18.12.07  בַסתר :  סיפור מאת גדעון שדמי       

    רבקה כבר מוטרדת זמן רב. זה כמה חודשים, שבעלה משה, אינו חוזר מהעבודה מייד, אלא מגיע הביתה בשעה מאוחרת.  תשובותיו לשאלותיה מתחמקות ונשמעות לא מציאותיות.  בגלל האמון המלא שהיה ביניהם מאז נשאו, לפני קרוב לעשר שנים, לא התייחסה בחשדנות כלשהי לענין.בהתחלה היה מאחר לחזור פעם פעמיים בשבוע. לאחרונה כבר כמעט אין יום שהוא חוזר בזמן. שאלותיה נענות בתשובות רגזניות.  כדי לא להחריף את היחסים ביניהם, נהגה בסבלנות ואיפוק. את המחשבה שיד אישה בדבר, דחתה בהתחלה מכל וכל.  למרות שחשדה בכיוון הזה הלך וגבר,ניסתה לדחוק את המחשבה  מליבה, אך היא החלה להטריד אותה יותר ויותר.

 

לא התאפקה וסיפרה את הדבר לאחותה הבוגרת. חיה, אישה בעלת נסיון חיים, הציעה לה לנהוג בזהירות מרבית. כבר היו דברים כאלה שבאו על פתרונם מעצמם. גברים נוטים, לפעמים לאבד את הראש במפגש עם נשים. כל ניסיון מצידך לצאת נגדו, עלול לשבור את הכלים. לעיתים קרובות, אמרה, מגיע רגע שהגבר נוכח שהסתנוור ומה שנראה כל כך יפה ו'מתוק', מתגלה כאשליה רגעית. חכי, תני לזמן לעשות את שלו. לשבור את הכלים תמיד תוכלי, אם לא תהיה ברירה. קחי בחשבון בכל מהלך את ילדיכם.

 

   כאשר התחילה להרגיש שלא כל המשכורת מגיעה הביתה, נדלקה אצלה נורה אדומה בוהקת. עשתה מה שמעולם לא עלה בדעתה. התחילה לעקוב אחרי הכספים שמגיעים לחשבונם. אחרי שלושה חודשים, כבר היה לה ברור לגמרי. חלק ממשכורתו של משה בעלה, אינו מגיע הביתה. הסערה הנפשית שפקדה אותה, הקשתה עליה לקבל החלטות.

  לבסוף, אחרי התייעצות נוספת עם אחותה, הוחלט לפנות למשרד חקירות.  זו כבר לא בעיה מוסרית בלבד. מדובר בקיומה החומרי שלה ושל שני ילדיה. הלכו יחד למשרד חקירות ידוע ומסרו את כל הפרטים.

 

   תוצאות החקירה הגיעו מהר משחשבה. תקופת ההמתנה המתוחה בציפייה לתשובה, הייתה קצרה. האיש ממשרד החקירות הגיע בשעות הצהריים. בקשה שיבוא בזמן בטוח, זמן שבעלה לא יהיה בבית, ללא ספק. לקחה את התיק מידי השליח ופתחה אותו ביד רועדת ובלב מפרפר, מחשש למה שהיא עומדת לדעת.היו רק דפים בודדים וקראה אותם בנשימה אחת. כאשר גמרה לקרוא נשארה  יושבת ללא תנועה. אחרי רגע תפשה את ראשה בידיה ופרצה בבכי גדול.

חכתה לשובו של משה. קיוותה שהיום יבוא מוקדם. השעות נקפו לאיטן. כאשר הגיעה השעה חמש אחרי הצהריים, שעה שבה נהג לחזור מעבודתו לפני שהתחילה הפרשה, נצמדה לעינית בדלת הכניסה. גם ביום הזה , אחר לחזור.

