עלי בנם של אפרת ואיתי ,במקור בני נחל עוז ,הנכד של אברהם לוי(לייבוש) ז"ל ורחל שתבדל"א המתגוררת וחברת נחל עוז עד ימים אלו ,את כשרונו המוזיקלי ירש מסבו אברהם לוי/לייבוש ז"ל. בקטע הוידאו המצורף : קונצרט של התזמורת הסימפונית הצעירה ברעננה
בקטע נגינה: "וריאציות משה" לפגניני. עלי הסולן ,נגן צ'לו מפליא ומענג בכישרון נגינתו. ברכות של נחת לנגן הצעיר, להוריו ולרחל בנחל עוז.
גייזי
בשנת 1978 בשמשי כמזכיר נחל עוז, הגיעה אלי משלחת מהקיבוץ שזה אך נוסד: קיבוץ סופה אשר היה ממוקם ליד העיר ימית בסיני. התבקשתי לאמץ את הקיבוץ הצעיר ליצור קשרים פעילים ,בין גופים מוסדות וענפים בנחל עוז לבין מקביליהם בקיבוץ הצעיר סופה. בשורה האחרונה קבלתי את בקשתם ואמצתי אותם בחום רב, אך יחד עם זאת הסברתי להם שאני אישית רואה את החלטת התנועה ליישב אותם כהתנחלות בסיני היא שגיאה חמורה וגם לא הוגנת כלפיהם, אבל מן הצד השני אני מבין שהם מתוך רגש חלוצי מעמידים את עצמם לשירות המדינה היכן שזו מחליטה- אני מאמין שנוכל לעבוד יחד. במבחן המציאות הקשר שלי ושל חברים אחרים מנחל עוז עלה יפה מאד והדרך שיותר מאוחר עיצבנו ביחד להעברת הקיבוץ לדנגור במסגרת הסכם השלום עם מצריים ,היה אירוע יחיד במינו בהצלחתו נגד כל המכשולים.
מאד לא אהבתי את דבריו של מוסה חריף ז"ל למתיישבים בסופה וחולית : "אתם מתיישבים במקום על פי התפיסה של "גבולות בני הגנה"- מכאן לא ניסוג לעולם בכל הסדר שיהיה…." לעומת השגיאה הבסיסית בתפיסת ההתיישבות של התקם, הפעילות של מוסה ודג'ן ,מזכירי התקם באותה העת , בפינוי הקיבוץ ובנייתו מחדש בארץ -הייתה פעילות מסורה ובלתי נלאית שהייתה חלק חשוב וחיוני בשיקום הקיבוץ והיותו אחד המוצלחים בין הקיבוצים הצעירים בני גילו -מגיע להם כל הקרדיט.
עד 1983-4 כשמוניתי למדריך ישובי התקם החדשים בדרום הייתי נוהג ברכב מספר פעמים בשבוע אחרי העבודה בנחל עוז לקיבוץ סופה שליד ימית וחוזר לקראת חצות הבייתה, בתקופה הזאת קשרתי הרבה קשרים אישיים בסופה-שסוד הצלחתם הבולטת כישוב צעיר היה הסקרנות והרצון ללמוד מניסיוננו בנחל עוז, היו שם כישרונות שחשבו בראש פתוח כל אלה וסיוע של התקם הביאו לשגשוגם ועמידתם ברשות עצמם, בשלב יחסית מוקדם.הניסיון שרכשתי בסופה עזר לי רבות בקשר עם הקיבוצים הצעירים אתם הייתי קשור במסגרת עבודתי במחלקת ההתיישבות של התקם .כשהיה ברור שהקיבוץ מתפנה מסיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים, הם צייתו להחלטות ממשלת ישראל מצד אחד ומצד שני עפ"י החלטה שקבלנו הם טפחו את הקיבוץ ביתם כאילו הוא לא מתפנה, זכורה לי התמונה כיצד ימים ספורים לפני הפינוי הם עדיין עוסקים בשתילת דשא חדש. בעיה קשה נוצרה עם הפינוי כשרק מחצית מחברי הקיבוץ היו זכאים לפיצויים-הדבר היווה איום על המרקם החברתי של הקיבוץ ובהחלטה אמיצה וחברית הם החליטו שכל כספי הפיצויים האישיים יושקעו בפרויקטים ציבוריים לטובת כלל הקיבוץ. סופה הייתה סמל לחברה איתנה מבחינה כלכלית וחברתית כאחד. מלבדי היו עוד מספר חברים מנחל עוז שעשו ימים כלילות בסיוע לקיבוץ הצעיר.
לקראת סיום עבודתי בסופה לפי בקשתם, נתתי להם צ'ופר : קורס צלילה בו הדרכתי אותם בהתחלה בבריכת בקיבוץ החדשה ,שקיבלו בישוב החדש, ואח"כ בסופי שבוע נסענו לסיני להשלמת הקורס,הציוד היה של נחל עוז.בתום הקורס המשתתפים קבלו תעודת צולל מוסמך לצלילה ספורטיבית לעומק עד 30 מטר.
בימים אלו עם סיפור –מנהרת המחבלים ליד סופה, רעדו נימי האהבה שבלבי לקבוץ הסימפטי הזה.
גייזי
אופירה אלמנתו של דני באה לנחל עוז כילדה , בשנת 1964 .לאחר שעזבה את הקיבוץ התחתנה עם דני ופתחה פרק מאושר בחייה, במאי-1984 נופצו חייה לרסיסים, כעבור 30 שנה בהר הטייסים מספרת אופירה את סיפור חייה-ועל כך כותבת הבת דנה :
הר הטייסים – יום הזיכרון, 5 במאי 2014
אני לא נוהגת לכתוב פוסטים, אבל היום החלטתי לשתף. היום זהו יום הזיכרון ה-30 במספר שאימי (ובהמשך גם אני) מגיעה להר הזה. היום אמא שלי נשאה את דבר המשפחות השכולות בטקס. סיפור אישי, שהוא כל כך של עוד רבים במדינה שלנו. זה הסיפור של אמא שלי.הרגע הזה צרוב בנשמתי לעולם. ועברו כבר 30 שנה. זה הרגע שחצה את חיי לשניים – אלה שלפני ואלה שאחרי. בצד האחד חיי הצעירים שהייתה בהם רוח נעורים, תמימות, תוכניות בלי סוף לעתיד, ובעיקר – אהבה גדולה.
