מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלשונו
פרק י"ט מאת משה ברק-גבת
טִיף
תערובת הרוטב, השמן, ושאר תבלינים במנותינו, אמורה לתבל
את מזוננו. אך חלק ניכר ממנה מתנקז אל
תחתית הצלחת, ומתגלה רק לאחר שסיימנו לאכול את המזון שהיה עליה. עתה אין זה כבר
נוזל התיבול בו תיבלנו בראשית הארוחה. כי אם תערובת שלו בנוזלי המזונות השונים
אותם פגש בדרך. וטעמו שונה. ככל הנראה זוהי תמצית טעם הארוחה - לטובה.
נוזל טעים זה אינו נלכד במזלגנו, ואפילו בכפית קשה לאסוף
אותו. בנסיבות אלה מצאו ילדי העולם, כי הדרך הבטוחה והטעימה ביותר לרוות גם מעדן
אהוב זה, היא בטבילת חלק מפרוסת לחם בנוזל ו"ניגובו" עד שנספג כליל
ומותיר צלחת יבשה. הילדים הירשו לעצמם "מנהג בלתי
מנומס" זה של "אכילה בידיים" כשההורים לא היו בבית. הורים טובים
הרשו לפעמים ניגוב זה, בארוחות שלא היו בהם.... אורחים.
כ"בוגרים" נאלצנו להיפרד מנוהג מרגש זה, מאחר
שנחשב ל"בלתי מנומס", מכיוון שהפגין גם קמצנות בכך שאכלו עד הטיפה
האחרונה. כי הנימוס כידוע מחייב להשאיר משהו מהאוכל בצלחת... הסתפקנו בכך שניגבנו
בלחם כשאכלנו לבדנו, כדי שילדינו לא יראו אותנו בשעת מעשה, ויגידו לעצמם:
"הורינו משקרים. דורשים מאיתנו לאכול במזלג, והם אוכלים בידיים..."
כך היה עד שאימצנו את אכילת החומוס לפי המסורת הערבית,
בה אין מזלג, מחזיקים בפיתה, ו"מנגבים" וזה היה פתח הצלה
"מנומס". כל המכובדים שרצו להזדהות עם מנהגי עם הארץ, התנסו
ב"ניגוב" חומוס. הרגל זה בישר את ראשית "השחרור" מכבלי הנימוס
האירופי ומזלגו. כי עם הפיתה ביד תוך ויתור זה על המזלג קל להנהיג בהדרגה גם את
ניגוב הנוזל ששקע מהמזון ונותר בצלחת.
איך נקרא
לנוזל זה ?
השם
"רוטב" נכון בחלקו. כי הוא שם הנוזלים המתאבנים, החמים או הקרים, שהכנו
מראש, ויצקנו בכמות הולמת על המאכלים
בצלחת. אך רוטב זה שהגיע לתחתית הצלחת הוא כבר אינו רוטב, אלא תערובת שלו בנוזלי
המזונות שפגש בדרכו.
אין זה גם
"מיץ", כי הרוטב הוא תבשיל, ונוזלי המזון לא מוצו במסחטה, אלא פשוט
טפטפו והסתפחו אל הרוטב שיצקנו. לכן ראוי
לדעתי לקרוא לנוזל זה בשם "טיף". זה המונח
ל"טפטוף בתלמוד, אצל רש"י, ביאליק ועוד. כיום "טיף"
אינו קיים כמעט בשפה השגורה, כי אומרים "טיפה". על כן נוכל לאמץ למשקע
הנוזלי הנותר בצלחת את המילה "טיף" כשם עצם,
ואפילו כשם פועל בגזרת ע"ו למשל: "הגולש הֵטיף
(טפטף) לתחתית הצלחת טיף חום טעים"
משה ברק