התווים האותנטים >>
המנגינה שלי
סיפור
מאת רות יצחקי -ריכטר
"את לא
משתתפת!" אמרה מלכת הכיתה. "את לא תרקדי אתנו!"
"אבל
למה?!" שאלתי, אף-על-פי שידעתי מראש את התשובה.
"ככה!
כי את שמנה ואת לא רוקדת יפה! את רק תקלקלי לנו!" ענתה המלכה היפה, ושאר
הבנות הנהנו בראשן לאות הסכמה. הסתכלתי ברחל, חברתי הטובה, אבל גם היא לא העזה
למרוד במלכה ולעמוד לצדי. היא ידעה
שאם תתנגד, מיד יוטל עליה חרם. וזה לגמרי לא נעים כשמטילים עלייך חרם! חרם הוא
באמת דבר נורא! כן! זה נורא
שאף אחת מהבנות אינה מדברת אתך,
וכל הילדים חולפים לידך במסדרון בית הספר או בקן התנועה כאילו היית אוויר!
האירוע
המתואר התרחש בשעת בוקר נעימה של שבת בבית התנועה, הנקרא בפינו "הקן". שמש בהירה הפיצה
ניצוצות של זהב, ובאוויר עמדה רעננות של אביב. "הקן" היה מבנה קמור
וארוך, שריד ממחנה הצבא הבריטי שנבנה כאן
לפני קום המדינה. עצי שיטה, שכדוריהם הצהובים הפיצו ריח מוזר, הצלו על
הבית, ואקליפטוסים גבוהי צמרת ועבי גזע רשרשו ברוח. בפנים, באולם הגדול שספסלי עץ עומדים ליד
קירותיו, החלה החזרה לטכס "יום התנועה", והבנות שנבחרו לבצע את
"ריקוד הקוצרים והרועים" לבשו שמלות ארוכות ורקומות, דומות לשמלותיהן של
הבדוויות המתגוררות במאהל שבקצה השכונה. הבנות התגודדו סביב איש צעיר, שבא
מתל-אביב הגדולה לשכונתנו המרוחקת, הטובלת בים של חולות, כדי לביים הצגה לטכס החשוב. הבמאי היה כבן עשרים וחמש, בעל קומה ממוצעת, פנים נאות ואמיצות וראש
גדוש תלתלים כהים. יפה תואר היה,
והזכיר לי את דוד שבסיפורי
התנ"ך. עיניו האירו בחיוך
כשנעץ את עיניו במלכת הכיתה היפה,
וגם עלי חלף לרגע מבטו, אבל הוא לא
הבחין בי. רותקתי לעיניו הצוחקות,
והתקשיתי להסיר ממנו את מבטי, אבל גם כעסתי עליו על שלא קם להגן עלי, ולא
הזמין אותי להצטרף להצגה. בכל מאודי רציתי שיתן גם לי תפקיד, ולו גם תפקיד קטן ולא
חשוב, אבל כנראה שגם הוא חשב
שבנות שמנות לא צריכות או לא ראויות
להשתתף במופע.
עתה עמדו
לפני שתי אפשרויות: יכולתי לשבת בפינה, להסתיר בקושי את דמעותיי החמות ולקנא בבנות הרוקדות, או להסתלק
הביתה ולהעמיד פנים שבכלל לא אכפת לי! כן, באמת! לא נעלבתי בכלל!
בחרתי
באפשרות השנייה. קמתי ממקומי, וצעדתי בראש מורם אל הפתח, כשחיוך מעושה קופא על
שפתי. כמובן שהעמדתי פנים שאיני חשה
במבטים המרחמים ששלחו אלי חברותי. מה יש?! הרי זה בסך הכל ריקוד ולא יותר! ולא
צריך להתרגש מדבר פעוט כזה! אבל מאחורי גבי המתרחק החלה פתאום להתנגן מנגינה עצובה
ומתוקה שאי אפשר לעמוד בפניה.