ובצד השני שלושה עשורים בדיוק.הייתי באותם ימים מיילדת צעירה. את הבשורה קיבלתי במקום הכי לא צפוי, בזמן הכי בלתי נתפס. 27 במאי 1984 היה יום נישאונו הרביעי. צהרי היום, שמש אביבית מלטפת, העולם מחייך ואני בדרכי למשמרת. בכניסה מתגודדים מתלחשים כמה מהרופאים במחלקה. אני קרבה, אומרת שלום, הם מחבקים, אחד מלטף את בטני ולוחש לי בשקט: "שרק יהיה לך כוח ילדה".המשמרת החלה מוזר. מעט יולדות, מאוד נדיר במקום העמוס הזה, שקט אחר, לא שגרתי. ואז הגיע רופא, חבר. אני זוכרת עיניים דומעות וסערת רגשות על פניו. אמר לי "בואי איתי". שאלתי אותו "מה עשיתי?…" הגענו לחדר המנהל ובפתח החדר הכל התבהר. ישבו בחדר המפקדים, חברים מהטייסת וחברים לצוות בחדר לידה – אלה שבחלקם נפלה המשימה לבשר לי באופן רשמי על חיי שהתרסקו לפני שעה לרסיסים שלא ניתן לאסוף.אני זוכרת את עצמי יושבת שם, משותקת, ללא תנועה, בטני סוערת. ביתי העוברה, מתנועעת, בועטת בחוסר שקט, כאילו זועקת גם היא מבפנים שלא יכול להיות, זה פשוט לא יכול להיות!לא בכיתי אז, לא שאלתי כלום. ישבתי שם קפואה על מקומי, מנסה לעכל, להפנים. סביב כולם שותקים, דממת מוות באויר.באחת הוטחו חיי אל מערבולת בלתי נתפסת, ערבוב של רגשות בעוצמה שלא היכרתי. הקרקע הנשמטת תחת רגליי, ההבנה הדי מהירה שכל מה שהיה כבר לא רלוונטי ואני בתסריט חדש ולא מוכר. איך יכול להיות בעולם שפוי אשה בהיריון עומדת על פתחו של קבר פתוח? הצעיר החייכני עם העיניים הירוקות, החיוך הענק הפנים המאירות. לא נתפס, רק עוד אתמול צילם אותי בגינת החמניות שלנו… אנחנו כל כךל צעירים, חיים מלאים עוד לפנינו, מוות לא מופיע בתסריט הזה.והשבעה… ימים ארוכים של ביקורי מנחמים, אני ובטני התופחת והלילות שבסופי הימים האלה. החושך, הפחד, סימני השאלה, הלידה המתקרבת. המירוץ נגד הזמן להספיק להתארגן לפני. והיציאה מהבית בסוף השבעה. לגלות שבחוץ שגרת חיים והעולם לא עמד מלכת. רק אצלי החיים נעצרו חלפו חודשיים, ילדתי הגיעה אל העולם. דנה שלי, השותפה לגורל הלא הגיוני הזה. מתנת הפרידה שהשאיר לי דני. בת נהדרתשגדלה ובגרה ומימיה כפעוטה הבינה שהגיעה לעולם עם תפקיד, כשאחריות מוטלת על כתפיה הזעירות.זה הסיפור שלי. הכאב הפרטי שלי ושלה. סיפור של יתמות מאב דור שלישי. סיפורם של רבים בין היושבים על ההר הזה, סיפורם של רבים עוד יותר מבני הארץ הזאת. ובהסתכלות רחבה יותר סיפורו של העם היהודי בזמנים קודמים וגם בעת הזאתהסיפור שלי הוא על היכולת לקום מחורבן אישי ענק ובלתי נתפס במימדיו, לקומם את חיי לצמיחה, להתפתחות אישית, לגדל ילדה שמחה לא בצל האסון, אלא לצידו של אובדן ענק וגאווה גדולה על מי שהיה אביה.יש בסיפור שלנו כאב ענק על ההחמצה, על מה שיכול היה להיות, על המשפחה המדהימה שלא הספקנו להיות, על עוד ילדים שלא הבאנו לעולם, על הקן שחלמנו להקים והקמתי לבי עבור שתינו. על גינת החמניות שקמלה באחת. רשימת ההחמצות ארוכה מאוד. אני מנסה לאורך השני לכבדה ולהניחה בצד, להתבונן בחיים ממקום חיובי, סלחני ומקבל, לחפש וגם למצוא את הטוב והיפה, לבחור בשמחה, להצניע את הצער. על ההר הזה, מקום שכולו הוד והדר, תמיד בראשית האביב, כשריח פריחות ממלא את האויר בבוקרו של יום הזיכרון, במפגש הזה המתקיים כבר עשרות בשנים, אני רוצה להודות לאנשים המלווים אותנו לאורך הדרך. משפחת חיל האויר – חברים לדרך, אנשי הטייסת בעבר ובהווה, ענף נפגעים ומפקד החיל. האנשים מתחלפים, צעירים שלא הכירו מגיעים רעננים והרוח נשמרת.החום האנושי, האכפתיות ושמירה על תחושת השייכות למשפחות שנשארו בצידי הדרך הם מקור כח חשוב כל כך לצמיחה, מחזק ומרומם, שומר עלינו זקופות וגאות!
ועל כך תודתי, תודתנו."
מחזק את ידך בשמירת האתר מפני הימין המשיחי סהרורי שרק מביא פורענויות עלינו.אין לתת להם דריסת רגל או פתחון פה במחוזותינו.הם לא מאיתנו ואינם משלנו. זרים הם לנו. תבורך במעשיך.
ישי אגמון
בשנת 1975 כשנה וחצי לאחר מלחמת יום כיפור התקיים בנחל עוז פסטיבל זמר(ביוזמתו של משה לברן) בו חברים כתבו שירים, חברים אחרים הלחינו חנן יובל הוזמן לעשות עיבודים, היה מופע פנימי של הקיבוץ יצירתי ומעניין, בלי קשר חיפשתי באינטרנט את גדעון פרמן אבא של גל מטיפקס, והעליתי מהאוב שיר "פעם ביום ראשון" ששר גדעון פרמן , המוזיקה שמואל ברגר שניהם חברי הקיבוץ, ואת המילים כתב בני יפתח שביט ששרת באותו הזמן בחיל הים . הימים ימי הטראומה שלאחר מלחמת יום הכיפורים ובבית האחרון של השיר היה כתוב להעיף את דיין… יוצר המוזיקה והצוות האחראי אמרו שעם משפט כזה השיר לא יכנס לפסטיבל הזמר, יפתח נאלץ בסוף לכתוב במקום להעיף את דיין-להעיף את כולם….כך זה מופיע בשיר: בתמונות המלוות את השיר רואים בין השאר את גדעון פרמן, אישתו רחלי היפה,הבת והילד הפעוט גל (טיפקס) .
אני הוספתי מצגת שהיא אִינְטֶרְפְּרֵטַצְיָה מנקודת ראותי.
גייזי
וידאו>ביצוע השיר ביוטיוב (מומלץ)
שירונט>מילות השיר פעם ביום ראשון
לגייזי,
אתה רואה, עוד גדי הופך לתיש בן 80…
צריך לציין, שהמופע כרוך בתשלום.
אפשר לקבל הנחה (פרטים במודעה למטה),
וכן אם אומרים בשיחת טלפון לקופה, מס' 03-6950156
שלוחה 2, את הקוד "2014".
