29.7.10     אין מקום לאירועים משפחתיים עם מאות מוזמנים

                                                                          מאת משה ברק-גבת

 

חתונות, בר מצוות, לידות, ולהבדיל גם לוויות אינן עילה לכינוס כל מי שראינו אי פעם בחיינו, או שהורינו ואחינו ראו. עד כדי כך שרוב המשתתפים אינם מוכרים זה לזה, וחלקם מכיר אך בקושי את "בעלי השמחה". יש אפילו אורחיםכאלה שאין להם אפילו מכר אחד לשבת איתו לשולחן...

זהו גודש כמותי של חווים, המסלק מהאירוע כל איכות. גודש זה הניזון מ"רצוני להגיע לחגיגה גדולה יותר מאלה שקדמו לי...". מובן מאליו שגודש זנ ניזון כבר ממוסכמות חברתיות של "קח ותן". כי מי שבא לחגיגתך והביא לך "מענק" כלשהו, "מכבד" אותך באפשרות להשיב לו כגמולו... והמשפחות חייבות לנהל רישום מדויק של גובה ה"שי" שיש להשיב כמותו, פן יביאו פחות מהמתחייב, ו"יעליבו..."

גודש המוזמנים גרם להתפתחות אולמות אירועים גדולים וגדלים בהתמדה. הללו כבר הופכים גורם פרסומי המעודד להרחבת מספר המוזמנים ככל שאפשר יותר. זהו עבורם סוף סוף עניין קיומי. לכן יציעו מקסמים שונים בעיצוב המקום, תקרובת מעולה, ורקע מוזיקלי - הכל בטיב עולה ככל שהתשלום עולה.

כך נוצר הדפוס האווילי של ניפוח ההוצאות לאירוע, בהן מעוניין בעל האולם, ואלה מתכסה על ידי המחאות המוזמנים.... שכמותן קיבלו גם הם בשעתו באירועים שלהם...

האירוע הוא שיגרתי, קבוע, ומכיוון שהרב ומנחה המסיבה אינם מכירים את בעלי השמחה, אין להם גם שום חידוש לחדש. הרב אומר משהו נדוש אודות חיי המשפחה, לעתים תוך שימוש בסממנים של שמות בעלי השמחה ראשי תיבות ועוד. דברים שאינם יורדים אל הלב. לכן השיא של החופה, הוא האירוע האישי "המפוצץ" של שבירת הכוס, עליו מגיבים בהתרגשות ב"מזל טוב" המוני של המשתתפים. אך גם זה חלק מן השיגרה החוזרת בכל חתונה  דווקא ב"בר מצוה" יש חלק אישי רב משמעות בו השקיע עמל רב הצעיר בעל השמחה, זו ההפטרה. אך אותה הוא משמיע בבית הכנסת, בפני חוג מצומצם של קרוביו בתוך שאר המתפללים. ההמון המגיע לחגיגה, לא שמע זאת.

לקידום האירועים, מציעים בעלי האולמות גם מנחים "מקצועיים", שאינם מבני המשפחה או החברים הקרובים. כך מנהל את האירוע שוב, אדם שאין לו קשר אישי, כשעיקר הדגש שלו עומד על הכרזות תקניות כגון: "קבלו אותם", "מחיאות כפיים לבעלי השמחה" וכו' 

בתוך ההמון הגדול המנוכר הזה, אין כל השתתפות פעילה של האורחים הקרובים, לא ברכות אישיות, לא שיר לכבוד השמחה, לא מקראות ומחרזים אודותים, שאינם נחשבים למספיק מכובדים... הבמה נשארת בידי הרב, אשר מסיים את הטקס המדוקדק, בצירוף כמה זוטות ובדיחות, והוא עוזב את המקום, לא פעם מיד לחגיגה נוספת.  

וכבר אמר אהוד בן עזר בכתב העתי שלו, כי המוסיקה לריקודים רובה ככולה מותאמת לדור הצעיר, שהוא אך חלק קטן מבין המוזמנים המשתתפים. הרעש האופנתי של מוזיקה זו מחריש אוזניים, ודוחה את הגילאים האחרים. אין התחשבות בבני 40 ומעלה, אף כי הם עיקר המממנים של האירוע. לכן אם לא מדובר בריקוד של כלל המשתתפים, אין לו מקום במסיבה משפחתית, האמורה לשתף את כל הדורות בשמחה. אני יודע שהצעירים אוהבים לרקוד, אך כאן עליהם לרקוד במסגרת פושרת יותר מעורבת לטעמים השונים וגילאים השונים, גם כזוגות מעורבים מדורות שונים. צעירים הרוצים להנות מערב ריקודים משלהם, יודעים היטב את כתובתם של מועדוני קבע שבתמורה לכרטיס כניסה, יזכו אותם בהזדמנות לבלות באוות נפשם, לפי האופנה (הצעירה) האחרונה, עם חבריהם בני דורם.

אולם האירועים מנסה להתגבר על ריקנות זו בהיצע התקרובת והמזון, אך זה ניתן בגודש כזה, שאין כוח להנות ממנו, ואין זמן לחכות לשוב התיאבון כי צריך לשוב הביתה בנסיעה של שעה שעתיים ואף יותר.

אך האוילות משתקפת בעובדה העיקרית, שהאנשים שבשמחתם באנו להשתתף: בעלי השמחה הוריהם ואחיהם, אין להם זמן עבורנו, כי הם צריכים להפגין נוכחות למול מאות אנשים. כך בסופו של דבר כמעט שאיננו חווים איתם דבר, פרט לעובדה, שהם ראו כי "באנו לאירוע". כמובן שבעזרת הטכנולוגיה החדשה מנסים לפתור "בעייה" זו, ובעלי השמחה עוברים בכפייתיות עם חיוך צמוד-פרצוף משולחן לשולחן וממוזמן למוזמן מלווים בצלם של תצלומים נייחים,  המנציחים את ה"אירוע הגדול". תצלום אותו מקבלים לעתים בתום האירוע, כמעין "תמורה לאגרה". אירוע בו לא ראית כמעט דבר לא עשית כמעט דבר פרט לנוכחות. "ליתר ביטחון" נשכר מסריט קולנוען, המשוטט בין המוזמנים, ומכיוון שאיש לא הסריט אותך בעבודתך ובתחביביך נותן לך אירוע זה הזדמנות לעשות פוזה ולהיכנס בזכותו אל הנצח.

לסיכום

אירועים משפחתיים חייבים להיערך במסגרת המשפחה, עם הידידים הקרובים מאד בלבד. בדרך זו יכיר כל אחד באירוע כשליש מן הנוכחים לפחות, ויזכה לבילוי ערב חברתי בחברת מיודעיו ובעלי השמחה.

הרחוקים יותר, עמיתים לעבודה, לפעילות ציבורית, ולתחביבים, אלה שהיו איתנו פעם בטיול וכו', ישקלו אם יש להם ענין לפגוש בבעלי השמחה כדי לברכם, ולהעניק להם משהו של מזכרת.באם יחליטו לעשות זאת, יהיה זה צעד אנושי מרשים, אם יעשו זאת בביקור אישי אצל חתני האירוע, בשבועות הקרובים שלאחריו וכך יזכו להשתתפות של אמת, בחוויה ובחברת בעליה.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, יהודים נוהגים כך באשר לאבל. הם נותנים שבוע ימים בו ממתינים למבקרים אישית, ויש לכולם זמן לחוות יחד לבטא ולהתבטא.