5.9.09 בן דרור ימיני      ( "מעריב" NRG )   החלה הספירה לאחור

תסתכלו על בתי הספר. בעוד שנים לא רבות  , יתגבש כאן רוב   חרדי-ערבי.

   להלן הנתונים:

שנת הלימודים שנפתחה השבוע [שעבר] הסתירה את הנתונים המשמעותיים ביותר לעתיד מדינת ישראל. במושגים היסטוריים סופה של המדינה שהיכרנו עומד בפתח. עדיין אפשר להציל אותה. ייתכן שלא מאוחר. ייתכן. אבל מנהיגי ישראל של היום – מימין, מרכז ושמאל – יואשמו על ידי ההיסטוריה בהבאת חורבן על ישראל. לא בגלל הסכם שלום שהיה או לא היה. הרי הצד הפלסטיני, עד היום, דחה כל הצעה שאיננה כוללת את חיסול ישראל. גם לא בגלל המצב הכלכלי. הרי מצבנו, למרות ולמרות, אינו שונה ממצבן של רוב מדינות המערב. בינתיים. רק בינתיים.

 יש  תהליכים אינם זוכים לכותרות. פה ושם יש איזה נודניק ש"מעלה את הבעייה". פה ושם מתקיים אפילו דיון ציבורי. פה ושם, ממש בשוליים, מתפרסמים נתונים חלקיים, שלא זוכים לכותרות ראשיות. רק דבר אחד לא קורה: אין הפסקה של התהליך. להפך. הוא מתגבר. הוא מתקדם. הוא יביא לקצו את הפרויקט הציוני כפי שהיכרנו אותו.

עיון בכותרות, גם אם לא הראשיות, מלפני שמונה או עשר שנים, מגלה שכבר אז היה ברור שמשהו קורה כאן. יותר ויותר מתלמידי מערכת החינוך אינם חלק מהחינוך הממלכתי. במדינת ישראל הולך ונוצר רוב לא ציוני ואנטי-ציוני במוסדות החינוך. לפי מחקר חדש, של פרופ' דן בן-דוד ממרכז טאוב, בתחילת העשור למדו 39 אחוז מתלמידי ישראל בחינוך החרדי והערבי. היום אנחנו כבר עומדים על 48 אחוז. בעוד שנים בודדות הם יהפכו לרוב.

ניקח לדוגמה את אשדוד. בבתי הספר העל-יסודיים מהווים החרדים 22 אחוז בלבד. אלא שהעיר עוברת שינוי. בגני הילדים שנפתחו השבוע, החרדים הם כבר 42 אחוז. זו קפיצה של מאה אחוזים בתוך כעשור. אשדוד איננה עיר חרדית. חלק מההורים השולחים את ילדיהם לגנים החרדיים – אינם מהמגזר החרדי. אלא שהגנים הללו מציעים פיתויים רבים. על חשבון המדינה. המדינה מעודדת את המעבר לחינוך החרדי.

הנתונים ברמה הארצית מצביעים על האסון המתקרב. 191,227 ילדים למדו בשנה שעברה בגני ילדים. מתוכם, 96,550 ילדים מצויים במגזר החרדי. כלומר- 33.5 אחוז. אחד מכל שלושה. בשנה שעברו החלו ללמוד 91,831 יהודים בכיתות א', מתוכם קרוב ל-23 אלף במגזר החרדי ו-38,026 במגזר הערבי. מה שמעניין הוא קצב הגידול של המגזר החרדי: בשנת 1980 – 4.9 אחוזים; בשנת 1990 - 6.3 אחוזים; בשנת 2000 - 19.4 אחוז; ובשנת 2008 - 24.5 אחוז. לפי קצב הגידול הנוכחי, בתוך שנים בודדות המגזרים הערבי והחרדי יהפכו לרוב.

רוב הפונים לחינוך החרדי אינם ממשפחות חרדיות. אך הטמטום הקואליציוני מפתה אותם להצטרף לחינוך החרדי. יותר הטבות, יותר תקציבים, יותר פיתויים – והתוצאה לנגד עינינו. ספק אם יש עוד מדינה שצועדת בעיניים פתוחות לאסון כזה. אסון. לא פחות. משום שרוב בוגרי החינוך החרדי אינם מצטרפים למעגלי העבודה. הם הופכים לנטל על המשק והכלכלה. המדינה, או, נכון יותר, הקואליציה, כל הקואליציות, מעודדות את הצעידה לכיוון החינוך החרדי. הרוב הציוני מעניק את השרביט למיעוט החרדי, כדי שיהפוך לרוב. לאט אבל בטוח.

 

רוב הילדים לא יעשו צבא

הבעייה איננה בהיותם ערבים או חרדים. הבעייה היא בכך שהללו מציגים מודלים של חינוך שונה, נפרד, לעתים בדלני, ובחלקו הגדול – חינוך שקובע מראש את מסלול חייו של הבוגר. במקרה של החרדים, זה אומר התנתקות ממעגלי היצירה והעבודה.