"הנה,
זאת המנגינה של הריקוד שלנו, ריקוד רועים וקוצרים מימי התנ"ך. אני חיברתי
אותה!" הכריז הצעיר היפה
בגאווה
.אז שמעתי לראשונה את המנגינה הנפלאה ההיא, שליוותה אותי אחר-כך כל ימי חיי. מימי
לא שמעתי מנגינה ערבה כל כך! היא החלה בקצב איטי, בקול חרישי ודק, ואף שנוגנה באקורדיון, דמו צליליה
לצליליו של חליל. טהור, בהיר וצלול היה הצליל, וכשעצמתי את עיני, יכולתי לראות
בדמיוני את הקוצרים ממגילת רות, יוצאים בטרם עלה השחר אל השדה ומגליהם בידיהם.
יפים היו הקוצרים. קומתם חסונה, גלימותיהם בהירות, אבנט שחור קשור למותניהם,
ומגליהם מכים בקמה הנעה גלים גלים
ברוח הבוקר. אחר-כך התחזק הצליל, קצב המנגינה הואץ והפך לתרועת ניצחון, ושמחת העמל
שפשטה בשדה שילחה כוח ברגלי הרוקדים. ושוב שבה המגינה ושקטה לאטה, עד שכבה אחרון
צליליה, והדיה הרועדים הזכירו לי
דמדומים של שקיעה סגולה מעל שדה
קצור. אלוהים! איזו מנגינה נהדרת! איזה טוהר! נפעמת חזרתי למקומי
שבקצה
הספסל, הבטתי באיש המנגן, והתפללתי שינגן את המנגינה הזאת עוד ועוד. "מה המלים של השיר
הזה?" שאלה המלכה שלנו.
"אין
לשיר הזה מלים. יש לו רק
מנגינה." ענה הבמאי. "הנה, הקשיבו, החלק הראשון איטי ושקט. אתם יכולים
להרגיש בו את דממת השחר כשיוצאים הקוצרים לשדה, ובחלק השני, השמח, אפשר לחוש את חדוות הקוצרים בבוא חרמש
בקמה
."יש שם גם רועים!" אמרתי בביטחון, כי התמונה עמדה כחיה מול עיני, ומיד
התחרטתי. ידעתי ששוב אהיה ללעג. אבל
הבמאי הקדים את הלועגים: "כן, ילדה, את צודקת! גם רועים יש שם!"
ישבתי בצד, בקצה האולם, וחזרתי והקשבתי למנגינה הנפלאה. עלבוני נשכח
ממני לרגע, וידעתי שעלי לחרות בזיכרוני את המנגינה הזאת, כדי שאוכל לנגן אותה! כן!
אני מוכרחה לדעת לנגן אותה בפסנתר המחכה לי בחדרי. התקרבתי אל הבמאי,
ובקול
רועד, מהסס ביראת כבוד, שאלתי בלחש: "סליחה, אולי אפשר לקבל את התווים? אני
אעתיק ומיד אחזיר…."
"לא!" אמר הבמאי
בתוקף בלא להפנות אלי את מבטו.
"אני מצטער. יש לי רק עותק אחד. ואני לא מוציא אותו מהידיים
שלי!" . בימים הבאים התחלתי במצוד ממושך אחרי
המנגינה המופלאה, הקסומה, הערבה מכל המנגינות ששמעתי מימי. אף שלא השתתפתי בהצגה, ביקרתי בכל החזרות, ולאחר
כל חזרה רצתי הביתה כשנשימתי מתקצרת ורגלי כושלות כדי למהר למצוא על פי השמיעה את
המנגינה ולנגן אותה בפסנתר. ידעתי
שאם אתמהמה, תפרח המנגינה מזיכרוני.
