4.7.07 על מיכל לניר ברזילי : מאת יעל וגייזי
האתר לזכרו של אבי לניר :
http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=94796
הכתבה השלמה מידיעות אחרונות בתחתית הדף הזה.
"כשהוא מול המצלמה לא יודע אבי לניר שמיכל
אשתו איבדה שניים מיקיריה במלחמה. שבוע לפני שנופל בעלה בשבי, נהרג אחיה הקטן ישראל
ברזילי בגדודו של קהלני בעמק הבכא. בן דודה אריק פולונסקי-לביא, שנקרא על שם הדוד המת, נהרג מעבר לתעלה
כששירת כקצין חימוש בצנחנים. מיכל לניר עדיין משוחררת ממועקת הבשורה, אך מריחה
פורענות".
יחסים מתהדקים
היחסים עם מיכל היו למעשה תאונה אידאולוגית.
היא מבית של מפא"יניקים, הוא מבית של חרותניקים.
משפחות משני צדי הדגל. "אהבה כמו של רומיאו ויוליה," היא אומרת. בראשית שנות
השישים, צריך לזכור, לצבע המפלגתי יש עדיין משמעות. אמנם סיסמתו של בן גוריון,
"בלי חרות ומק"י,"
איבדה כבר אוויר, אבל רק תחושת חורבן מרחף ערב ששת הימים הצליחה להביא את בגין לממשלת אשכול.
מיכל ואבי הכירו בחיל
האוויר. הוא היה טייס צעיר, היא היתה מדריכה במדמה
טיסה. הוא פרא אדם, רוצה לעשות עליה
רושם. צולל ל"בזים" מעל ביתה בקריית-חיים ונידון ל21- ימי מחבוש. היא מסרבת להתרגש, היא
כבר יודעת משהו על המקצוע ההימורי הזה. ב,1953- עוד כשהייתה ילדה, נהרג בהתרסקות בן
דודה הנווט.
היחסים המתהדקים בין אבי למיכל מציפים את הזיכרון במותו של בן משפחה אחר. הדוד שלו, אליהו לנקין, היה ממפקדי האצ"ל בירושלים, הארגון שהתנקש בחיי הדוד
שלה, אריה פולונסקי ב.1939-
פולונסקי, בן 33 במותו, היה מגויס מטעם ההגנה לבולשת
הבריטית ונחשד בשיתוף פעולה עם הכובש. בעקבות מותו גוזרת משפחתה של מיכל תיעוב נצח על הרוויזיוניסטים. אבל אופיים הנוח
של בני הזוג ממתן את העוינות הזאת.
חתונתם היתה מפגש של אנשים שלא חלמו אף
פעם לשבת באותו צד של השניצל. אבל הפעם
יגאל אלון לצד משפחת לנקין ואנשי חרות מלווים את
הצעירים לחופתם. מיכל ואבי לניר,
עכשיו זוג צעיר, התחילו לנדוד בין בסיסי החיל. כמה שנים, בעת שאבי למד בטכניון, התגוררו
בחדרון ללא שירותים בקיבוץ לוחמי-הגטאות. כשנה לפני מלחמת ששת הימים נולד להם נועם, עוד
כמה שנים תבוא נורית. בתעלה השתוללה האש, וכל פעם היה חסר אבא אחר משיכון הטייסים,
ופני המשפחה כפני ההתשה.
משפחת לניר מאבדת אז שני חברים. שמואל חץ (גם קרייתי) נהרג והנווט שלו מנחם עיני נשבה. הלנירים מאמצים את ילדי עיני.
"אני רק ידעתי שלילדים שאבא שלהם
בשבי נורא כיף," אמר נועם, אז בן ארבע, בראיון לריקי כהן ב"סופשבוע."
"לקחו אותם לשיט תענוגות באיטליה, הם קיבלו מכתבים. תסכל אותי שהוא אבא שלהם לא
פחות מאבא שלי."
רולטת המוות מסביב והאבא הנעדר, הפכו את נועם לילד הפרא של הבסיס. פעם אפילו ירה את מצנח הנחיתה
ממיראז' בעמדת יירוט. אבל במקום לכעוס,
הכל פינקו. מי יעז לגעת בילד של לניר? מיכל, בזמן הזה,
כאילו מכווצת את
תודעתה. לה היה חשוב לדעת רק מתי הוא חוזר. לא לאן טס, לא מה עשה. רק מתי הוא חוזר.