בידידות,
מוטקה
מהגיגיו של אלברט איינשטיין
"לאומיות איננה לדעתי, אלא רציונליזציה אידאליסטית למילטריזם ותוקפנות." ~
"המדינה קיימת למען האדם, ולא האדם למען המדינה… מכאן שהמדינה צריכה להיות שפחתנו, ולא אנחנו עבדיה." ~
"לעולם אל תעשה משהו הנוגד את מצפונך, אפילו אם המדינה דורשת זאת."
"בשבילי, הדת היהודית, כמו כל דת אחרת, היא גלגול של האמונות הטפלות הילדותיות ביותר."
"אלוהים נתן לאדם שתי אזניים ופה אחד כדי שנקשיב יותר ונדבר פחות.
השקפתי היא שסגנון החיים הצמחוני יביא את התועלת הגדולה ביותר לאנושות כולה".
מדברי אלברט איינשטיין
(איינשטיין היה לא רק מדען גדול, הוא היה אדם גדול." ~ ברטרנד ראסל,)
שלושת הבנדיטים > פורסם לפני עשר שנים
גייזי
שם, בפגישה של "אמנה1", נתקלתי באדם שהותיר בי רושם שאולי הוא-הוא יהיה הישראלי הרוחני החדש. היה זה מנהיגה של קבוצת "יובלים" שעבדה בשדות הכותנה הלוהטים של עמק בית שאן. ראיתי שם בחור נאה עם עיניים גדולות ושער שחור פרוע, ראשו נח על משענת הכיסא שלפניו. הוא הבחין בי מתבונן בו, חייך ומשך בכתפיו – "דיבורים", לחש, כמו מתנצל על שהדיבורים אינם מעניינים אותו.
בסיום המפגש טיילנו ברחובות ירושלים, ויוסף מנלה סיפר לי על הקבוצה שלו. הוא השתדל לא להגזים בתיאור אפשרויותיהם באותו זמן. בעצם הייתה קבוצה זו נתונה באותם ימים במשבר ארגוני. חברי קבוצה רבים התגייסו לצבא, ומבין הנותרים היו כאלה ש"נתנו את רובם ככולם" ליוגה ולחידושים רוחניים אחרים. לקבוצה לא היה מנהיג קבוע ולא מקום התכנסות קבוע, והם נדדו זמן רב מבית לבית בחיפוש אחר מקום קבוע. ולמרות זאת קיווה מנלה שהתנסויותיהם יעלו פרי. הם לא שאפו להתפתח ולהיות תנועה גדולה; אולם, יש מקום – חשב מנלה – גם לקבוצות קטנות כמו שלהם, קבוצות שאם דרכן תצלח הן עשויות להיות דוגמה לקהילה הכללית, מצב עדיף על זה של הטפה.
האידיאולוגיה של הקבוצה, לדברי מנלה, הייתה פשוטה, ואפשר שהיא עשויה להישמע בנאלית. גרעין "יובלים" (לימים גרעין "יובל") רצה לגבש עדה שתתבסס על אהבה וחברות, מקום שבו כל חבר וחבר יוכל לממש את המטרה החשובה ביותר בחייו – מטרה שלדעתם קשורה למודעות לקיומו של "דבר מה גדול מהחיים". יותר מכול רצו חברי הקבוצה של מנלה לגשר על הפער בין האידיאלים שבהם האמינו לבין חיי היום יום.
הבחירה בקיבוץ כמקום שבו יגשימו התחדשות רוחנית עורר בימים ההם הדים, כי באותן שנים היה הקיבוץ שקוע ראשו ורובו במשבר, ועולים חדשים וצעירים עירונים כבר לא נמשכו לצורת חיים זו. בתנועה הקיבוצית היכו על חטא: "אימצנו אידיאלים עירוניים והפכנו ליישובים בורגניים המשלמים מס שפתיים לאידיאלים של יחסי אנוש ומטרות רוחניות שהיוו את הבסיס לקיבוץ". לטענת הישראלים הפער בין האידיאלים המקובלים לבין חיי היום-יום בעיר ובקיבוץ, הפער בין חיי החברה לבין חיי הפרט, היו עיקרו של משבר ערכים זה. על רקע ויכוח זה הניסיונות של קבוצתו של מנלה להתמקם דווקא בקיבוץ קיבלו משמעות מיוחדת.
למחרת, באחת ההתכנסויות של "אמנה", פָּרַשֹ מנלה בפירוט רב יותר את השגותיו של גרעין "יובל" על הדור הצעיר. מרבית חברי הגרעין היו צברים, בוגרי בתי ספר עירוניים, בניהם של הורים חילונים. מה שהביאם להקים את הקבוצה היה דבר פשוט: "שאלנו את עצמנו, כשעמדנו על סִפָּם של חיים בוגרים, מה על אדם לעשות בעולם הזה? אנחנו לא רוצים סתם לחיות ולהמשיך את הקיים כפי שהוא. רצינו להגיע לשורשם של דברים, להבין אותם, לחוש אותם".
מנלה הסביר שחיי העיר לא מושכים אותם, כי "בעיר האדם בודד. יחסיו עם בני אדם מתבססים על יחסים מלאכותיים, על העמדת פנים, ואף על אדישות מוחלטת";וגם החיים בקיבוצים ובמושבים לא נראו להם שונים בהרבה. מטרתם הייתה להגיע לרמה גבוהה יותר של קיום פיסי, לנוחות רבה יותר. קבוצתו גם סברה שלא המחויבות לעם ולמדינה היא זו הצריכה לעמוד במרכז חייו של אדם. לאחר דיונים ושיחות ממושכים בינם לבין עצמם, בהדרכתו של ד"ר יוסף שכטר, מורה בכיר בבית ספר תיכון בחיפה, החליטה קבוצתו של מנלה להקים יישוב שיתופי במטרה להגיע ליחסים עמוקים עם מה שנשגב מבן האדם – עם אלוהים. הם החליטו שרצוי שרעיונם לא יישאר "במסגרת של ויכוח מתמשך אלא יש לממשו בעשייה". מנלה רשם מיד כמה מהרעיונות שיש לדון בהם וכדאי לממשם. הם החליטו להקדיש את עצמם לחקלאות, מה שיעזור לחברים להבין טוב יותר את תחושת היותם "חלק מהיקום הקוסמי של מעגל החיים". הם ניסו להחדיר משמעות לעבודתם בעזרת טכניקות שונות. לדוגמה, בבוקר לפני צאתם לעבודה היו מקדישים זמן למדיטציה, "כי חשוב בעיניהם להתקרב זה לזה, להיות מודעים לעצמם, להיות ערים לעצמם. אדם משנס את מותניו כדי לתת משמעות מלאה לעמידתו מול העולם".