כל הדרך פיזמתי אותה כדי שלא אשכח, אבל כשפתחתי את דלת הבית, מיד נמוגה המנגינה
ונעלמה. פעמים רבות ניסיתי להיזכר בה ולנגן אותה, אבל ככל שרבו ניסיונותיי, כן
הלכה המנגינה והתרחקה, עד שפרחה
לגמרי מזיכרוני, ואני חשתי
שאיבדתי אוצר יקר-ערך, ולעולם לא אוכל להחזירו אלי.
בצר לי
פניתי לידידתי דבורה'לה, שלמדה בכיתה מקבילה, וביקשתי שתבוא עמי לחזרות ותעזור לי
"לצוד" את תווי המנגינה החמקמקה. דבורה'לה הייתה חברתי הטובה. גרנו
בבתים סמוכים, וידעתי שהיא, בעזרת
דרכיה המתונות והגיונה השקול, תוכל למצוא פתרון. "תראי,
רותי," אמרה דבורה'לה לאחר ששמעה את סיפורי. "הרי תמיד, כשאנחנו שומעות
מנגינה
חדשה, את שרה את התווים המדויקים שלה. את לא שרה כמו כולם רק 'לה-לה-לה'! את שרה
דו או רה או סול או
סי..." "נכון. אז מה? איך זה
יכול לעזור לי?" שאלתי. "את יכולה פשוט להביא מחברת לחזרות ולרשום את
התווים בזמן
החזרה.""מה?
לא כל האנשים שומעים איזה תו מנגנים?" שאלתי בתימהון. "תמיד חשבתי שכל
האנשים בעולם מסוגל
לכך."|
"בוודאי שלא! הם שומעים רק לה-לה-לה! אבל לך יש כשרון מיוחד שרק אנשים מעטים
התברכו בו. קוראים לכשרון הזה 'שמיעה אבסולוטית'."
נדהמתי.
מעולם לא ניחנתי ב"כשרון מיוחד" כלשהו! הייתי תלמידה בינונית, ובשיעורי
הספורט הייתי האיטית ביותר בכיתה
שלנו. אמנם הצטיינתי בנגינה, ואפילו
השגתי את המלכה שלנו, שהחלה לנגן שנתיים לפני, אבל לא יכולתי להתגאות בהישגי, כי
המלכה התרתה בי שלא אספר זאת לאיש, ואני, למודת חרמות וסבל, נכנעתי הפעם לפחדי ושתקתי.
בחזרה הבאה
הבאתי עמי שני עפרונות מחודדים שמחק קטן נעוץ בקצותיהם ומחברת תווים חדשה, שריח
נעים של דפוס עלה משורותיה המחומשות. כשהחלה המנגינה לשטוף את חלל "הקן", ניסיתי לרשום את
התווים בשורותיהם, אבל התקשיתי לכתוב אותם בלא לחרוג מן הקווים או מן המרווחים
שביניהם. חשתי תסכול ואכזבה, ורציתי
לקום וללכת הביתה. אבל דבורה'לה אמרה בקולה השקט, המתון, המעודד תמיד:
"את לא
צריכה להתייאש, רותי. את יודעת מה נעשה? נכתוב את התווים במלים ולא בשורות מחומשות
כמו שכולם כותבים. הנה, תכתבי ככה: 'דו רה מי' וכן הלאה."
ניסיתי שוב, אבל גם ניסיון זה לא הניב
פירות, כי קצב המנגינה היה מהיר מקצב כתיבתי.
"אני
רואה שמוכרחים לעבוד כאן עבודת צוות!" אמרה ידידתי, והציעה שאכתיב לה את התווים שאני שומעת בדמיוני,
והיא תכתוב אותם במלים על כריכת המחברת. כך נוכל "לתפוס" ביחד את
המנגינה הפזיזה, החומקת ומתעתעת
בנו, ובבית נכתוב אותה במחברת התווים. ואכן, הפעם הצלחנו, ומיד בתום החזרה מיהרנו
הביתה, רשמנו את המנגינה במחברת החדשה, ופרטנו אותה על הפסנתר בארבע ידיים.
