אין אביב בארץ ישראל
פסח חג החירות מאת
ידוע כי זמן הקפת כדור הארץ את השמש,
נקבע כשנה המחולקת מלאכותית ל-12 חודשים. אכן יש בהקפה זו 4 נקודות ציון אחת כל
שלושה חודשים.
הלילה הארוך ביותר בדצמבר; לילה שווה
ליום במרץ; היום הארוך ביותר ביוני; היום שווה ללילה בספטמבר וחוזר חלילה. אך מלבד
יחסי היום והלילה אין לארבעת חלקי שנה אלה, השפעה אחידה בכל העולם על אופי האקלים
הכרוך ביחסי הגומלין שבין השמש, הרוח, הגשם והשלג.
חזאינו ועיתונאינו
מנסים ללא לאות, להכניס לתודעתנו ולתחושותינו, כי יש ארבע עונות שנה. זה נחמד מאד,
זה תאים (סימטרי) - שלשה חודשים לכל עונה. זה אפילו משלב אותנו "בעולם
הרחב" שמרכזיו התרבותיים אכן נמצאים באזור הממוזג, שם יש באמת מעין מערכת של
ארבע עונות שנה.
אך מערך זה בן ארבע עונות שוות גודל
שונות זו מזו במזג האויר שלהן, מתקיים כחריג רק
באזור הממוזג. אין למצוא סביב האיזור המשווני במרכז
כדור הארץ ולא סביב האיזור הקפוא שבשני הקטבים חלוקת
עונות שכזו.
רק באזור הממוזג נוצרה מערכת כזו, כי
בו קיים השלג העונתי כרכיב המרכזי למיון העונות כדבר בהיר ומוגדר. השלג מכסה כל
חלקה טובה למשך חדשים מספר ולמעשה ממית את הצימוח החד שנתי על פני הקרקע, מרדים את
הזרעים והצומח הרב שנתי, ויוצר כמעין מדבר עונתי שלגי. זהו החורף במיטבו לפי ההגדרה
של אירופה והאזור הממוזג. רק כאשר השלג נמס, בסוף חודש מרץ, מתחילים הזרעים לנבוט,
מלבלבים עשבי הבר, והעצים מתכסים בעלווה. לאחר מכן באה הפריחה. זו פריחת האביב
עליה אנו שומעים מפי בני אירופה וחניכיה. לעצי הבר והמטע אין האביב מספיק, אמנם
הוא מאפשר להם להתחיל ללבלב, להנץ ניצנים ואף לפרוח. אך להמשך תהליך ההאבקה,
ההפריה וגידול הפרי נדרשים חודשי הקיץ החמים שרק בסוף שלשת חדשי הקיץ בא הבציר,
וקטיף הפרי. כך תמה עונה שלישית. הנוף מתקרר בהדרגה יותר ויותר. עשבי הבר קמלו, העצים
מתגוננים בכניסה לתרדמת, עליהם נובלים ומושלכים ארצה. תהליך זה מתמשך שוב 3 חדשים,
עד שהנוף קופא דיו, כדי לשאת מעליו את מעטה השלג מבלי שיימס. שבואו חורף חדש, ושנה
חדשה על ארבע עונותיה. לפי הלוח, החורף הוא העונה הראשונה, אך לפי אופי הצמיחה
רואה תרבות אירופה באביב את ראשית החיים. "אביב" שהפך למטבע לשון אירופי
גם בחיי האדם הצעיר הנמצא "באביב ימיו".
האזור הממוזג כולל את אירופה המרכזית
והמערבית, עם אנגליה, צרפת, גרמניה העומדות בינתיים בראש העולם התרבותי. מזה שלוש
עד ארבע מאות שנים, גרו מרבית יהודי העולם באזור זה והזדהו לא מעט עם ערכיו. כך אימצו
משכילינו בגולה את תודעת חלוקת השנה האקלימית לארבע עונות. בשלב זה נזקקו לשמות
לשתי עונות אירופיות, שלא נזכרו בתנ"ך, שלא חווה אותן.
למשכילינו העבריים בגולה, הסתבר שבעונת
המעבר מהחורף האירופי אל הקיץ, חל בדיוק חג הפסח, "בחודש האביב" לפי
הלוח התנ"כי. הם ידעו היטב ש"אביב" הוא שם התבואה הירוקה בטרם
הבשלתה, אותם קולים לשם יצירת "כרמל" EARS DRIED BY FIRE
GREENשימו לב, מדובר
ב"חודש" ולא בעונה של חודשים מספר.
אך סמיכות זו של העונה האירופית לחודש העברי,
דחפה אותם לקבוע את שם החודש "אביב" כשם עונת המעבר הזו SPRING / PRINTEMPS. זה אפילו השתלב יפה בעברית. כך כתב מאנה על "שמש אביב נטה
ימה" וביאליק על "צינת אביב נעימה". ומכאן עבר גם ככינוי עברי סמלי
לראשית חיי אדם וחברה.
דבר דומה קרה גם לעונת המעבר מהקיץ
לחורף AUTUMN /
AUTOMNE. באזור הממוזג. זהוי
עונת השלכת וההתקררות הניתנת להגדרה כמבוא ל"חורף", האירופי שלא היה
קיים בצורתו זו במרחבי התנ"ך. לכן לא היה בעברית שם לעונה השלישית
המקדימה את החורף, שהוזכר כשותפו של הקיץ "קיץ וחורף לא ישבותו"
(בראשית ח' 22). אך הנה נתקלו ב"סתו", שהוזכר
בשיר השירים במלים: "כי הנה הסתו עבר הגשם חלף הלך
לו". זה מעיד בפירוש כי "הסתיו" היה עונת הגשמים, ובכך גם שם נרדף
לחורף התנ"כי. לכן עקרו אותו משכילינו בגולה האירופית מהחורף וקבעו אותו כשם
עונת המעבר של הנבילה, השלכת והתרדמה בדרך מהקיץ החם לחורף הקפוא.