בעת עבודתם השתדלו חברי הקבוצה לשים דגש על קצב עבודתם, לא להתחיל את העבודה בצורה שיסיימו אותה עייפים, לשים לב לכך שכל רגע ורגע יהיה בעל משמעות. בערבים היו עִתוֹת להתבודדות, ולעתים אף לתפילה בציבור. תפילתם הייתה קצרה – "תפילה ארוכה היא סימן להתנוונות". הם ציינו את השבת, אך באופן שונה מהמקובל בחברה האורתודוכסית או בקיבוצים החילוניים. מחד גיסא הם אינם נוסעים לטייל להנאתם בשבת כפי שנהוג לעשות בקיבוצים הישנים, "כי להתרחק מהבית זה מנוגד לרוחה של שבת". מאידך גיסא, בשבת בבוקר הם אינם מתפללים בציבור כמו האורתודוכסים, אלא מחפשים מקום פרטי, מקום למדיטציה. בתחילה הם אכלו את ארוחת הצהריים שלהם בדממה, אך לאחרונה הקלו במנהג, אם כי הם עדיין נמנעים מהדחף לדבר על מנת לדבר. הם חוגגים את החגים הדתיים העיקריים, מנסים לחוש את המשמעות המיוחדת של כל אחד מהם. לדוגמה, יום הכיפורים הוא להם הזדמנות להתחדשות, יום של מאמץ מיוחד "להרחיק אלמנטים דמוניים" שהצטברו בתוכם במשך השנה. אצל הפרטים והקבוצה. האלמנטים הדמוניים האלה לבשו צורות שונות – "ריק פנימי, התכחשות לרעיונות ולערכים, ציניות, חֵמה, חולשה, יחסים יגעים בין אדם לחברו, ועוד. "הם צמו ביום הכיפורים וכשהתרחצו בבוקר אותו יום היה משהו בעל משמעות סמלית בכך".
הם רצו שדרך חיים זו תביא להם שקט פנימי. "מצב זה של שקט פנימי", אמר מנלה, "הוא המקום שבו נפגשים אלוהים והנפש. העולם רוצה רעש והסחת דעת ופוחד משלום. אם נגיע לאמונה בסיסית, פונדמנטלית, לאחדות העדה, לחיי פשטות ועבודה, תבוא השמחה. השמחה היא תחושה שיש מטרה לחיים".
כל המחשבות האלה לא היו מקוריות, הודה מנלה כשחיוך רגוע מאיר את פניו. ניתן למצוא אותן במסורות הודיות, סיניות, ונוצריות קדומות. אך ניתן למצוא אותן גם במסורות יהודיות; ולעתים "הקשר עם מסורת לא יהודית עוזר לנו להבין טוב יותר סמלים וביטויים שנשכחו במסורתנו מפני השימוש הרב בהם". וכך, לעתים קרובות דנה הקבוצה בספרות אקזיסטנציאלית, בכתבים הודיים ובכתבים נוצריים לצד עיסוקם במקורות יהודיים.
מנלה, שהיה מודע לכך שמאזיניו עשויים לחשוב שהוא אינו מנהל אורח חיים יהודי, סיים את דבריו בציטטה מדבריו של א"ד גורדון: "היהודים הם הראשונים מבני האדם שחיו, חשבו והאמינו באלוהים, באדם, בחיים; ומפני היותם יהודים כינו את אורח החיים שטיפחו בשם יהדות. וכך גם אם יהיה לנו מה לומר על דברים גדולים בעולם, ואם ניצור אורח חייהם אמיתי – גם זה ייקרא יהדות".
בסיום דבריו חלק מנלה כבוד לד"ר יוסף שכטר, המורה שבהשראתו התכנסה הקבוצה, והיה מדריכם הרוחני למרות שלא חי עמם. ד"ר שכטר השתתף במפגש ב"אמנה". הוא היה אדם כבד גוף, בעל פנים סמוקים וקול יבש, נחוש בדעותיו. אדם בעל אישיות נמרצת. בעידן אחר הוא יכול היה להיות מנהיגה של דת חדשה. שכטר, שעמו שוחחתי לאחר המפגש, היה מודע למחשבות כאלה.
"אין לי מספיק מנא – כוח על-טבעי – למרות שבעניינים אחרים אני בסדר. עם כסף למשל, אני בסדר. הוא לא משחק כל תפקיד בחיי. גם בעניינים אחרים אני בסדר – אך מה שדרוש הוא המנא הזאת". שכטר נהג לפקוח את עיניו ולהשתתק כדי להדגיש את משמעות הערותיו.
מאוחר יותר מצאתי כמה מהכתבים של שכטר והבנתי עד כמה למושג המנא, העל טבעי והישיר, היה חלק חשוב במחשבותיו. "לעדה יש אנרגיית קיום אקזיסטנציאלי", כותב שכטר, "יש בכוחה להתמודד עם תופעות אוניברסאליות המאפיינות את כל החברות של בני האדם – ניצחון המוות על החיים, התפוררות המציאות, תופעת התרת הרסן, האינדיווידואליות, הציניות, התאווה, האירוניות, השעמום, הריקנות, הספקנות, הדמוניות, הפטישיזם וההתגרמות, 'מוות פנימי' ".
זו איכותו של עוז שבדרך כלל מתפרש ככוח, אך לדברי שכטר פירוש המילה הוא נוכחות אלוהית, סוג של מנא או כוח החיים, שלדבריו הוא המאפיין העיקרי של היחיד התנ"כי והעדה. "אנרגיה אקזיסטנציאלית" זו, כשהיא קשורה לצורכי העדה הופכת ל"אחריות – המאפיין העיקרי לחיים הדתיים של אדם".
תוך כדי רפרוף בכתבי שכטר, באם היו אלה ספרים או דפים לצרכים פדגוגיים, ניתן להבחין עד כמה השפיע המחנך מחיפה על מנלה וחבריו, שנקראו גם "שכטריסטים". "הקיבוץ, ההתיישבות הקולקטיבית", אומר שכטר, "הם הפתרון הישראלי לבעיית בני האדם בימינו. אין להתייחס לקיבוץ כצורת חיים המהווה פתרון לבעיות כלכליות או ביטחוניות, אלא יש לבחון אותו מנקודת המבט הרוחנית. זוהי השקפת חיים שמאמצים בטבעיות אנשים צעירים השואפים לשוב לאורח חיים קולקטיבי שהיה קיים בשבטים קדומים ובקהילות שונות לאורך ההיסטוריה; ומטרתם של אנשים צעירים אלה היא להפיח רוח חיים ביחסים החיוביים שבין היחיד לבין הבסיס הטבעי לקיומו".