כאשר השעה התקרבה לעשר בערב, שמעה את קול צעדיו. רצה לדלת וכאשר נפתחה, נפלה על צוארו. קראה,משה, משה אני יודעת הכל. סלח לי, סלח לי.  אני  אוהבת אותך, ופרצה בבכי .משה, לא יכול היה לעמוד בסערת הרגשות, חיבק אותה ופרץ גם הוא בבכי. עמדו חבוקים ובוכים שעה ארוכה.  כך, בעודם חבוקים, פסעו לעבר הספה בסלון ביתם וכך ישבו שעה רבה ללא הגה.

                                                                                                                                      

                                                                                                                      

 לבסוף פתח משה והתחיל לספר בקול לחש:    לפני מספר חודשים, אמר, אולי אפילו קרוב לשנה, כאשר נסעתי מהעבודה הביתה, ראיתי בצומת אישה, אישה צעירה , על ידיה תינוק , לידה ילד קטן, גם הוא עדיין תינוק. על המדרכה היו מספר צרורות גדולים. עצרתי לידה ופתחתי את החלון. אדון, אמרה האישה, אתה יכול לקחת אותנו.  נסעתי לפי שהנחתה אותי. אני מפלס דרך ברחובות הצרים והמלוכלכים של פרבר העיר.כבר שנים לא עברתי במקומות כאלה. קשה להאמין שאנשים עדיין גרים ככה. עזרתי לה להכניס הביתה את הילדים והחבילות. הריח שקיבל את פני היה קשה מנשוא. כאשר מיהרתי לצאת, אחזה בידי בתחינה. אתה איש טוב, אמרה. תשתה איתנו תה. אי אפשר היה, למרות הקושי, לסרב. כאשר ישבנו ושתינו, לא יכולתי להתאפק והתחלתי לשאול שאלות.

 

   מזל, זה שמה, ספרה  שהכירה את יעקוב לפני כשלוש שנים, בפגישה מקרית, בבית קפה קטן. הוא ישב שם בתוך חבורת גברים צעירים. לא היה ספק, הוא היה 'מלך' החבורה. כאשר דיבר, כולם שתקו. הם ישבו שם שעה ארוכה , שתו ועישנו. הוא היה נאה, מרשים וגבוה. לא גרעה ממנו עין כל הערב. מאותו הערב בו ראתה אותו לראשונה, נמשכה שוב ושוב לאותו בית הקפה. הוא היה כל כך בוטח בעצמו. הייתה לו כריזמה, אותה השרה על כל הסובבים.

 

 כאשר ערב אחד פנה אליה ממקום מושבו ואמר, בואי חמודה, בואי לשתות איתנו, נענתה מיד. מעולם לא טעמה טעמו של משקה אלכוהולי. בברכיים רועדות התקרבה לחבורה. הוא דחף את היושב לצידו והורה לה לשבת לידו. ליבה פרפר מהתרגשות. משקה לגברת, קרא בקול והמלצר מיהר להעמיד לפניה כוסית זכוכית מלאה במשקה בעל גוון חום בהיר. לחיי העלמה , קרא וכולם הרימו את הכוסיות שלהם. שתי איתנו, שתי, אמר ושם את הכוסית בידה.

מה קרה בהמשך הערב, לא ידעה. זכרה רגע, כאשר ראתה אותו ופניו קרובות לפניה. איפה את גרה , שאל. מישהו שלא ראתה, אמר, אני יודע. זכרה אותו נושא אותה בזרועותיו ומשכיב אותה על הספה בכניסה לביתה. התעוררה בבקר. מצאה את עצמה לבושה בבגדיה מאתמול בערב. כך ישנה כל הלילה על הספה. הצליחה לזכור את ראשיתו של ליל אמש בבית הקפה. את ההמשך לא זכרה. זכרה את עצמה יושבת סמוך לאותו הבחור וחום הציף את גופה.

 

לא הייתה בטוחה אם זה זיכרון, או חלום שחלמה. גם אם היה זה רק חלום, שחזרה אותו בזיכרונה עוד ועוד.