"אני עצמי לא רציתי לדעת על הסודות
של אבי," היא אומרת, "רק פעם אחת הייתי שותפת סוד, כשהמיראז'ים הראשונים
הגיעו בשבת לבסיס בחצור. וזה היה יותר מדי בשבילי. העדפתי לא
לדעת יותר סודות."
האם אלה השנים שבהן הושתל בלניר סודו? האם כאן נצרב לשתיקת
מוות, הושבע לשותפות חרש שתחרוץ את גורלו? מה שברור הוא שכמעט לא היתה
משימה מיוחדת שנעשתה בלי שיידע. בשל הכשרתו בטכניון אפשר היה להתייעץ איתו. בין השאר היה אחד מטייסי
הניסוי של ה"טכנולוג,"
אב הטיפוס שקדם למטוס הקרב הישראלי "כפיר."
מיכל מתפרצת
מלחמת יום הכיפורים מוצאת את אבי לניר ליד סטיק הפיקוד של טייסת מיראז'ים .101 זאת טייסת הקרב הראשונה
שהוקמה ב.1948- היא היתה ממוקמת בבסיס חצור שליד גדרה, לא רחוק מאחותה הבכורה בתל-נוף. עם פרוץ
המלחמה מפנים את נשות שיכון
הטייסים על ילדיהן לבית ההארחה "נעורים" בשרון.
בחצור נשארים רק הלוחמים. בימים הראשונים,
לניר כמעט לא טס. כמפקד טייסת הוא בטלפונים, בישיבות מטה,
בניהול טיסות, בהתמודדות עם טילי האימה. בסרט בן שמונה שניות שצולם
ביום השני למלחמה נראה אבי,
סרבלו פתוח, עומד מאחורי קבוצת טייסים. חצי חיוך מרחף על פניו, כאילו ניסה לבזוק ביטחון
על כל העגמומיות ההיא.
כשהוא מול המצלמה לא יודע לניר שמיכל אשתו איבדה שניים מיקיריה במלחמה. שבוע לפני שנופל בעלה
בשבי, נהרג אחיה הקטן ישראל ברזילי
בגדודו של קהלני בעמק הבכא. בן דודה אריק פולונסקי-לביא, שנקרא על שם הדוד המת, נהרג מעבר לתעלה כששירת כקצין חימוש בצנחנים. מיכל
לניר עדיין משוחררת ממועקת הבשורה,
אך מריחה פורענות.
בפעם האחרונה היא נפגשת עם אבי בערב שלפני נפילתו. אוטובוס מסיע את נשות הטייסים מ"נעורים" לחצור לבקר את בעליהן. הפגישה בבסיס רק מגבירה את דכדוכה. לקראת חצות היא חוזרת
ל"נעורים," מרגישה שהיא
חייבת לתפוס כמה מילים
עם חברתה הטובה אסתר עיני, אשת מנחם. נכנסת אליה, מודיעה לה קצרות: "מחר מגיע האסון."
13 באוקטובר, היום השמיני למלחמה, עשר
וחצי בבוקר. מיכל מתקשרת לבסיס. על הטייסים נאסר לקבל שיחות פרטיות והיא נאלצת
לבלף. אומרת שהיא צריכה את אבי
לשיחה בתפקיד. מעבירים אותה למרכזייה. "הרגשתי נורא שאשתו של לניר צריכה לרמות," היא מתוודה. מדווחים לה
שהוא בדיון והיא לא רוצה להפריע. מבקשת להודיע לו שיתקשר אליה. אבל הדקות נוקפות והוא לא חוזר. והיא
מתקשרת שוב. "אה, כן," המזכירה נזכרת, מתנצלת
ששכחה להודיע לו והוא כבר ממילא יצא. "צעקתי כמו מטורפת,"
סיפרה מיכל, "זאת היתה הפעם היחידה
שבה התפרצתי, אבל אולי אם הייתי
מדברת איתו הוא לא היה עולה לטיסה ההיא."
בעשר וחצי לערך, השעה שבה טלפנה אשתו, הגיע לניר למטוסים. "הוא נראה מותש מאוד," מספר סרן גדעון דרור שהיה בכוננות הזנקה. "אמר
שהוא לא טס הרבה זמן ושהוא רוצה להחליף אותי. אמרתי שאולי ילך לנוח, אבל הוא התעקש." שניות אחרי שהתיישב במטוס
הוזנק סא"ל אבי לניר לטיסתו האחרונה.