הדחף שמביא את הפרט להצטרף לקיבוץ, על פי שכטר, הוא רצונו לחיות בהווה. "כל מי שמרכז תקוותיו הוא אך ורק בעתיד, הוא פחדן. הוא רוצה דבר מה אך אין בכוחו לממש את רצונו זה עכשיו, בחייו, בהווה". בדומה לכך, זה החושב כל הזמן על העבר אינו אלא "עמוד זיכרון". הוא אינו חי את חייו שלו, הוא אינו חי בהווה. אדם בוגר בעל כוח פנימי, המקבל אחריות מלאה על חייו, חי בעת הזאת; היום – לא מחר או אתמול. מי ששואף לחיות בהווה מוצא משמעות עילאית בחזרות. עבור אדם זה ההווה והנצח חד הם, הנצח וההווה חד הם. הכול חוזר על עצמו ומתחדש. כל בוקר הוא לנו כמו הבוקר הראשון, השבת כמו השבת הראשונה והעונות השונות הן כמו העונות שחווה האדם לראשונה.
הספרון ממשיך ומסביר ש"אמנה" היא הדרך המסורתית להקמת עדה המעוניינת לבנות צורת חיים כזו. על כל פרט המקבל על עצמו את האמנה הקהילתית לחוות "לידה מחדש". מה שהיה לפרט כאפשרות הופך עתה למציאות. מי שהיה "אדם חזק" הופך ל"אדם אחראי", כי הכוח והחולשה אינם אלא אפשרות שיש לממשה, ואת מימוש כוחו של הפרט בעדה ניתן להשיג כשזה מקבל על עצמו אחריות לעדה ולחבריה. בדרך זו מה שפעם היה "השקפת עולם" הופך ל"דרך חיים".
בעדה כזאת "אנשים החיים יחדיו אינם מלגלגים זה על זה, אינם מתייחסים לאחר באירוניה, ואינם נוטשים אותו בכל מצב שלא יהיה; כי הלגלוג, האירוניה, ההסתגרות בתוך עצמך, וכדומה, כל אלה מרחיקים את הפרט לא רק מהקהילה, אלא גם ממקורות חייו, ומונעים ממנו את העוז – האנרגיה האקזיסטנציאלית. אלה לוקחים ממנו את שמחת הפרט, וניתן להבחין בהיעדרה של זו כשהאדם נמנע ממימוש התשוקות הפנימיות והמחשבה שבחייו.
אחד הכלים למימוש מלא של החיים בהווה הוא הניסיון לבנות הרמוניה בין חוויות החיים – הפנימיים והחיצוניים – לבין הסביבה הביולוגית והגיאוגרפית. את הרעיון הזה טוען שכטר שלקח ממקורות במזרח. הוא קרא כתבים של מלומד סיני שכתב איך על אדם להתייחס ל-12 חודשי השנה. לדוגמה, אם ציפורים מסוימות מופיעות בעונות מסוימות של השנה, רצוי לשים לב לשירתן ולשלב את המלודיה בשירת בני האדם. צבעם של פרחי העונה ומארג השמיים ותופעות טבע אחרות הינם חלק מ"חוק השמיים והאדמה" שאתו מתאים האדם את פרטי חייו, את דרך עבודתו, לבושו ומחשבתו.
מה שהמלומד הסיני עשה ביחס לעונות השנה בארצו, ניסה שכטר להעביר לארץ ישראל. לדוגמה, מצב הרוח בימי הקיץ הישראלי הוא של "עייפות, מאמץ וציפייה דרוכה לקראת מה שעתיד לקרות. התחושה השלטת היא נגיעה". חוש הראייה ממשיך לתפקד אך הוא מוגבל, כמו גם חוש הריח. הפרחים האופייניים לעונה זו בישראל הם שיחים קוצניים שלפרחיהם אין ריח. היצור המצוי ביותר הוא ציפור שקולה חזק וצווחני (לפיכך, מציע שכטר, השירים של אותה תקופה צריכים להישמע כמו שירת אותה ציפור). הצבעים השולטים הם החום והלבן, וזה צריך לבוא לידי ביטוי בצבע הבגדים. המזון העיקרי הוא פירות וירקות עסיסיים ולא בשר ודייסות, ו"מעט דברי מתיקה". הצעותיו אלה של שכטר, שהן לא ספק ניסיוניות, מתאימות לדעתו לעונות השנה בישראל.
לוח השנה היהודי, כפי ששכטר הבינו, משקף את המקצב ומצב הרוח של חוק הטבע. הוא מבטא לדוגמה את העובדה שהיום – ובמיוחד הבוקר – הוא הזמן שבו פוגש אדם את העולם. "אך האווירה בערב היא בעיקרה נסיגה למען הגנה. הלילה הוא עת החושך, "השעה שבה עולות הערכות דין", ככתוב בקבלה. לכן הלילה הוא הזמן המתאים לפגישות קבוצתיות, כי הקבוצה חזקה מהפרט. זה גם הזמן לשירה ולתפילה בקבוצה. הבוקר, מאידך גיסא – לרבות שבת בבוקר – הוא הזמן המתאים להתייחדות הפרט, כי בעת הזאת הפרט אינו זקוק לקבוצה באותה מידה.
שכטר מחלק את הימים, החגים והעונות באופן זה, וציטטות רבות מרמזות על הדרך שבה הייתה בנויה מחשבתו. במידה שיש ל"יובלים" אידיאולוגיה, היא בנויה על ניסיונו של שכטר לרתום את מקצב החיים ואופיים ישירות לחוקי "השמיים והארץ".
זמן קצר לפני שגרעין "יובל" עבר למשכן הקבע ביודפת ביקרתי את מנלה ואת חבריו בשגב, מושב חדש של עולים מרוקאים בגליל המערבי, לא רחוק מיודפת. הם שכרו שם מספר בתים ועבדו באזור. אחדים עבדו בסלילת כבישים ואחרים במערכת החינוך של היהודים המרוקאים.
הגעתי לשגב בשבת לפני הצהריים ומצאתי את מנלה עוזר להכין ארוחת שבת בצריף קטן שהיה חדר האוכל של הגרעין. שתי בחורות חיממו את האוכל וערכו את השולחן. סדר הארוחות של ה"יובלים", הסביר מנלה, הוא מאוד לא רשמי בהשוואה לקיבוצים אחרים. המטבח והמקרר פתוחים תמיד. הרעיון הוא שכל אחד מהחברים "ירגיש שהוא חי בבית הוריו".
בצהריים התחילו החברים להגיע לחדר האוכל, משפשפים עיניים ומפהקים כמי שזה עתה התעורר משנת השבת. כולם היו בשנות העשרים שלהם, וללא ספק טיפוסים מאוד אינדיווידואליים. מנלה הרים לחם וברך ברכה קצרה – לא האורתודוכסית המקובלת, אלא "אני מודה לך אלוהים על לחם זה". הארוחה עברה במעין שקט שהופר מדי פעם בבדיחות קלות. למרות שהתנהגו בידידות, היה ברור לעין כול שה"יובלים" לא יתנו לזר שבא לבקרם להפר את מנוחת השבת שלהם ולגרור אותם לדיונים על רעיונותיהם או בעיותיהם. לאחר הארוחה פרשו לחדרם, מי לנמנום ומי להאזין למוסיקה ברדיו. דבר נוסף המבדיל בינם לבין קיבוצים אחרים, אמר מנלה, היה שהם רצו לשמֵר את היחידה המשפחתית – שהילדים יגדלו בבית המשפחה.
