8.5.08
בנימין מאת
גדעון שדמי
בנימין
נולד בחודש השביעי להריונה של אימו. חנה,
נולד לך בן, פג, אבל אל תדאגי, אמרה המיילדת, הוא יהיה בסדר, אנחנו נדאג לו. הוא יגדל ויהיה ככל הילדים. "זיבאלע",
אמרה סבתא לאה תוך אנחה. אבל הוא כל כך
חמוד, הוסיפה. מיד עם לידתו, הוכנס הרך
היילוד לאינקובטור להשלמת התפתחותו.
המיילדת לא טעתה, היא בעלת נסיון. בנימין התפתח יפה ודי מהר החלו סימני הולדתו המוקדמת להעלם.
הוא לא היה תינוק
גדול בשנתו הראשונה וגם בשנים הבאות נשאר קטן ממדים. אם לומר את האמת, גם חיים אביו לא היה איש גדל
ממדים. כנראה ששני נתוני היסוד של הילד, הביאו לכך שנשאר קטן מילדים אחרים בני
גילו ואף חלש מהם. כפי שקורה לפרקים בין
ילדים, היו כאלה שניצלו את חולשתו, כדי להתגרות בו והיו גם כאלה שנהנו ללמדו
את נחת זרועם.
בניגוד לבנימין, היה בכיתה ילד נוסף, דני,
גדול וחזק מכולם. אופיו של דני עמד ביחס הפוך ליכולתו הגופנית. דני היה ילד שקט, שלא
הבליט את יתרונותיו הפיזיים. הוא הפך מהר מאד לשמש המצפון של הכיתה. הוא היה רגיש מאד לצדק וליחסים החברתיים.
נוכחותו הצילה את בנימין לעיתים קרובות, דני לא יכול היה לשאת את ההתנכלויות לו.
הדברים הגיעו לכך שהוא לקח אותו תחת חסותו, הפך להיות שומרו האישי, הגן
עליו וגרם להפסקת ההתעללות. עד מהרה הלכה
ונוצרה בין השניים חברות. חברות שהלכה
והעמיקה והפכה לידידות עמוקה, אשר באה
לידי ביטוי גם בהמשך חייהם.
לקשר המתפתח היה רקע נוסף. בנימין היה נער מבריק, תלמיד מצטיין.
בכל המקצועות העיוניים , היה בין הראשונים
בכיתה. לעומתו, דני הצטיין בספורט, אך
התקשה במיוחד במקצועות הריאליים. בתחומים
האלה, גמל בנימין לדני ככל יכולתו. לו שמו
את הכישורים של שניהם בגוף, או ראש אחד, התוצאה הייתה אדם כישרוני ורב צדדי. אף אחד מהם מעולם לא אמר את הדבר, אבל אי אפשר היה להסתירו, שניהם קנאו, כל אחד
ברעהו. דני עמד משתאה בכל פעם שבנימין עזר לו בפתרונן של
בעיות. לא הסתיר את התפעלותו מהמהירות והקלות בהן באו הבעיות על פתרונן.
בנימין עשה מאמצים
גדולים בניסיונותיו להדמות לדני. השתדל לעשות דברים שהיו מעבר ליכולתו . כך היה
בטיולים הכיתתיים וכך במשחקים עם ילדים אחרים. הוא לא היה מוכן למלא תפקידים
משניים. עמד על כך , שינתנו לו תפקידים כמו לכל אחד. דבר זה דרש ממנו מאמצים גדולים ואף גרם לעיתים
לסכנות. במשחק הכדורגל , אשר נערך במגרש מאולתר בקצה השכונה, סרב בתוקף למלא את
תפקיד השוער. מכיוון שתמיד, כמובן , שיחק בקבוצתו של דני, לשוער הייתה עבודה מועטה.
דני נענה לדרישתו ונהג להציבו בעמדת החלוצים.
בנימין לא היה מסוגל לשחק שעה ארוכה. אחרי זמן לא רב, הזעה נגרה מכל פינה
בגופו ונשימותיו קצרו. דני ראה תמיד את
המצב ודאג לתת לו לנוח, בתירוץ שצריך להחליף שחקן ולתת לעוד ילדים להשתתף במשחק.
באחד המשחקים, סרב
בנימין להוראת החילופים של דני. לא היה
מוכן להודות, לא בפני הילדים ובעיקר לא בפני עצמו, בכך שהגיע לקצה גבול יכולתו.
דני עשה
צעד, עליו הצטער זמן רב,ויתר לו והשאירו במשחק. בנימין שיחק בשארית כוחו. הוא פרץ אל שער היריב
, מעד וראשו נחבט בעמוד השער. המשחק הופסק. הילדים האחרים אשר ראו את הדם ניגר
מראשו, ברחו בבהלה. דני לא איבד את עשתונותיו, פשט את חולצתו וחבש את הפצע. ניסה
לעצור את הדם.
