בתחילת עבודתי בחברת מקורות, חלפתי לא פעם בדרך השדה היורדת מקיבוץ גניגר דרומה, למאגר המים שמעל קיבוץ מזרע. בשולי הדרך, בין שני עצי איקליפטוס, היה גל אבנים שבראשו לוח שיש שחרוטות עליו המלים " פה נפל הטייס יואל קוסטה ז"ל 19.8.51". המקום היה מוזנח ומאובק. עשרות פעמים חלפתי ליד אותו הגל-עד ותמיד תהיתי מי היה אותו הטייס יואל קוסטה שגל עד הוקם לזכרו.
שנים עברו, מלחמת יום הכיפורים פורצת. מטוס פנטום שנפגע חוזר מקרב ומנסה להגיע למסלול הנחיתה בבסיס רמת דויד, אך כמה קילומטרים מהמסלול, נאלץ הצוות לנטוש את המטוס שהתרסק בקרבת אותו גל-עד. אחד מעובדי הפלחה מהמשקים שמעבדים את השדות הסמוכים, אסף כמה חלקים ממטוס הפנטום והציב אותם ליד גל-עד של יואל קוסטה, אולי כניסיון להחיות את גל-העד. ב-10 בספטמבר, 2008 הגורל מכה שוב. מסוק קרב שיצא למשימה מתרסק בשעות החשכה בשדות גניגר, לא רחוק מאותו מקום בו התרסק מטוסו של קוסטה. החברים או משפחות טייסי המסוק הקימו פינת זיכרון ליד הגל-עד הישן ע"ש יואל קוסטה, וטיפחו את המקום.
ועדיין, התעלומה מיהו אותו יואל קוסטה נותרה בלתי פתורה.לימים, מעביר לי אחי את הספר "ראש בראש" של מאיר עמית. בספר מספר עמית, על אירועים גדולים ופרשיות עלומות. בין היתר, מספר עמית על השתלשלות הקרב על תל מוטילה בחודש מאי 1951.באותו עת מאיר עמית היה מפקד חטיבת גולני וגנדי היה מפקד גדוד 13 של החטיבה. יחידות של הצבא הסורי, כבשו את הגבעות שבשטח המפורז צפונית לכנרת, במקום שבו נמצא כיום מושב אלמגור. בחמישה ימי לחימה הקיז גדוד 13 של חטיבת גולני את דמו, החיילים לא הסתערו, הסיוע הארטילרי לא תפקד כראוי, וכוחותינו סבלו מעשרות הרוגים ומאות פצועים. המפקדים בשטח ביקשו להפעיל את חיל האוויר כדי שיכריע את הקרב, אלא שהפיקוד העליון- לפי הנחיית הגורמים המדיניים- אסר על הפעלת חיל האוויר באזורים המפורזים. סגן-משנה יואש צ'אטו (לימים אלוף-משנה וח"כ יואש צידון) היה בחפ"ק ושימש כקצין סיוע אווירי, תפס יוזמה, עקף את כל הדרגים, והזעיק רביעיית מטוסי ספיטפייר שהיו באותה עת בטיסת אימונים בשמי הצפון, וקיבל אישור לבצע יעפי צלילה נמוכים מעל עמדות הסורים מבלי לפתוח באש.
כאן שוב פעל צ'אטו בצורה נחרצת וחריגה. לידו עמד קצין פיקוח של האו"ם, צ'אטו הורה באנגלית לטייסים Do Not Open Fire!, אבל המשיך בעברית, בפנייה ישירה לטייסים :"חבר'ה, אפשר לטעות ולפתוח באש". רביעיית המטוסים ביצעה 28 יעפים יבשים, כשבמהלכם ירה אחד המטוסים צרורות אש לעבר עמדות הסורים. הסורים נסוגו מעמדותיהם וכך הוכרע קרב תל מוטילה. שמו של הטייס שירה את צרורות האש היה יואל קוסטה. מאוחר יותר הוא הועמד לדין וקיבל נזיפה.בתאריך 19 באוגוסט 1951 מתרסק מטוסו של יואל קוסטה והוא נהרג. במקום שנפל הוקם אותו גל-עד לזכרו.כך נפתרה תעלומת הטייס יואל קוסטה ז"ל. והנגיעה הקרייתית המתבקשת: צ'אטו התחנך בתחילת שנות הארבעים במוסד אהבה בקרית ביאליק, ולאחר מכן נשלח ללמוד בבית הספר הימי בחיפה, באותה עת התגורר בקיבוץ החותרים שישב אז בחולות הקריה. יונה רסין ז"ל, תושב הקריה, אז מבכירי מפקדי ההגנה שמע על צ'אטו כמומחה לרדיו וקשר, גייס אותו להגנה וערך לו את המטווח הראשון ברובה בחולות הים בקריה. לאחר מכן הצטרף צ'אטו לגדעונים ועסק בהבאת אוניות המעפילים לארץ.
למעוניינים לבקר בפינת הזיכרון: מול הכניסה לקיבוץ גניגר יורדת דרך עפר הפונה דרומה ואורכה כקילומטר אחד לערך. כשמשמאל לדרך מאגר מי השקיה. בקצה המאגר נמצא מבנה טרומי של בית המשאבות. לידו נמצאת פינת הזיכרון.
אבישי ברק
קרית חיים
18.09.12
אבישי ראוי לברכה ולהערכה.
רציתי רק לתקן לגבי המיתוס הכוזב של "החיילים לא הסתערו, הסיוע הארטילרי לא תפקד כראוי", שאחראים לו הפיקוד בכל הדרגים שבא לחפות על מחדליו הוא בהטילו את אשמתו על חיילי גולני, גדוד 13.
אני מציע למתענייניים לקרוא על הפרשייה (ואחרות) בספרו של ההיסטוריון הצבאי אריה יצחקי, "שלדים בארון". הוא מתעד את הקרבות ואת גבורת החיילים מחד גיסא לעומת חדלות הפיקוד (המג"ד רחבעם זאבי, המח"ט מאיר עמית ופיקשוש צפון) מאידך גיסא. באשר לסיוע הארטילרי במרגמות 120 מ"מ על עמדות הסורים הוא סייע לסורים בכך שקצר דווקא בדרג המסתער שלנו.