באותו יום
לא הייתה ילדה מאושרת ממני בכל השכונה שלנו. שוב ושוב חזרתי על המנגינה שלי,
חיברתי לה ליווי של אקורדים נעימים, ושרתי אותה בקולי הצרוד, הקטוע, שאינו ערב
לאוזן. מדי יום, כשהתאמנתי לקראת השיעור השבועי בפסנתר, פתחתי את נגינתי במנגינה
שלי, הדבקתי לה אקורדים אחרים, שיניתי מעט את מקצבה, והוספתי לה קישוטים
וסילסולים
.חג התנועה נחוג ברוב פאר. הטכס היה מרהיב, עמוס קטעי מלל נמלצים על גאולת הארץ,
על שבחי החיים בקיבוץ ועל צדק, חירות ושוויון. הבנות הדקיקות התעופפו בשמלות הרועים
שלהן בזרועותיהם החסונות של הבנים,
ואני קינאתי בהן עד דמעות, אך התנחמתי במנגינת הפלאים שליוותה את הריקוד העיקרי.
ימים חלפו,
זכרו של החג הלך ודהה, ואף אחד
מלבדי לא זכר את המנגינה ההיא, כי
לא שפר גורלה ואיש לא חיבר לה מלים. גם ריקוד הקוצרים שרקדו הבנות לצליליה
לא הפך לריקוד עם, וברבות הימים נשכח
ולא היה לו גואל.
כעבור שנים
אחדות סיימנו את לימודינו בבית הספר התיכון, התגייסנו לצבא, והקמנו קיבוץ חדש, כפי
שחלמנו בקן התנועה החוסה בין עצי השיטה והאקליפטוס. כל ערב, לאחר יום עבודה מפרך, נהגתי לנגן בפסנתר הרעוע, שעמד בפינת חדר האוכל בקיבוץ שלנו. ותמיד
פתחתי את נגינתי במנגינת הקוצרים והרועים שלי, שהחברים קראו לה עכשיו "השיר של רותי".
כשניגנתי אותה, קיוויתי ש"הוא", האיש שאהבתי בסתר, בלא ידיעתו, יבחין
במתיקות המנגינה ויאהב דרכה גם אותי. אבל הוא רק צחקק, ופעם, כשישבנו ביחד בחבורה לארוחת בוקר מאוחרת בחדר
האוכל, אמר בלגלוג: "למה את מנגנת
בערב תמיד
אותה מנגינה?! נמאס כבר לשמוע אותה!" הסמקתי עד שורשי שערותי, חנקתי דמעה
סוררת שעמדה בגרוני,
ולא
עניתי דבר. כאב רב כאבתי באותם
הימים על שנכזבה אהבתי. אבל עתה, לאחר שנים רבות, אין בי תחושה של החמצה, ונותרה
בזיכרוני רק מתיקות החלום שלא
התגשם.
אחר-כך עזבתי את הקיבוץ,
סיימתי את לימודי באוניברסיטה, והייתי למורה בישראל. נישאתי לאיש טוב שאוהב אותי, ונוהג לחייך לעצמו חיוך קטן מתחת
לשפמו כשאני מנגנת לו מדי פעם את
"השיר של רותי". גם ילדי מלגלגים מעט בחיבה על אמא שלהם, המתחילה תמיד את נגינתה באותה מנגינה.
רציתי להנחיל אותה גם להן, אבל הן לא רצו בה.
"אמא!
מה פתאום שיר רועים?! מה פתאום שיר קוצרים?! את מכירה רועה עברי?! את מכירה קוצר עברי המשתמש
במגל?!"
אמרה הבכורה. "ואני אוהבת רק
מוסיקת רוק! אני ממש לא סובלת מנגינות מצחיקות כאלה של קוצרים
ורועים!"
