צבי לפר: איך נכללה עין גדי בתחומי מדינת ישראל ?

העברה מ"חדשות בן עזר " גיליון 1916 , ינואר 2024.

מאז י"א באדר תר"פ (1920) חונך הנוער, בבתי הספר ובתנועות הנוער: "גבול המדינה היהודית  יעבור במקום שבו יהיה התלם האחרון." בניגוד למוטו הזה, נוספו למדינה היהודית האזור של בקעת ערד, מצדה ועין גדי, למרות שלא היו בתחום היישוב העברי ולא חלק מהנגב. לפי דברי הציניקנים עין-גדי לא הייתה באמצע שום מקום אלא בסוף שום מקום. גם היום, כבעבר, מלמדים בבתי הספר: בארץ היה מנדט בריטי, בריטניה החליטה להתקפל ממושבותיה ושטחי שלטונה בעולם, הוקמה ועדת או"ם שהמליצה לחלק את הארץ בין היהודים לערבים, לפי שטחים שהרוב בהם ערבים יהיו מדינה ערבית והיהודים יקבלו את השטחים שהם מעבדים. ועידת האו"ם 27.11.1947 החליטה לקבל את ההמלצה. היהודים הסכימו בעוד הערבים לא קיבלו את החלטה, פרצה מלחמת העצמאות, 5 צבאות ערביים פלשו לא"י וברובם נהדפו. נחתם הסכם שביתת נשק עם מצרים, ולקראת חתימה הסכם עם ירדן, קיבלה הממשלה החלטה, לבקשת בן גוריון, לכבוש את אילת ולהשלים את שטח הנגב שהוקצה לפי תוכנית החלוקה למדינה היהודית. בעיקרון זו האמת אך רק מלמעלה ובקווים כללים.  כחברי עין-גדי היום וגם חברים לשעבר חובה עלינו לדעת ולהנחיל לדורות הבאים: 