זאת היתה טיסת פטרול בצפון. זוג מטוסי מיראז.' אבי לניר מספר
אחד, יהושע שלן מספר
שתיים. לניר חשש מטילי הנ"מ הסוריים. בתדריכיו הזהיר את הטייסים לא להתקרב לעומק השטח הסורי. אבל באותו בוקר לא נכח בתדריך הטייסת
וכנראה לא היה מודע למארב טילי
קרקע-אוויר סוריים ניידים שהוצב במהלך הלילה. הוא נסק לגובה 12 אלף רגל, טס מעל קו החזית. נראה
שהבחין מתחתיו בעצם בוהק, חשב שזה מטוס אויב וביקש לתקוף אותו.
ואז מהשמים הגיח הטיל. שלן עוד הספיק לצעוק "לשבור"
ולחמוק, אבל לאבי זה היה מאוחר מדי.
הטיל פגע בחלק האחורי של המיראז' שלו. הוא הצליח להסיט את מטוסו לכיוון ישראל, אך כשנטש
החזירה הרוח את מצנחו למזרעת בית ג'אן בשטח הסורי, לא
רחוק מעמק הבכא. קצין
מחטיבה 9 של השריון צפה במחזה מרחוק במשקפת שדה: "ראיתי שני טילים עולים לשמים ואז מצנח
שיורד לקו של הסורים."
לניר לא התעסק עם המצנח שלו.
הוריד אותו במהירות, פתח בריצה, הסתתר מאחורי גל אבנים. התארגן מרדף
מי יגיע אל הצונח. אלה
מבקשים ללכוד, אלה מנסים לחלץ. שלוש שריוניות סוריות, לרוע המזל, הגיעו ראשונות. לניר קם על
רגליו והלך עד לאחת השריוניות. מלווה בשלושה חיילים הועבר ממנה לג'יפ. והג'יפ הסתלק
במהירות, נבלע עמוק בשטח האויב.
................................................................................................................................................................... סימה קדמון ערכה עם מיכל לניר, אלמנתו של הטייס, סא"ל
אבי לניר ז"ל, שעונה ומת בשבי הסורי, במלחמת יום הכיפורים, ראיון אישי
בידיעות אחרונות, ערב יום הכיפורים תשס"ה (2004). סימה קדמון מתארת את מיכל
לניר כאדם ממורמר וכעוס, שלא הצליחה לעבור תהליך של וונטלאציה
רגשית, ולא הצליחה להשתחרר מהכעסים. המחיר על "עצירות נפשית" זאת היה
כבד. מספרת מיכל לניר :"אני באה ממקום שלא בוכים, והייתי קשה. כי בלי דמעות
לא היה מוצא לכל הכאב הזה. שנים לא בכיתי. למדתי, עבדתי, היו לי חברים, היה לי בן
זוג ? הכל כאילו היה בסדר. אבל היה לי רע. כעסתי על
כולם. כעסתי וכאבתי. הרגשתי פיסית מה זה כשהלב כואב....וזה מה שמרגיז אותי. החיים
שהלכו. איך חייתי 30 שנה בלי להיות מודעת לכך שבעצם מעולם לא נפרדתי מאבי."
ממשיכה ומתארת סימה קדמון את אישיותה של מיכל לניר. "אנשים שמכירים את מיכל
לניר, ויש המון כאלה, מספרים על אישה קשה. קשה עם אחרים ועם עצמה, שאומרת תמיד את
מה שבליבה, גם כשזה פוגע ומעליב .יש כאלו שאת החשבון איתם סגר רק אחרי עשרות שנים,
ואולי לא סגרה בכלל. בגילוי לב מודה לניר שאת הכאב והאובדן הנוראי שחוותה הוציאה
בציניות. בעוקצנות". מיכל לניר: "אנשים פחדו ממני. מאד השתדלתי לא לצבור
עוולות, מאד השתדלתי להימנע מהחשבונאות הזאת, אבל לא הצלחתי. כעסתי והרגשתי מרומה.
גם לא כל כך רציתי להמשיך לחיות. אני זוכרת שמישהי שאלה אותי פעם אם אני לא רואה
שהשמש זורחת, שהשמיים כחולים. לא, לא ראיתי. בשבילי הם לא היו כחולים. בשבילי הכל נשבר". (ידיעות אחרונות, 24.9.04).
הכתבה
השלמה > http://www.pbase.com/geyzi/michal_lanir
להקליק>
סיפור ברשת האי מייל