מבעד לחלונות הבית יכולנו לראות את יודפת, המקום שעתיד היה להיות הבית הקבוע של הקבוצה. מנלה היה זהיר באשר לעתיד הקבוצה. הוא היה שמח, אמר, לו היו מקבלים פרסום באמריקה. אולי זה יעניין את הצעירים שם. כששאלתי אם אני יכול לעזור בדרך כלשהי, ענה שספרים העוסקים בסוגיות דתיות, אך בגישה ליברלית, יכולים להועיל. הם זקוקים בעיקר לצעירים נוספים. החיים ביודפת יהיו ללא ספק קשים, לא יהיה זמן לבידור. אבל, אמר מנלה, אין לי ספק שישנם צעירים שאינם נמשכים לבילויים של העיר, המרחיקים אותם מעיקר החיים או ההנאה. המרדף אחר דברים "חדשים" ואחר "בידור" נובע לעתים קרובות מתחושה של ריקנות פנימית ומשעמום. אך בעת השעמום – הוא ציטט את מורו שכטר – חש האדם את הנצח שאינו יכול לממש", ולכן הוא בורח ממנו; אם כי בריחה זו מבזבזת את מהותו ומחזירה אותו ליותר שעמום ולהיעדר הנאה. לדעת מנלה ישנם צעירים – לא רבים – שהרגישו כך, ובכל זאת יתאימו לקבוצה שלו. למרות הזהירות שבה בחן את העתיד הקרוב, לא היה לצבר הצעיר ספק שקבוצה כמו שלו, שבקרוב יהיו חבריה תושבי יודפת, תתרום למשבר הערכים בישראל – תרומה שמקורה בהיבט ההיסטורי והגיאוגרפי של הארץ הזאת.
ב-1961 עבר גרעין "יובל" לביתו החדש במעלה הגבעה הסלעית. באחד החדרים הם הניחו על שולחן מתחת לאור שדלק ללא הפסקה שתי ככרות לחם וקערת מים. למקום זה הם באו, לפעמים בגפם, לרגע של מדיטציה לעתים ישבו בדומיה על מזרונים למדיטציה בקבוצה, לעתים שרו. מדי פעם קראו מבחר מיוחד במינו של ספרות – מאמר של קירקגור או סרטר או דברים של לאו טסה, יחד עם מבחר של כתבים חסידיים ופרק מהתנ"ך, וקיימו דיון בכתבים. בשבתות ישבו סביב השולחנות ואכלו בדומיה, מביטים זה בזה, מהרהרים בכתות האיסיים כפי שתיארן ההיסטוריון יוספוס פלביוס במאה הראשונה לספירה.
הניסיון של קבוצת ישראלים מחוספסת זו להתעניין בקבוצות פרושים כאיסיים או ביוספוס פלביוס אינו בלתי סביר כפי שזה נדמה. חבורה זאת מזכירה את "הקהילות הנזיריות" שפעלו בתקופות דתיות יותר – קבוצות שאימצו אורח חיים רוחני מסוים או צורת חיים ארגונית כלשהי. הקבוצה הזו קשורה גיאוגרפית ליוספוס פלביוס, כי לא רחוק מביתם ישנם שרידים ארכיאולוגיים – בעיקר של מבצר יודפת, שעליו הגן יוספוס פלביוס לפני שעזב את היהודים ועבר לרומאים. הצעירים קראו להתיישבות הקולקטיבית שלהם, או קיבוצם, בשמו של המבצר העתיק.
קיבוץ יודפת הוא תופעה מעניינת בנוף הרוחני של ישראל המודרנית, ומפגש עם צעירים אלה יכול להוביל לסדרה של מחשבות פרועות. יש בהם דבר מה המזכיר את המצווה "ואהבת את אדוני אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". ביטוי דתי שרק "הכול "מביא אדם לסיפוקו ולא פחות מזה. אמונתם שהאידיאלים שלהם ימומשו בחייהם, שלא ילַמדו אותם אך ורק בדיבורים או עלונים, עשויה להישמע נאיבית ואפילו מוזרה – אך הטכניקה שלהם שאבה את השראתה, מודעותה ואי-מודעותה מהמקורות היהודיים העתיקים ביותר. אך חוששתני שהצברים מיודפת יפטרו אמירה זו כדיבורים בלבד. הם מתעניינים ביותר מזה.
It was at a meeting of Amana[1] that I met what struck me as a most intriguing specimen of the new and perhaps future type of Israeli spiritual budding. The leader of some youngsters who called themselves Yuvalites, and who were then working as cotton pickers in the tropical valley of Bet Shean, had come to the meeting. I noticed him, a good-looking lad with large, dark eyes and tousled, light hair, leaning his head wearily against the chair in front of him. He saw me watching him, smiled, and shrugged. “Diburim – words, words,” he whispered, as if to apologize for his lack of attention.
After the meeting we strolled through the streets of Jerusalem, and Joseph Manellah told me about his group. He was careful not to speak overenthusiastically about their immediate possibilities. As a matter of fact, they were at that time going through an organizational crisis. Many of the young people had left for the army. Among those who remained, a few had “gone off the deep end” in their enthusiasm for Yoga and other spiritual novelties. The group lacked permanent leadership, and above all at that time, a permanent home. For several years they had been wandering from place to place, trying to establish themselves. Still, Manellah was hopeful that their experiment would succeed. They had no desire to become a mass movement, but, thought Manellah, there was room for a small group like theirs, which if successful could eventually do more for the larger community by personal example than by preaching.
The ideology, such as it was, of Manellah's group was simple and when expressed could sound banal. They wanted to found a community based on inner bonds of love and friendship in which each member would seek to realize the most essential purpose of life – a purpose which they felt was linked to a consciousness of the “something above man.” Above all, the individuals in Manellah's group wanted to close the gap between professed ideals and actual life.
The call to spiritual regeneration by choosing life on a kibbutz has a hollow echo these days, for the kibbutz is going through its own crisis. New immigrants and city youngsters no longer are attracted to it. And in the kibbutz itself, there is a beating of breasts. “We have adopted the ideals of the city, and become bourgeois villages that give little more than lip service to the ideals of human relationships and the spiritual goals which inspired our foundation.” This gap between official ideals and actual life in the city and in the kibbutz, in political and personal life, is the essence of what Israelis call their current crisis of values.
It is against the background of this discussion that the efforts of Manellah's group take on intriguing meaning.
The next day at one of the Amana sessions Manellah outlined the thinking of the young people he represented in more detail. Most of them were sabras, graduates of local high schools, and the children of nonreligious parents. The question which had brought them to form their group was simple. “We had asked ourselves as we were about to go out into life, what should a man do in this world? We do not want to just live and be dragged after that which is done. We wanted to reach the root of things, to understand them and to feel them.”