בערב שוב הלכה לבית הקפה הקטן ההוא. הקדימה. החבורה לא הייתה שם. כנראה שבאים מאוחר יותר. ישבה בצד וחיכתה בציפייה. לפתע שמעה קולות רבים. מצהלות צחוק וקריאות שמחה. כל החבורה נכנסה ברעש גדול. הוא היה בראש. זה היה מבצע, שמעה את אחד מהחבורה צועק בקול. הוא אפילו לא הבין מאין זה בא לו. הערב יש עם מה. השתייה חופשית, צעק שוב אותו בחור. הכוסיות מולאו והשתייה החלה. הוא הבחין בה רק אחרי הכוסית השלישית. בואי אלי חמודה, אמר תוך שהוא דוחף הצידה את היושב לידו. איך ישנת הלילה, שאל ופרץ בצחוק קולני. לא נגע בה. שמר על מרחק. בחברה בה גדל וחונך, הכבוד היה ערך חשוב מאד, גם כבודה של אישה. בעודו צוחק, שם בידה כוסית עם משקה. הפעם משקה שקוף. ניסתה לסרב. אל תפחדי, אמר, זה לא מה ששתית אתמול. זה משהו אחר, יותר טוב.

לגמה לגימה קטנה והעוותה את פניה. הביטה בפניו וראתה חוט של כעס. לא אמר מילה, לקח את הכוס מידיה והריק את תוכנה אל פיו. את רואה, אמר, זה טוב מאד.        חזר אל חבריו ואל חגיגת השתייה. המשיכה לשבת לידו ולא החמיצה אף תנועה מתנועותיו. הקשיבה לכל מילה שיצאה מפיו. בשעת לילה מאוחרת, נגע קלות בזרועה ואמר, בואי מותק, אסיע אותך הביתה. המתין בחוץ עד שנכנסה. שמעה את רעש מכוניתו המתרחקת. המשיכה לבוא בערבים לבית הקפה. הגבר הצעיר והנאה הקסים אותה.            האופן בו שלט בחבורה, גרם לה להעריץ אותו יותר ויותר , מיום ליום. כבר לא הציע לה עוד משקה.  מנהג של אנשי החבורה, מדי ערב, משך את תשומת ליבה. לא ידעה את משמעותו. מדי פעם ניגש אחד מהם אל המנהיג, אל יעקוב   ושם משהו בכף ידו. לא הצליחה לראות מה הדבר. אותו אחד היה נעלם לזמן מה אחרי איזו דלת צדדית ואחר כך חוזר.  הוא נראה לה עליז ושמח.

 

  ערב אחד פנה אליה ואמר, אני צריך לדבר עם אבא שלך. מתי אני יכול לפגוש אותו, שאל באדנות. טוב, אני אדבר איתו, אמרה ולא העזה לשאול מה מטרת הפגישה. הרגישה שהיא שמחה לפגישה וצפתה לה במעט קוצר רוח.

אבא יצא מהפגישה ואמר לה, את מתחתנת עם יעקוב. סיכמנו את כל הפרטים. החתונה בעוד שבועיים. באותו הרגע נמלא ליבה בשמחה מהולה בפחד. עדיין לא הייתה מוכנה למהלך כזה.  יעקוב גר בקומה השלישית של בית קטן וישן, באחת הסמטאות שהסתעפה מהרחוב הראשי של השכונה. למחרת החתונה, לקח אותה על מיטלטליה  לביתו.

 

