נילי דיסקין : "יום כיפור שלי"
קמתי השכם בבוקר, אל השקט המבורך הזה ( כמוהו אני זוכרת משנות מגורי בירושלים של לפני מלחמת ששת הימים, בהכנס השבת). שאלתי את עצמי איך זה שכל החילוניים מכבדים את היום הזה, ולא נוסעים במכוניותיהם. ומכאן עברה המחשבה להיקף רחב יותר, אל מה שאני אומרת לעצמי כבר שנים רבות. הדת היהודית, לפני שאנשים בעלי אגו מופרע ובעייתי הפקיעו אותה מאיתנו לטובת פולחנים וזוטות של אמונות טפלות – היתה מענה לצורך אמיתי של בני אדם. כשם שהשבת היא צורך לחדול מהמלאכה השבועית ולתת מקום לאדם שבי, לרצונותיו ול"רוחו" המיוחדת, מבלי להיות כבולה לאיסורים וחרמות מגוחכים של אנשים לבושי שחורים המתכתבים עם מזג אוויר אירופאי עתיק, והזקוקים , לצורך תחזוק האגו שלהם – להררי דינים וזוטי דברים כדי להנציח את שמם בדפי ההסטוריה. יום כיפור, בשבילי, הוא "השבת הכי גדולה" , שבה נשמר השקט הזה שמאפשר באמת "להשתבלל" ולחשוב, ולהרגיש. כל אחד יוצק תוכן אחר ליום הזה, אבל גדולתו היא בכך שהוא מאפשר את זה בגדול. בין אם צמים או לא, הולכים לבית כנסת או לא, עורכים אזכרות למתים בבתי קברות, בתי כנסת, או בלב – זהו יום מתנה לכל אחד ואחת מאיתנו. שתהיה לכולנו שנה נהדרת. נילי דיסקין..