Manellah explained that city life did not appeal to them, because “man in the city was lonesome. His human relations were usually based on artificial manners which were feigned, or else there was complete indifference.” Nor did life in the villages and kibbutzim seem much different. Their goal also seemed to be a higher standard of physical existence, more comfort. Nor did his group feel that a sense of duty to people and state could be the center of a man's life. After much discussion among themselves, and with the guidance of Dr. Joseph Schechter, a high-school principal in Haifa, Manellah's group decided to create a collective settlement which would attempt to achieve a deeper relationship with that which is “higher than man” – with God. They decided that their ideal ought not to “remain in a state of constant discussion, but be realized in deeds.” Quickly Manellah sketched some of their admittedly experimental efforts. They had decided to devote themselves to agricultural labor, because this would enable each individual to gain a better sense of being “a part of the cosmic cycle of life.” They tried to infuse their work with meaning by various techniques. For example, in the morning before going out to work they set aside moments for solitude, “because it is first necessary to draw oneself together, become aware of oneself, awaken clear. A person draws himself together in order to have a full meeting with the world.”
During their work they try to emphasize rhythm, not to begin quickly and to then end tiredly, but to make every moment as meaningful as possible. In the evenings there were also moments set aside for solitude, and occasionally group prayer. Their prayers are very short – “a long prayer is usually a sign of degeneration.” They mark the Sabbath, but with a pattern different from both the religious Orthodox, or the so-called freethinking kibbutzim. Thus, they do not take the kind of journeys which the nonreligious kibbutzim like to enjoy on the Sabbath, for “leaving one's place is contrary to the spirit of the Sabbath.” On the other hand, they do not have congregational prayers on Sabbath mornings like the Orthodox. Instead, each person goes off by himself to meditate. At one time they ate their Sabbath noon meal in strict silence, but lately they had lightened that rule, though they still avoided the compulsion to talk just for the sake of talking. They also observe the key religious holidays of the year, trying to sense the peculiar significance in each of them. For example, the Day of Atonement is for them an opportunity for renewal, a day of special effort to “drive out the demoniac elements” which have accumulated within individuals and the community during the course of the year. This demoniac took different forms – “inner emptiness, denial of ideals and values, cynicism, anger, weakness, feeble relations between man and his neighbor, and so forth.” They also fasted on the Day of Atonement, and when they wash on the morning of that day, “there is a symbolic meaning in this washing.”
They wanted to achieve an inner peace by this way of life. “This state of inner peace,” said Manellah “is the place of meeting between the soul and God. The world wants noise and distraction and fears peace. If we attain a fundamental faith, a unity in the community, a life of simplicity and labor, joy will also come. Joy is a feeling that there is a purpose in life.”
All of these thoughts were not original, Manellah admitted with a quiet smile. They were common to Indian, Chinese, primitive Christian, and Islamic traditions. But they were also to be found in the Jewish tradition, though sometimes “contact with non-Jewish tradition helps us to understand better the expressions and symbols which in our own tradition have been forgotten because of much use.” Therefore the group often discussed existentialist literature, or drew upon Indian writings or even Christian writings in addition to their Jewish sources.
Aware that the kind of life he was portraying might not seem sufficiently Jewish to his listeners, Manellah closed with a quote from A. D. Gordon.
“Jews in the past were first of all human beings, who lived, thought, and felt about God, about man, about their life; and because they were Jews, they afterward called the way of life they had created Judaism. So also, if we will have something to say about great things in the world, and if we shall create a true way of life, it too can be called Judaism.”
In conclusion Manellah paid tribute to Dr. Joseph Schechter, the teacher whose inspiration had brought the initial group together, and who is still their spiritual guide, even though he could not live with them.
Dr. Schechter was present at the meeting of Amana. He is stocky, ruddy-faced, husky voiced, and fierce in his opinions – a vigorous personality. In another age he might have been the type that could start a religious sect. This thought has evidently occurred also to Schechter, with whom I spoke after the meeting.
“I do not have enough mana – primal power – though in other ways I am all right. With money, for example, I am O.K. It plays no role in my life. In other ways, too, I'm O.K. – but necessary is this mana.” Schechter has a way of opening his eyes wide, and pausing as if to let the full significance of his remarks sink in.
I later obtained some of Schechter's writings and realized how important this concept of mana, primal and direct, was in his thought. “A community possessing great existential energy,” writes Schechter, “is equipped for the struggle with the phenomenon universally characterized in all human communities – the victory of death over life, the disintegration of existence, the phenomena of license, individualism, cynicism, lust, irony, boredom, emptiness, doubt, demonism, fetishism and ossification, 'inner death.'”
It is the quality of oz, usually translated as strength, but according to Schechter a term employing the manifest presence of God, a type of mana or life power, which Schechter sees as the main characteristic of the biblical individual and community. This “existential energy,” when linked with community needs, becomes “responsibility – the key trait of the religious person's life.”
Even a quick reading of Schechter's writings, some of them in books, others in mimeographed sheets got together for pedagogical problems, shows how deeply Manellah and his group, who are sometimes called Schechterists, are influenced by the Haifa educator. “The kibbutz, the collective settlement,” says Schechter “is the Israeli solution to the problem of man in our time. The kibbutz is not to be appreciated primarily as a solution for economic or security problems, but from the point of view of the spirit. It is a view of life, which comes naturally to young people desirous of returning to a type of communal life which was known of old among the tribes, and in different communities throughout the ages, and its purpose is to renew a positive relationship between the individual and his natural basis of existence.”
The essential drive of a person who enters a kibbutz, in Schechter's opinion, ought to be his eagerness to live in the present.
“He whose hopes are always in the future is a coward. He wants something, but does not have the strength to realize it now, in his life, in the present.” Similarly, one who is always thinking about the past is simply a “tombstone.” He also does not live his own life. He is not present at all. A person who is truly mature, however, and possessed of inner strength, takes upon himself full responsibility for his life, and therefore lives now, today – not tomorrow and yesterday. One who wishes to live in the present finds supreme meaning precisely in repetition. For such a one, the present is one with eternity and eternity is one with the present. Everything both repeats and renews itself. Every morning is like the first morning, every Sabbath like the first Sabbath, and every season of nature and life as if it were met for the first time.
The pamphlet goes on to point out that the “covenant” is the traditional way of forming the community which wants to achieve this kind of life. Every individual who enters a covenant community should experience a “new birth.” That is to say, what had previously existed within him as a possibility now becomes reality. He who was previously a “strong man” becomes now a “responsible man,” for strength and weakness are only possibilities which have to be realized, and the realization of an individual's strength in a community is achieved through his taking on of responsibilities for the community and its individuals. In that way what was once only a “view of life” becomes a “way of life.”