דני אומנם היה ילד
חזק מכולם, אבל לשאת את בנימין על גבו עד למרפאה, הייתה משימה קשה, אפילו לו. דני
לא ויתר. הוא הבין שדרוש טיפול בהקדם. העמיס את בנימין על גבו, צעד מרחק כפי
יכולתו ועמד לפוש מעט, אבל רק לרגע קצר והמשיך.כך במשך שעה ארוכה, נשא את חברו על גבו, עד שהביאו
אל תחנת העזרה הראשונה.ישב בחוץ וחיכה לגמר הטיפול. לבסוף יצא בנימין בלוית האח
שטיפל בו, כאשר תחבושת לבנה וגדולה מעטרת את ראשו. האח ניגש אל דני ושיבח אותו על
מעשהו. אם לא היית מביאו מהר לכאן, אמר האח, הוא עלול
היה לאבד דם רב. מעשהו של דני היה לשיחת היום, גם בין הילדים וגם בין המבוגרים.
מחנך הכיתה, בתחילת השיעור ביום שלמחרת, שיבח את דני ואמר שמעשהו הינו דוגמא של
תושייה וחברות. כדאי שכולכם תזכרו ותדעו לקחת דוגמא ממנו, בשעת
הצורך, הוסיף.
בימים הבאים, רצונו
של בנימין , להמשיך ולהיות כמו כולם, לא פחת.
חברו דני, נעשה קשוח אליו ולא אפשר לו לעשות כל דבר שרצה ולא הסכים שימלא
כל תפקיד במשחקים. במשחק הכדורגל, נעשה
בנימין לשוער הקבוצה, זו של דני, כמובן.
הגיע גיל הנעורים. כאשר דני כבר היה ראשו ורובו בתהליך ההתבגרות,
בנימין עוד שיחק בגולות. תחומי ההתעניינות
השתנו וגם הקשר ביניהם כאילו
התרופף. המסיבות החברתיות, בהשתתפות בנות, לא ענינו את בנימין. המפגשים
ביניהם פחתו וגם השתנו. הזמן עשה את שלו וגרם להתקרבות מחודשת בין שני
הנערים. האור בקצה מנהרת הלימודים בבית
הספר התיכון, כבר נראה בקצה המנהרה.
הבילויים השתנו וכל רגע פנוי התמלא בפעילות חברתית של בני ובנות הנעורים.
גם בתחום הזה, כמובן, היה יתרונו של דני בולט.
שוב היה לבנימין מושא לקנאה. כאשר ראה את חברו עם שלוש נערות תלויות על צווארו,
הדם בעורקיו הגביר את זרימתו.
רינה, נערה קטנה
וביישנית, נהגה גם היא, כמו בנימין, לשבת בשולי המועדון ולצפות ברוקדים. הקרקע הפורייה הזו הביאה להתקרבות בין השניים. בשעות הארוכות שישבו על הספסל במועדון, מצאו לא
מעט נושאים משותפים ותחומי התעניינות.פעם, כאשר הגיע למועדון, רינה כבר ישבה
במקומה הקבוע. מיהר אליה והתיישב בחופזה. לא הספיק להיעצר ומרפקו שקע בכרית רכה
וחמה. נרתע לרגע, אך חזר וקרב את ידו אליה. החום התפשט בכל אברי גופו. הוא חש את
הרעד שאחז בשכנתו.כך ישבו רגעים ארוכים. ראשונה התאוששה רינה. הפנתה אליו את ראשה
, כאשר חיוך
רך ומזמין על פניה. אחז בידה בחוזקה. רינה קמה ומשכה אותו אחריה.
יצאו אל הלילה החשוך והקריר. היה זה אחד הימים הראשונים של החודש והירח עשה עימם
חסד.
כאשר פגש למחרת בדני, שאמר בחיוך שובבי, איך
היה, הסמיקו גם תנוכי אוזניו.דני שם את ידו הכבדה על כתפו של בנימין . השיחה שהתפתחה
באותו היום, הייתה ראשיתן של שיחות נפש רבות בנושאים שהעסיקו את שניהם. דני, שמעט
ניסיון כבר היה איתו, העביר את המידע שלו לחברו.
הקשרים הישנים, התהדקו מחדש. הלכו
ונוצרו ביניהם סודות, שהם נחלתם בלבד. הסודות
המשותפים, היו הכבל שהידק את
ידידותם.
