדור ישן , שרוב האוויר יצא ממנו, נהג להרים את ראשו כדי לשלוח חיוך לדבורה , שעמדה בחלון, צופה בילדים המשחקים.

 

  דבורה חיתה בדוחק מקצבת השארים שלה, אך תמיד היה בידה ממתק עבור אודי. נהגה להזמינו לביתה , ממנו יצא אחרי רגעים מספר וחלון שוקולד בפיו. אודי בגר והלך ונראה כנער על סף הבגרות.  כאשר הציצה חנה מדי פעם בחלון, כבר כמעט לא ראתה שם את אודי. את מקום משחקי החצר , תפשו עניינים חדשים.    עלתה וירדה במדרגות הבית , מעבר לצורך. קיוותה לפגוש אותו שם.  לעיתים , בשעות הערב,  חלף לידה בדרכו במורד המדרגות. בקושי הספיק לפלוט לעברה את משפט הברכה שלהם ונעלם. ראתה אותו לבוש במכנסיים קצרים וחולצה עם שרוולים מופשלים. עלם צעיר. נאה מראה. כבר לא הילד החמוד אודי, שהיה חלק נכבד מעולמה. 

                                                                                                                               

     מעולם הרי לא היתה אמא ולא ידעה את צער הנתק מבן מתבגר, אך חשבה לעצמה, שכך בדיוק, כמוה חשה כל אמא.    דחקה את הרגשות והמחשבות, אך לא יכלה שלא להודות בינה לבין עצמה, שהיא חיה בתחושת אובדן.

    יום אחד, בשעות הערב המאוחרות , חזר הביתה ורץ במעלה המדרגות, מבלי להרים את ראשו. רץ עד שנתקל בדודה דבורה באחד מעיקולי המדרגות.  נתקל בה ונפל הישר לזרועותיה. חש את רכות גופה . משהו כמו זרם חשמל חלף בגופו, מלמעלה ועד למטה. "דודה דבורה, זה שעולה, או זה שיורד" , פלט בקוצר נשימה. "שניהם" , אמרה ונשקה לו על מצחו. השתחרר מחיבוקה והמשיך בריצתו למעלה. נפל למיטה ונרדם כאשר מעגלי הזרם החשמלי עדיין מתרוצצים בגופו.

 

     מאותו היום, בכל מפגש במדרגות, כאשר היה אומר את "הברכה" המסורתית שלהם, "זה שעולה, או זה שיורד" , הייתה דבורה אוחזת לרגע בידו ואומרת , "שניהם". לא דחה את לחיצת ידה. היא אפילו נעמה לו.

  ערב אחד , חזר מוקדם מהרגיל. לדבורה שהציצה מדלת ביתה, נראה אודי לא כתמול שלשום. לא רץ במדרגות. עלה לאט , לאט, צעד אחר צעד וראשו מורד. נראה לה מהורהר, או אפילו עצוב. "אודי, אולי כוסית משקה. זה ישפר את הרגשתך.""איזה משקה" שאל. " מעולם לא טעמתי מאלה."  "בוא ילד, בוא  לדבורה. דודה דבורה יודעת."  הסתכל בסקרנות באופן שדודה דבורה מוזגת את המשקה לכוסית. "דודה דבורה, איני יודע איך שותים את זה. מעולם לא שתיתי."   "הבט בי", אמרה ורוקנה  את המשקה אל פיה. "ראית, עשה כמוני." נתן בה מבט שואל והגיר באחת , כמוה, את המשקה אל גרונו.  רצה לומר לה מילה, אך רק שעול חנוק יצא מגרונו.  חש את הלמות דופק ליבו וראשו הסתחרר. הניח את ידיו על השולחן והשעין את ראשו עליהן.  תחושות שלא ידע, התפשטו בכל גופו.  פקח את עיניו והתקשה להרים את ראשו. זכר רק את דבורה הולכת לידו ותומכת בו.

 

עיניו היו עדיין מעורפלות וראשו כאב. מבעד לדוק שכיסה את עיניו, הבחין שהוא ערום לגמרי, כביום היולדו. דודה דבורה שכבה לידו, עירומה גם היא.  שלחה אליו חיוך מבויש. "חמוד שלי" אמרה ומשכה אותו אליה בחיבוק חזק. "בוא אלי ילד שלי." אמרה ועשתה.    רצון עז לישון תקף אותו  . נפל לתרדמה עזה בעודו חבוק בזרועותיה של דודה דבורה.

      פגש שוב בדבורה, רק אחרי שחלפו שלושה ימים מאותו הלילה.  השפיל את ראשו ולא הביט בעיניה.  "אל תתבייש ממני ילד", אמרה ואחזה בשתי כתפיו. "בוא אלי בערב ואלמד אותך את כל הסודות". אמרה וצחקה צחוק עליז. הדביקה נשיקה רטובה ללחיו ונעלמה.         

                                                                                                  גדעון.