א. דה יורה

בינואר 1956 אזרח גרעין שדמות את עין-גדי, שהפכה מהיאחזות נח"ל, שהוקמה ב-1953, לקיבוץ. במאי 1956 הוקמה מועצה אזורית תמר. הוקמה מועצה ממונה בראשות יהודה אלמוג, ושני נציגי מפעלי ים המלח ושני נציגי עין-גדי (עמוס גנור וצבי לפר) ונציג משרד הפנים מבאר שבע. יהודה אלמוג שאף לפתח את שטח המועצה ובמיוחד מצדה ועין-גדי. מאחר וטרם הוקמו הרשויות הממשלתיות כמו רשות הטבע ונגנים, והמועצה האזורית היתה מנועה, חוקית, לפעול ולהקים מכספיה פעולות נרחבות, הוחלט להקים את האגודה לקימום מצדה ועין גדי, כאגודה עות'מנית כחוק. חמישה מחברי המועצה הצטרפו כמייסדי האגודה. לימים כשהתברר ששנור רגיל ותרומות מזדמנות אינן מספיקות להזיז דברים, העלה יהודה אלמוג הצעה לשכנע את משה שרת, שבאותו זמן התפטר מתפקידו כשר חוץ, להיות נשיא האגודה ולפעול  להשגת הכספים הנדרשים. לאחר מבצע קדש (מלחמת סיני) נסענו יהודה אלמוג ואני למעונו של שרת בירושלים. הגענו ביום גשום וקר ומשה שרת כיבד אותנו בתה רוסי ( לדבריו תה חייב להיות כמו נשיקה חם, מתוק וחזק). לאחר מכן יהודה אלמוג הציג אותי כחבר עין גדי וצעיר חברי המועצה. שרת מיד אמר שעליי לדעת איך נכללה עין גדי בתחומי מדינת ישראל. במאי 47' הוקמה ועדת האום לעניין א"י –  United Nations Special Committee On Palestine   ובעברית "אונסקופ" ואז החליטה הסוכנות לתמוך בוועדה ולצרף אליה כמלווים את אבא אבן ומשה טוב. תפקיד הוועדה היה לשרטט את גבולות שתי המדינות, ערבית ויהודית, לאחר שהצעה להקים מדינה דו-לאומית נדחתה, כולל ביקור בשטחי א"י.כבר בשלבים הקודמים למינוי הוועדה היה ברור שהחלוקה תיעשה על פי התושבים בשטח. ולכן הוקמו בסוף 1946 אחד עשר ישובים בנגב שחוברו לשני קווי מים. הוועדה, שכללה 11 חברים, ממדינות קטנות יחסית, ולכל אחד סגן ומחליף מאותה מדינה, היתה מסיימת את סיוריה בשטח בהתכנסות בבית ימק"א בירושלים כמשרדי הוועדה. לאחר תום כל כינוס היה אחד ולעיתים שני נציג הסוכנות מגיעים לבניין המוסדות בירושלים לדווח. לדברי שרת, באחד הימים, לקראת סוף עבודת הועדה, הגיעו למשרדו משלחת של שלושה יהודה אלמוג, שמריה גוטמן ומי שלימים נקרא מנשקה הראל. פנייתם היתה בנושא אי הכללת מצדה בשטח המדינה היהודית. הם היו כחלק ממדריכי הטיולים לעין-גדי וכמנציחי הסיפורים על מצדה והנחלתם למיטב הנוער ומעבר לכך.שרת הפסיקם לרגע ואמר מצדה אינה מוכרת בעולם ומעט מאוד אנשים מכירים ומוקירים את הסיפור. לכן יש למצוא סיבה רצינית יותר, לדבריו עין-גדי תדבר יותר ללב חברי הוועדה ששמונה מהם נוצרים מאמינים. בעין-גדי נכתב חלק ממזמורי ספר תהילים על ידי דוד המלך. בעין-גדי נכתב ספר שיר השירים על ידי בנו שלמה המלך וזו סיבה טובה יותר לעבוד עליה.ואכן, ברגע האחרון, לאחר שמפות החלוקה הודפסו – נעשה תיקון והשטח בצורת משולש שבסיסו הגבול שסומן מבאר שבע לשפך נחל פרצים לים המלח מדרום, ממערב ים המלח עד מצפון לעין גדי – נכלל בתחום המדינה היהודית. מאחר שהמפות כבר הודפסו, כאשר המדינה הערבית בצהוב והיהודית בירוק, וקווי הגבול בשחור, השטח שהוסף וגבולותיו נצבע ביד בירוק על גבי בצהוב. אישוש לדברי שרת קיבלתי מיד לאחר הקמת מוזיאון העצמאות בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד בתל אביב, מקום בו הוכרזה מדינת ישראל. ראיתי את אחד המוצגים: מפת החלוקה עם התיקונים היד, שניתן להבחין בהם אם מתבוננים במפה היטב.