כאשר יום אחד בא דני וסיפר בשמחה לבנימין, שקיבל צו גיוס, נעצב
בנימין. מדוע אני לא קבלתי, חשב. מה, איני מתאים, שכחו אותי. דני ניסה לנחמו. אל
תדאג, אתה תקבל צו ותהיה חייל טוב. דני
צדק. בנימין לא הספיק להצטער זמן רב. צו
הגיוס הגיע. לקח את הצו בידו, קרא אותו
שוב ושוב ורץ לביתו של דני, כדי לבשר לו את הבשורה. אחזו ידיים וקיפצו משמחה. דני היה שותף אמיתי
לשמחתו של בנימין. כאשר דני כבר התאמן בבסיס הטירונים, נקרא בנימין לבדיקות
רפואיות. המהלומה לא אחרה לבוא. הכושר
הבריאותי שלך אינו מאפשר לך להיות חייל קרבי. החלום לשרת עם דני ביחידה אחת, נשבר.
גם הבקשה לבדיקה חוזרת, לא הביאה לתוצאות המקוות. דני הוצב לסיירת של השריון. בנימין
נשלח לקורס אפסנאים והעבר ליחידה. כאן ציפתה לו הפתעת חייו. הוא הוצב כאפסנאי
ביחידה בה שרת דני. לשמחת שניהם , לא היה גבול. אומנם לא התראו הרבה, אבל ידעו שהם
נמצאים בקרבה האחד לשני.חבר אפסנאי, זה נכס.
דני לא אחר לגלות את העובדה הזו.
דני דאג שכל הצוות שלו ידע שיש לו חבר באפסנאות. כולם זכו ליחס מיוחד בזכות
החברות הזו.
האמונים בסיירת היו
קשים וארוכים. הכושר הגופני של דני עזר לו מאד. היה בין המצטיינים. בנימין נהג
לחכות ער במשרד האפסנאות, עד שדני חזר מהאמונים ומאוחר יותר, מפעולות
מבצעיות. כאשר חזר ובגדיו מלוכלכים, או
רטובים, חיכה לו בנימין עם בגדים יבשים ונקיים. חברות שכזאת. בנימין חיכה ער לדני,
לא רק בשביל הבגדים הנקיים, הוא דאג לו ולא יכול היה ללכת לישון, לפני שראה אותו
חוזר בשלום. הפעולות המבצעיות תכפו והלכו ואיתן הדאגה.
החזרה
מהפעילות הייתה בשעות הקטנות של הלילה.
לעיתים חזרו ממש לפנות בוקר.בנימין חיכה. לא הלך לישון ולו פעם אחת לפני שובו של
דני בשלום.
את הדממה קרעה
צפירה חזקה. בנימין קפץ ממקומו, זו צפירה של אמבולנס. פרץ החוצה. רעש של מספר כלי רכב, האור המהבהב
של האמבולנס וקולות של דיבור רם וצעקות
של החיילים. רץ אל הבאים ועבר מאחד לשני. איפה דני ,צעק. איש לא ענה. מיהר אל האמבולנס. הפצוע באמבולנס לא היה דני. גם
שני הפצועים ששכבו באלונקות, היו חיילים אחרים. המשיך לרוץ ולצעוק בקול, איפה דני,
מי ראה את דני שלי. כן, דני שלי. גילה את מפקד הסיירת. איפה דני, צעק.
מפקד הסיירת שם את
ידו על כתפו ואמר בשקט, ישנם לנו נעדרים.
בנימין נתקע במקומו. השמיע קול זעקה ופרץ בריצה אל חדר המגורים. שכב על
המיטה וראשו קדח ממחשבות. יצא החוצה ופנה אל אחד החיילים שהיה עסוק בפריקת
הציוד. עצר לידו ושאל, גם הלילה הייתם באותו ואדי ארור. החייל הנהן
בראשו והמשיך בעבודתו.
בנימין חזר בצעדים
כושלים למגורים. שכב על המיטה ובכה. מאז ימי ילדותו לא בכה בכי כזה.
השחר עמד לעלות.
המזרח החל להאיר. האמבולנס עם הפצועים
נסע. עבודות פריקת הציוד ואחסונו הסתיימו. החיילים נפלו למיטות. היה שקט. ההשכמה באותו היום הייתה כבר בשעת
הצהריים. רחצה , סידורים, גילוח, הכל כרגיל.
זמן להחלפת ציוד
אישי. אל חבורת חיילים שעמדה ליד חדר האוכל, ניגש חייל ורטן, האפסנאות סגורה.
הרגע, נשמע קולו של אחד החיילים, מיד יפתחו. ליד דלת האפסנאות נוצר תור של חיילים
מחכים לפתיחה. איפה הוא הקטן הזה.
כמה זמן נחכה לו.