In such a community “people who are together do not mock each other, do not relate to each other ironically, do not close themselves off from each other, do not make little of each other, and never abandon each other in any situation.” For mockery, irony, self-enclosure, etc., all of these remove a person not only from the community, but from his own sources of life contact, and deprive him of oz – existential energy. They also deprive him of joy, for the absence of joy is present when an individual does not fully carry out the movement from inner desires and thought to realization in life.
One of the keys to a fully realized life lived in the present is an attempt to harmonize all life expressions, both inner and outer, with the natural biological and geographical environment. This is an idea which Schechter says he has culled from Eastern sources. He once read some chapters written by a Chinese scholar which suggested how a person might relate himself to the twelve months of the year. For example, if certain birds appear at a certain time of the year, then one should pay attention to the kind of songs they sing and weave their style of melody into one's own singing. The color of a season's flowers, the texture of the skies, and other natural phenomena are part of the “law of heaven and earth,” to which man should harmonize the details of his life, his manner of work, of dress, his thought.
What the Chinese writer did in terms of his country's seasons, Schechter tries tentatively to outline for the land of Israel. For example, the general mood of an Israeli summer is “tiredness, effort, and a yearning for what is ahead. The dominant sense is touch.” The sense of sight continues to function, but it is limited, as is also the sense of smell in the summer. The typical flower of this season in Israel is the thorn bush, whose flowers are practically lacking in odor. The main animal of the season is the bird, and its voice is sharp and high (therefore, suggests Schechter, the songs sung in that season ought to be of a similar tone). The dominant color of the season is brown and white, and this might be reflected in the clothes. The major foods to be eaten are fruits and juicy vegetables rather than meat and porridge, and “not too many sweet things.” These are the kind of suggestions, admittedly experimental, which Schechter thinks are appropriate to the Israeli seasons.
The Jewish calendar, as Schechter understands it, does reflect a rhythm and mood in keeping with the natural law. It realizes that the day, for example, and particularly the morning, is the time when man goes out to meet the world. “But the essential mood of the evening is withdrawal for the sake of protection. The night is the time of darkness, the time of “the awakening of the harsh judgments” in Cabalistic terminology. Therefore, the night is the time for group meetings, because the group is stronger than the individual. It is also the time for group song and prayer. The morning, on the other hand, including Sabbath morning, might be set aside for individual meditation, because the individual has less need of the group at that time.
Schechter breaks each of the days, holidays, and seasons into this type of pattern, but enough has been quoted to indicate the general tenor of his thought. To the extent that the Yuvalites have an ideology, it is this attempt to bring their rhythm and style of life into direct contact with the laws of “heaven and earth.”
Shortly before they moved to their permanent home in Yodephet I visited Manellah and his colleagues in Segev, a newly built village for Moroccan immigrants, located in the western Galilee not far from Yodephet. They had rented some cottages from the villagers and were working in the area, some on road building, others in educational tasks among the Moroccan Jews.
I came there shortly before the Sabbath noon meal and found Manellah helping to prepare the meal in a small wooden shack which served the group as their dining room. Two girls were warming the food and setting the table. Food arrangements among the Yuvalites, Manellah explained, were more informal than among other kibbutzim. The kitchen and the icebox were always open. The idea was to have everybody “feel as if he were living in his mother's house.”
Shortly after noon the young people began walking into the room, most of them rubbing their eyes and half-yawning as if not quite emerged from deep Sabbath rest. All of them were in their early twenties or younger, and obviously very individualistic personality types. Manellah lifted a piece of bread and offered a brief blessing – not the traditional Orthodox form, but a simple “Thank Thee, God, for this bread.” The rest of the meal was eaten in semisilence, broken by an occasional light comment. Though friendly, it was evident that the Yuvalites were not going to let the appearance of a stranger interfere with their Sabbath rest by letting themselves be drawn into a full discussion of their ideals or problems. After the meal they went to their rooms, some to nap, others to hear a concert on the radio. Manellah took me to his room. Another point of distinction between their group and other kibbutzim, said Manellah, was that they wanted to keep the family unit, including the children, intact, and living in the same quarters.
Through the windows of the cottage we could see Yodephet, the future home of the group. Manellah was still cautious about the future of his group. He would be happy, he said, if they received some publicity in America. Perhaps some youngsters there might be attracted. When I asked if there was anything I could do to help, he suggested that some books dealing with religious problems in a liberal way might be useful. Otherwise, all they needed were a few more young people. Life in Yodephet would undoubtedly be hard. There would be little opportunity for entertainment. But, said Manellah, there were surely some young people who felt that the kind of entertainment available in the city was taking them away rather than toward the essence of life and even joy. The pursuit of “new” things and “diversions” often came from a sense of inner emptiness and boredom. But in boredom – he quoted his teacher, Schechter – “man senses the eternal, but cannot endure it.” Therefore he runs from it, but his running only further scatters his being and leads to more boredom and lack of joy. Manellah had the feeling that there were some young people – not many – who felt this way, and who would fit into his group. Despite his caution about the immediate future, the young sabra did feel that a group like his, soon to be called the settlers of Yodephet, had a contribution to make to Israel's crisis of values – a contribution which was indigenous to that land in both an historical and geographical sense.
In 1961 the Yuvalites moved into their new home on top of a stony hill. In one of their rooms they placed two loaves of bread and a bowl of water on a table under a constantly burning electric light to symbolize the daily, earthly life constantly lighted by a light from above. Here they come, sometimes alone for a moment of meditation, or as a group, to sit quietly on mats and sing songs. Occasionally they read and discuss an unusual mixture of literature – perhaps an essay by Kierkegaard or Sartre, along with some saying of Lao-tse, a selection from Hasidic sources, a chapter from the Bible. On Sabbaths they eat their meal in semisilence, sitting around a table so as to face each other in a style reminiscent of the ancient Essene sects as they were described by the first-century Jewish Roman historian, Josephus.
The attempt to associate these husky Israeli youngsters with an ascetic religious group like the Essenes and Josephus is not as far-fetched as it might seem. They are what in more religious days might have been called a “covenant community”; that is, a group that has adopted a specific spiritual as well as organizational pattern of life. They are also connected with Josephus – by accident of geography. Near their new home are some stone walls, the remains of a fortress called Yodephet, which was defended by Josephus before he deserted the Jewish cause and went over to the Romans. The young people call their collective settlement, or kibbutz, by the name of the ancient fortress.
Kibbutz Yodephet is an intriguing phenomenon on the spiritual landscape of modern Israel, and a meeting with these youngsters can lead to what may be extravagant thoughts. But there is something about them which recalls the biblical commandment to love God “with all your heart, and all your soul, and all your might.” A kind of religious expression which is satisfied with nothing less than “all.” Their belief that ideals are to be realized in life and not only taught by speeches or pamphlets may seem naïve and even queer to some – but it is a technique which draws its inspiration, conscious and unconscious, from the deepest roots of the Hebrew tradition. But such talk would, I fear, be dismissed by the sabras of Yodephet as mere diburim – “words.” They are interested in more.