אמרה בת הזקונים. וכך נותר השיר מיותם, וברבות הימים נוספה לו מידה של עצב שלא הייתה בו בצעירותו. רק אני יכולתי
לנחם אותו מדי פעם, כשהתפניתי מעבודתי ומעיסוקי הרבים, וגנבתי לי שעה קלה של רגיעה
ליד הפסנתר הוותיק, המלווה אותי מימי ילדותי עד היום.
יום אחד
פתחתי את עיתון "דבר" וחשכו עיני: הבמאי, מחבר המנגינה שלי, נהרג בתאונת
דרכים! מודעת אבל גדולה התנוססה בשולי העמוד הראשון, ומתמונתו המוקפת מסגרת שחורה
הביט בי חיוכו הבהיר. מבעד לאותיות השחורות בקעו מול עיני התווים
ש"צדתי" עם דבורה'לה בעמל
רב, וצלילי המנגינה החלו להתנגן בי בשקט עצוב, כאילו יש להם חיים משלהם. מה
חשב האיש לפני מותו? האם זכר את המנגינה ההיא, הטהורה, שאין ערבה ממנה? ואולי גם
הוא שכח אותה
ברבות
השנים? עתה היה השיר רק שלי, אבל אני לא שמחתי. להפך, צער רב הצטערתי על שלא הפך
להיות לנחלת הכלל, ואינו מנחם גם
אנשים אחרים. אין הוא פורח בחוגים
לריקודי עם, וקולו אינו עולה ממכשירי הרדיו. האם בגלל אלה הפך השיר במרוצת הזמן להיות איטי
ונוגה, וחלקו הראשון, ההזוי, ניצח את חלקו השני, העליז וחסר הדאגות?
עכשיו
זקנתי. בקרוב ימלאו לי שבעים שנה, ולפעמים אני חושבת, שלאחר שאלך לעולמי יבוא הקץ
גם על שירי האהוב. איש לא ידע אותו, ואיש לא יוכל לצייר בדמיונו לצליליו את
הקוצרים ממגילת רות או את הרועים את צאן דוד המלך, המקיצים משנתם עם אור ראשון.
איש לא ידע את חדוות עמלם, הפורצת
לפתע בקצב מהיר ובקול רם מתוך הצלילים הרכים שבתחילת המנגינה, והיא תאבד
לנצח. אבל אתמול, כשניגנתי את
המנגינה שלי, אחזה יד קטנה בזרועי, וזוג עיני
תכלת
גדולות, בוערות בתשוקה, הביטו בי. הייתה זו
נורית, נכדתי בת
השבע.
"סבתא!
סבתא! המנגינה הזאת! היא נהדרת! ממש
נהדרת! תלמדי אותי! את מוכרחה!" נברתי בערמת התווים הישנים,
המצהיבים
מזקנה, ושלפתי ממנה את המחברת ההיא, שבה כתבתי עם דבורה'לה את תווי השיר כשהיינו
ילדות. אחר-כך אחזתי ביד נכדתי, והובלתי את אצבעותיה הקטנות על גבי המנענעים. פניה
נהרו והיא שרה:
"סי -
לה-סי-דו-רה-סי-לה-סול-מי - - ". כן. אולי גם לה יש 'שמיעה אבסולוטית'...
עכשיו אני יודעת שהמנגינה שלי לא תישכח. עכשיו אני יודעת שהיא תשרוד ותביא נחמה גם לאנשים אחרים.
***********************************************************************************************
לטעמנו, הסיפור הזה מצטיין באיכות מענגת, וגרם לנו להתרגשות רבה.....גם בגלל שהוא מזכיר לנו הווי מחיינו.
אנו מצרפים את קטע הוידאו הבא >>: http://video.google.com/videoplay?docid=-107121577156015960
להקליק ולהמתין מעט.
קוריוז: לא רק הסבתא כמעט בת 73 גם הפסנתר בסרט הוידאו הוא קרייתי מרחוב יוד ,החל משנת 1937 !
שלכם, יעל וגייזי.