כך נכנס
להווייתנו היהודית אותו "סתו אפרורי, עצוב על
שיריו מגלות רוסיה ואירופה הממוזגת. יהיה שמה של עונת המעבר מהקיץ החם, אל תרדמת הצומח בחורף
המושלג. כך זכינו בעברית לשמות המערכת המרובעת של עונות השנה: אביב, קיץ, סתיו,
חורף.
את המערך הזה "העלו" הציונים
לארץ ישראל.
אך מה לעשות, שזה לא "מסתדר"
לא עם האקלים הטרופי, והארקטי ואפילו לא עם האקלים הים תיכוני שלנו. משום מה לא
שמנו לב, כי השנה שלנו בישראל, אינה יכולה להתחלק לארבע עונות, מפני שאין
חורף שלגי המקפיא את הקרקע והצימוח לסיום השנה. לכן אין גם עונה ראשונה של תחילת
ההתחממות, הוא האביב האירופי, המעביר מן החורף הקפוא אל הקיץ החם. לכן אין גם עונה
שלישית הסתו, המעביר את הארץ מחום הקיץ לקראת הקיפאון
המושלג בחורף.
לכן אין זה מקרה שהשנה בישראל, השנה
היהודית מתחילה בתשרי, שזה למעשה באמצע הסתיו האירופי, עם סיום הצימוח
הטבעי שניזון ממי החורף שחלף. לכן אין בראש השנה תפילה לשלג ולחורף קפוא, אלא
תפילה לגשם בחג הסוכות, בשמחת בית השואבה. מכיוון שגשם זה עשוי להתחיל בחודשים
אוקטובר-נובמבר, הוא חוצה את התקופה הקרויה באירופה "סתו",
ופותח עונה קרירה יותר אך לא קפואה של 5-4 חודשים של גשם ושמש לסירוגין. לכן לא
ניתן למצוא בארץ את האביב, שלאחר התמוססות השלג החונק, וראשית נביטת עשבי הבר.
התעוררותו המחודשת של הצומח אצלנו
בישראל, מתרחשת מיד לאחר הגשם הראשון בנובמבר ואפילו באוקטובר. הקרקע סופגת מים,
ועשבי הבר מתחילים לנבוט. ממש אביב בהגדרה האירופית בסוף הסתיו שלה. תהליך
זה של נביטה "אביבית" יתרחש פעמים מספר בעונת הגשומה לאחר כל רצף של
מטרות, שבינו לבין קודמו יש תקופה חמימה של נביטה כזו. סידרה זו נגמרת פחות או
יותר בחודש מרץ. מכאן מתחילים ימות החמה, החמים פחות או יותר למשך 8-7 חודשים,
כשתכונתם העיקרית היא שאין בהם גשם.
ובכן יש לנו בארץ, ובאזור הים תיכוני
רק שתי עונות: ימות החמה הממושכים וימות הגשמים הקצרים, המתחברים זו לזו בקצותיהם
בהדרגה, שאיננה בשום פנים ואופן "עונה". זה מה שמסביר את
העובדה שהחזאים נזקקים למונחים "אביב" ו"סתו",
כשהם נאלצים "להצטדק" ולהביע תמיהה על "ימים קרים באביב"
ו"ימים חמים בסתיו" מבלי להבין שאלה "תערובות" המעבירות
בהדרגה בין שתי עונות השנה היחידות שלנו, מימות החמה לימות הגשמים ולהיפך.
כאן חלה שוב תערובת של שני מושגי
ראשית. אותו אביב אירופי המתחיל את הצמיחה שלהם, הופגש בחג אביב הדגן, בו
התרחשה "יציאת מצרים" והחל העם היהודי. כך נוצרה התשלובת הבלתי
הגיונית בארץ של "פסח - חג האביב", הבאה לשיא של ביטוי, בשיר
"מה יפית האביב" המככב בסדרי הפסח החילוניים. זהו שיר אירופי- גרמני
המדבר על "יפי האביב בו הציצים נפתחו" בשעה שכבר רוב הפרחים בארצנו פרחו
ונבלו.
דבר דומה קרה גם ל"סתו", העונה השלישית באירופה ההקדמה
ל"חורף" הקפוא המושלג. כמו שנאמר בשיר השירים: "כי הנה הסתו עבר, הגשם חלף
הלך לו, התאנה
חנטה פגיה, והגפנים סמדר נתנו ריח" כל אלה סימנים שה"סתו"
העברי הוא ימות הגשמים.
לסיכום. חג הפסח,
הוא למעשה החג החשוב ביותר בשנה היהודית. אין זה מקרה, שבתנ"ך הוא הוגדר כחג
החל "בחודש הראשון הוא חודש ניסן". אך זהו, חג יציאת מצרים שהפכה
אותנו לעם. גאים שהיינו העם הראשון ששלל את העבדות 3000 שנה לפני אירופה הנאורה,
בה היא נותרה חוקית עד למאה הי"ט. פסח הוא "חג חירותנו".