צריך לחשוב על כך שוב. במדינת ישראל, מדינה יהודית, או מדינת היהודים, הולך ומתממש התסריט הגרוע מכולם: רוב הילדים בגנים ובכיתות הנמוכות יהיו בקרוב במסלולים שאינם משתתפים בשירות צבאי או קהילתי. במגזר היהודי, מדובר באחוז הולך וגדל של תלמידים במסלול בדלני, ללא לימודי ליבה, ללא כישורי השתלבות בשוק העבודה וההשכלה.

זה לא קורה באשמתם. זה קורה באשמת הפוליטיקאים הקטנים שעומדים בראשות כל המפלגות הציוניות, והם אינם ראויים לתואר מנהיגים. משום שהם מכירים את הבעייה. אבל הם נכנעים. הם יודעים שמדובר בתהליך שכולו חורבן. אבל הם הרימו ידיים והצביעו בעד חוק נהרי, שחיזק את הזרם הבדלני. הם ויתרו  לימודי על ליבה, תמורת נזיד עדשים רגעי של הסכם קואליציוני. 

מה שקורה בגני ילדים ובכיתות א' יהפוך למציאות של ישראל. בעוד פחות משני עשורים, אם התהליך לא ייעצר, למעלה מ-50 אחוז מבני מחזור הגיוס יהיו פטורי גיוס. מיעוט קטן בשני המגזרים הללו מתגייס – לשירות לאומי ולצבא. אלא שהמיעוט הזה אינו משנה את הכיוון.

הפטור משירות, צבאי ולאומי, ממחיש את הבעייה. זה התחיל עם 400 צעירים בראשית שנות המדינה. לבן-גוריון היתה כוונה טובה, לאפשר למאות בודדות של צעירים להמשיך את המסורת הישנה. אלא שהפטור הזה הלך והתרחב לממדי ענק. בשנת 1972 זכו שני אחוזים מבני מחזור הגיוס לפטור מטעמי "תורתם אמונתם". בשנה שעברה זכו לפטור הזה קרוב ל-12 אחוז.

קצב הגידול מוביל למצב בלתי סביר בעליל, שבו רוב בני גיל הגיוס אינם מתגייסים. מדינת ישראל שהיכרנו תפסיק להתקיים. היא פשוט תקרוס. משום שבמקביל, אפשר להניח שרבים וטובים לא יהיו מוכנים להיות נושאי הנטל. ההצבעה הפוליטית שלהם נרמסת על ידי פוליטיקאים שנכנעים לתכתיבי המיעוט החרדי. כך שההצבעה תהיה ברגליים. הם לא יהיו כאן. הם יעזבו את הארץ.

 

הרוב חייב לשלוט

זה לא חייב להיות כך. יש רק דרך אחת לעשות זאת. הרוב חייב להחזיר לעצמו את השלטון. כל כך פשוט, וכל כך מפחיד את נציגי הרוב. יש היום רוב ציוני שפוי – הליכוד, קדימה, העבודה ומפלגות נוספות. הקואליציה של הרוב – אילו היתה קמה – היתה יכולה לשנות סדרי בראשית שהלכו והפכו למעוותים. קואליציה כזאת היתה צריכה לקום למטרה משותפת ומוסכמת של שני צעדי חירום שחייבים להינקט, כדי לעצור את הספירה לאחור:

ראשית, שירות צבאי או לאומי או קהילתי חובה לכל אזרח ישראלי. מי שיתעקשו על אי-שירות, יהודים או ערבים, ייענשו בשלילת זכויות רבות.

שנית, חובת לימודי ליבה בכל בתי הספר בישראל, תוך שלילת תקציב לכל מוסד לימודי שמתעקש על בדלנות חינוכית. בצרפת יש זרם חינוך חרדי. התלמידים שם חייבים ללמוד את כל לימודי החובה של הרפובליקה. זה לא פוגע במילימטר אחד באמונתם. להפך. זה הופך אותם לאזרחים שמסוגלים לתרום. חרדיות אינה בורות או פרזיטיות. אבל זה הכיוון שאליו צועדת ישראל, בגלל רוב פוליטי מפוחד, שמעדיף התאבדות זוחלת על פני אינטרס לאומי.

נחזור ונאמר: הכתובת על הקיר. אנחנו צועדים לקראת קריסה. הרוב החרדי-ערבי יהיה ציון דרך בתהליך של חורבן ידוע מראש. ייתכן שישות כלשהי תמשיך להתקיים. זו לא תהיה מדינת ישראל שהיכרנו. אפשר לעצור את החורבן הזה. זה יקרה אם הרוב לא יחזיר לעצמו את השלטון.