קללות החלו לנסר באוויר. הגיע מפקד היחידה
. מה קורה, שאל. הוא עוד לא פתח, נשמעו מספר קולות בבת אחת. המפקד ניגש לדלת ודפק
עליה בחוזקה. אין תגובה. דפק בשנית חזק יותר. בנימין, צעק, פתח את הדלת יה עצלן. שקט
מוחלט. יוסי, קרא המפקד, רוץ למשרד היחידה והבא את המפתח הרזרבי של האפסנאות.
המפקד פתח את הדלת
וצעק בקול, בנימין. אין קול ואין עונה. יוסי,
קרא מיד לכל חיילי הצוות . שיתייצבו מיד כולם כאן.
הקשיבו, פתח המפקד,
שתק רגע והוסיף, אתם מכירים את בנימין והקשר שלו לדני. אני מודאג, הוא עלול לעשות
מעשה.
אתם מתפרשים עכשיו
בכל המחנה ומחפשים את בנימין. בדקו בכל
האוהלים ובכל פינה. מהרו, מהרו!
חיילי הצוות פתחו
בריצה ונעלמו בין בתי ומתקני הבסיס.המפקד נראה מסתובב מודאג , כמי שאינו יודע מה
לעשות. אחרי זמן הצטרף למחפשים.השעות חולפות ואין זכר לבנימין. המפקד, לא מצאנו
דבר , אמר יוסי.המשיכו לחפש! הורה המפקד.השעות האחרונות של האור. כולם לקחת את
הנשקים!יוסי , רוץ למחסן האפסנאות והבא את כל הפנסים.
אנחנו יוצאים לשטח
לחפש את בנימין. יוסי , אמור לפקידה לדווח
למפקדת הגדוד. חמש דקות לתזוזה!
מטרה ראשונה, אזור
הפעולה וכל הדרך אליו וממנו.שורה חזיתית, עשרה צעדים בין אחד לשני. בדקו כל בור וכל קפל קרקע, כל עץ ענף וכל שיח. אל תמהרו,
אל תשאירו פינה לא בדוקה. קדימה. שורת החיילים החלה מתקדמת. האזור זרוע אבנים
ושיחים, בורות וערוצים. מתקדמים לאט,לאט,
צעד אחר צעד.השמש עומדת לשקוע בכל רגע, החושך יירד על
כל האזור בעוד זמן קצר. המפקד מכנס אליו את הצוות. למרות החושך אנחנו ממשיכים
בחיפוש. הקטינו את הרווחים לחמישה צעדים. אין להשתמש בפנסים, אלא במקרים מיוחדים,
לפי אישורי. שמרו על שקט מוחלט.אין טעם לחפש בלילה ואנחנו גם הרוסים מעיפות, נשמע
קולו של אחד החיילים.אנחנו ממשיכים. כל שעה עשויה להיות גורלית. צאו לדרך!
ההתקדמות בחשיכה הייתה
איטית מאד וזהירה. סבך השיחים הלך והתעבה. המפקד עצר את ההתקדמות. לחש, העיניים כבר לא יעילות עכשיו, נשתמש
באוזניים. התקדמו מרחק קצר ועצרו להאזין. התקדמו ועצרו.
באחת העצירות, נשמע
המפקד לוחש, שקט גמור. להאזין!
נדמה היה לו ששמע
רעש של אבן מדרדרת. היה שקט זמן מה ואחר כך שוב רעש מוזר. שקט קצר וחוזר
חלילה. כולם נדרכו במאמץ לזהות את מקור
הקול. העיניים כאבו מהמאמץ לראות משהו.אחרי
עוד פרק זמן קצר, נדמה היה למפקד שהוא רואה גוש שחור נע לאיטו , נעצר לזמן מה ושוב נע. נראה
כבעל חיים גדול, אולי פרה.
הגוש הלך והתקרב.
נעצר לכמה דקות ושוב החל לנוע. היה ברור ,
משהו גדול הולך ומתקרב אליהם. היתה דממה מוחלטת. המתח היה רב. האצבעות על ההדקים. הכתם השחור כבר היה
מאד קרוב למקום בו שכבו החיילים. לפתע
נשמע קול נפילה . הכתם השחור נראה שרוע על הקרקע. הייתה דממה ארוכה.המפקד רמז
ליוסי ושניהם קמו בשקט והחלו מתקדמים בהליכה שפופה אל מקום הכתם השחור. כבר היו
מאד קרובים, צעד אחד או שניים מהכתם שנראה בבירור.
המפקד מחליט להאיר
את המקום באמצעות הפנס שבידו. אלומת האור קורעת את החשיכה.לעיניהם מתגלה בנימין
שוכב על הארץ ועל גבו דני, בכל כובד משקלו, פצוע ומחוסר
הכרה.
גדעון 16.10.03