17.7.10

"כותרת בזוית אחרת".

הפינה של יוסי וולך - פרק – 80

מתוך האתר הובא על-ידי סבי אביבי:

מסיבת "פרישה" נערכה למנו ברק

מפקד יחידת ההצלה עין-גדי.

למנו ולמענו.

בשבילי הכתובת הייתה

כתובה על הקיר.

כבר מזמן רציתי לכתוב

על הדמות הססגונית של

עמנואל –מנו –ברק- בנקיר.

הכל החל בקרית חיים,

ברחוב א' של אותם הימים.

בבית קטן ומרפסת,

עם משחקים,

כמו ארבע מקלות ותופסת.

עם בית-ספר ב'(מגינים),

עם מגוון רחב של מורים,

שלא את כולם,

מנו הכיר אישית.

למרות שלמד,

בבית-הספר מבראשית.

עם המורה סוסניק,

והזרת המוגבלת,

שתמיד סימנה למנו,

את כיוונה של הדלת.

ואם המורה לזמרה,

משה ביק,

שמנו עזר לסחוב,

לו את התיק.

ובזכות זה משה ביק,

העביר לו את המסר,

ובזמרה מנו קיבל,

תמיד ציון עשר.

עם הורים שזרעו בו,

את הבסיס לחינוך,

ויצקו בתוכו את כור ההיתוך,

שממבנהו ניתן ללמוד ולהכיר,

את תכונותיו הרבות והטובות,

של מנו ברק בנקיר.

בתקופה זו של הקריה,

שהייתה בביסוס ראשוני,

שאחד הכיר היטב את השני,

אנשים לא נמשכו אחרי הזוהר,

וזו לא הייתה בושה,

להיות חבר בתנועת נוער.

ואם לגבי סבי אביבי

מנו היה מבחינת,

"הבן האובד",

לגבינו הוא היה,

היהלום שבכתר,

בתנועת הנוער העובד.

כבר אז בשנות הילדות,

למרות הפער בינינו בגיל,

אני זוכר שמנו,

היה עבור כולנו אליל.

הוא היה שובב במעשיו,

ושמו פשוט הלך לפניו,

רוב תעלוליו עד היום,

הם בגדר תעלומה,

אבל הידועים שבהם,

מסופרים עד היום,

בדברי ימי הקריה.

ובתנועת הנוער,

תוך ליכוד ואחדות,

מתגבש לו גרעין "רעות",

שמנו נמנה בין מקימיו.

ובשרותו הצבאי היה,

מנו ממש "תותח",

כששירת בגאווה,

בנח"ל המוצנח.

וגרעין "רעות",

מתוך אידיאלים וגאווה,

הולך להתיישבות,

בקיבוץ עין-גדי שבמדבר יהודה

זה לא היה קל,

ואין מה להגיד,

על זאת יוכל אפילו,

נחל דוד להעיד.

אבל אני בטוח,

שהנוף והבראשית,

עשה אצל מנו,

את התפנית.

כשהוא ראה,

את הצוקים והתהומות,

את הקשיים והסכנות,

הוא הבין שהמטיילים,

זקוקים להדרכה,

של התמצאות והכוונה,

ואז הוא שילב,

עם עבודתו בקיבוץ,

בהקמתה ופיתוחה,

של"עין גדי" יחידת חילוץ.

בעבודתו ביחידה,

הוא היה ממש נערץ,

והגיע לדרגת סנ"צ.

ויודעי דבר מספרים,

שהוא היה יכול,

להמשיך ולעלות,

אך מה שעצר אותו,

זה נחל דרגות.

ואזור מדבר יהודה,

משך ומושך אליו,

מטיילים רבים,

עם ציוד ותרמילים.

לפעמים, עם הכנה,

ומבט לבאות,

לפעמים ללא הכנה,

וללא מפות.

ולפעמים, רק אם,

תפילה לשמיים,

ללא הדרכה,

והצטיידות במים.

לפעמים, נתקלים בגשמים המון,

ולא רואים באופק,

את סכנת השיטפון.

ואז תוך מאמץ,

של זמן באילוץ,

יוצאים מנו והיחידה,

למבצע הצלה וחילוץ.

ולעיתים, זה בעזרה מהאוויר,

כי השטח מסוכן ולא עביר.

ולעיתים אתה מסכן,

ממש את עצמך,

אבל אתה חש ומרגיש,

שהם זקוקים לך.

וששאלו פעם את מנו,

אם הוא לא מפחד בעצמו להינזק,

הוא השיב,

"כשאתה מציל בן אדם אתה מתחזק".

זהו המוטו שמוביל את מנו האדם,

זה פשוט זורם אצלו בדם.

והכל ללא גאווה והתפארות,

הכל בענווה ובהתנדבות.

לאדם כמו מנו

אין זמן של "פרישה".

והדברים מתחזקים,

בגיבויה של דורית האישה.

ואין זה פלא,

וזה לא נעלם,

שמנו שר לה,

"עד סוף העולם".

מנו,

בשמם של כל אלו,

שקיבלו ממך עזרה,

בימים טובים,

ובימים קשים,

בשמם של כל,

תושבי קריית חיים,

אנחנו מברכים אותך,

וגאים בך,

ויודעים שיש לך,

נפש של אציל,

ושתמשיך במידת הצורך,

נפשות להציל.

ואם זה היה תלוי בנו,

היינו קוראים לקטע,

שנחל דוד,

פורץ מהסלע ומהקיר,

על שמך,

-מנו –ברק –בנקיר.

אנו שולחים לך,

זר ענק של אהבה,

עטוף במשפט,

מלא הערכה הערצה והוד.

מנו - יישר כוח וכל הכבוד.

כתב יוסי וולך

17.7.2010