  כאן , אמר, עצרה מזל את סיפורה. שקעה בתוך עצמה, כאילו עברה למקום אחר. אחרי שתיקה ארוכה התחילה לדבר. זה היה דיבור אחר, שונה מאופן הדיבור עד כה. כאילו פתחה פרק אחר. ששון, בננו הראשון, בא לעולם תשעה חודשים אחרי חתונתנו. איני יודעת במה עבד יעקוב. הוא לא הביא משכורת קבועה. מדי פעם נתן בידי סכום כסף ואמר, לקניית אוכל. המשיך לצאת מהבית מדי ערב. לפעמים לקח אותי איתו לאותו בית הקפה הקטן, בו נפגשנו לראשונה. כאשר הריוני התקרב לסופו, כבר לא יצאתי יותר. נשארתי בבית ערה עד שחזר.לילה אחד חזר. לא ראיתי, אבל שמעתי והרגשתי, הוא לא היה לבדו. מישהי הייתה איתו.בבוקר לא אמרתי מילה. לא העזתי. אחרי שהתאוששתי מהלידה, הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו לעצמי. עשיתי את השגיאה הראשונה. כאשר ממדי גופי חזרו למה שהיו, קניתי לי חולצה יפה. חיכיתי ערה עד שובו, כאשר אני לבושה בחולצתי החדשה. כאשר נכנס, הדלקתי את האור. ראיתי את התדהמה בפניו. אחרי רגע הפכה התדהמה לזעם. פניו הסמיקו ובלא אומר ניגש אלי וסטר לי בחוזקה בפני. בשביל זה אני מביא לך כסף, צעק והלך למיטתו.

 

זה היה היום בו חל המפנה הגדול בהתנהגותו אלי. איני יכולה לפרט. צעקות וסטירות לחי, הפכו ללחם חוקי. כל ערב חזר הביתה ומישהי הייתה איתו. הפסיק לתת לי כסף לקיומי וקיום בננו. אני אקנה מה שצריך, אמר לה בצעקה. מאותו היום כמעט רעבנו ללחם.אחרי שנה נולדה אהובה ביתי. יעקוב הפסיק לחזור כל ערב הביתה. ימים שלמים נשארתי בלי אוכל. בקושי היה לי חלב לתינוקת.ערב אחד הגיע הביתה בריצה. לא שמעתי את רעש האוטו שלו. אני לא פה, את שומעת, צעק והתחבא באחת מפינות הבית.      אחרי מספר שעות, לפני עלות השחר, יצא ומאז לא ראיתי אותו יותר. יום אחד הגיע שוטר ושאל עליו. לא ידעתי מה להגיד. ראיתי שלא האמין לי, אבל הלך.

 

התחלתי לחפש עבודה. הייתי חייבת למצוא מעט פרנסה לקיומי וקיום שני ילדי. בעל מסעדה קטנה , אשר שכנה על הכביש הראשי, לא כל כך רחוק מביתי, הסכים לתת לי מספר שעות עבודה בניקיון במסעדה. בהתחלה ניסיתי לקחת איתי את הילדים וקצת להשגיח עליהם יחד עם העבודה. בעל המסעדה לא היה מרוצה, כמובן. אמר לי שעלי למצוא סידור לילדים תוך מספר ימים. אישה אחת, ממחלקת הרווחה של העירייה בקרה אצלי והבטיחה לנסות לעזור. יותר לא ראיתי אותה.בעל המסעדה הודיע לי שהוא אינו מסכים יותר שאבוא לעבודה עם התינוקות. שלח אותי הביתה ואמר שלא אבוא יותר. כאשר יצאתי עם ילדי וחפצי מהמסעדה, אתה באת עם האוטו שלך  ולקחת אותנו הביתה.

 

   משה הפסיק את סיפורו והשתתק. רבקה לא האיצה בו. חכתה בסבלנות, הבינה. אחרי הפסקה ארוכה, חזר לדבר. שמרתי על הילדים, כדי שתוכל ללכת לעבוד במסעדה.

השכר ששילם לה בעל המסעדה עבור ארבע שעות עבודתה כל יום, היה עלוב ולא הספיק למחיה. מדי פעם קניתי לה ולתינוקות אוכל. לאחרונה קניתי לילדים גם בגדים. לפני חודשיים, ביום הולדתה העשרים , קניתי לה שמלה ונעליים. שוב הפסיק ולא יכול היה להמשיך. יקר שלי, חיבקה אותו חזק , אני כל כך אוהבת אותך. ואחרי הפסקה אמרה, ממחר אנחנו הולכים יחד  אל  מזל.

                                                                                                                                    גדעון.  23.10.02