ב. דה פקטו

עוד קודם למבצע עובדה, מטה הפלמ"ח הפך להיות מטה פיקוד דרום, המשימה שהוטלה על הפיקוד במרץ 1949 היתה מבצע "עובדה" – כיבוש אילת. אבל באותו מבצע "עובדה" שסיים את מלחמת השחרור, נעשה מבצע נוסף שסיפח באופן מעשי את מדבר יהודה הדרומי – מעין-גדי עד סדום, לשטח מדינת ישראל. מבצע זה, שלא ניכלל בפקודות המבצע של המטכ"ל, היה יוזמה אישית של אדם מיוחד במינו – הארכיאולוג שמריהו גוטמן. שמריה, שהוביל בשנות ה-40 טיולים וסיורים של תנועות הנוער ויחידות הפלמ"ח למצדה ולמדבר יהודה – הבין שכעת זו ההזדמנות האחרונה לספח שטח זה למדינת ישראל.לשמריה, רס"ן בחיל המודיעין שהקים את יחידת "השחר" (המסתערבים של הפלמ"ח) שעברה לצה"ל, נודע על ההכנות לכבוש את אילת, שלא כללו את עין-גדי ומצדה. שמריה הגיע נרגש לידידו יגאל אלון – מפקד חזית הדרום, וניסה לשכנע אותו בחשיבות הדבר הזה. יגאל טען שלא קיבל שום הוראה לכך מהמטכ"ל, ולכן אין הוא יכול לבצע את זה. שמריה שראה שהטיעון הערכי לא מספיק – אמר ליגאל שעליו לפעול כמו שהוא יגאל לימד אותם בפלמ"ח: בזמן תיכנון של כיבוש שטח מסוים, יש לתכנן גם השתלטות על עורף האזור, כדי שהאויב לא יוכל להגיע משם בהפתעה. יגאל, שהבין את הראש של שמריה ורצה לעזור לו,שאל אותו מה הוא צריך לצורך ההשתלטות.שמריה ביקש מחלקת חיילים ושני סיירים של הפלמ"ח, וכן כיתת ימאים מחיל הים להובלת הכוח בים המלח מסדום לעין גדי.יגאל אלון נתן לו מחלקת חיילים מחטיבת אלכסנדרוני שכבשה את דרום הר חברון, וישבה ליד הגשר ההרוס בכביש באר-שבע-חברון ליד דהריה. שמריה גייס את שלמה אראל – לימים מפקד חיל הים, שהכיר מעבודתו במפעל האשלג בסדום את הפעלת הדוברות שנעו בים המלח מסדום לקליה. סדום כידוע כבר שוחררה מהמצור בנובמבר 48' במבצע "לוט", וניתן היה להגיע אליה מעין חוסוב (חצבה) דרך ואדי אל-קצייב (נחל-אמציה).שמריה אירגן במהירות את הכוח הקטן שלו ודאג להיות צמוד לראש הטור של חטיבת גולני שירדה במעלה עקרבים המסוכן, כדי למנוע עיכובים. בסדום הם הכינו לשייט את הדוברות שנקראו-מעונות (MAUNOT) בלילה, כדי למנוע מהכוח הירדני בספי, ממזרח לסדום, לאתר את פעילות הכוח. הם יצאו לעין גדי בלילה חשוך וגשום של חודש מרץ ושמריה שזיהה את צוק מצדה המוכר לו, ניווט בדיוק למעגן הדיג של הבדואים בעין גדי. לאחר ההשתלטות על המקום הוא עלה עם כיתה לראש הר ישי ("הפרונקל") ששולט על כל האזור ועל הדרך הקדומה מעין גדי לחברון ("מעלה הציץ").כשהגיעו לשם משקיפי האו"מ – הם קבעו את קו הגבול ("הקו הירוק") מהר ישי דרך הר חולד לרכס  דרום הרי חברון בואך מצפון לצומת שוקת. כך הצליח שמריה גוטמן בתעוזה וביוזמה מקורית, לספח חבל זה לתחום מדינת ישראל.

צבי לפר, ממייסדי קבוץ עין גדי. בן קריית חיים המתגורר בה היום.

דבורה סלפ גוטמכר: ברכות לעין גדי בת ה-68

עין גדי – 68 שנים להתיישבות אזרחית ע"י גרעין "שדמות"{ 10.1.1956}

לוותיקים, למצטרפים, לדור ההמשך

ברכותיי לאנשי הקהילה כולה

"הימים שחלפו, לא ישובו עוד

כל שבעבר נראה נשגב, מלא הוד.

אנו, דור תקומה ועצמאות

חלמנו ולחמנו למדינה וחֵירות

נשאיר לדורות אחרינו

תקוות לשלום ולשלווה בעקבותינו."

עתה, בימות המלחמה

נתפלל לשלום חיילינו ומפקדיהם,

לשובם בשלום של החטופים,

נעודד את העקורים מבתיהם,

ולכולם  – שיקום מהיר.

בידידות רבה,

דְּבוישֶה – דבורה סְלֶפּ גּוּטְמָכֶר וב"ב

אלי ס'ט: שיר לעת מלחמה. ינואר 2024. את לי היחידה

היום ה-104 למלחמת "חרבות ברזל."

הכאב גדול מנשוא, על כולם ועל המשפחות, אבל שיר זה מוקדש בעיקר 

ליקרות, בכל גיל, לאלו שנחלצו ולאלו שעודן באימת המנהרות. 

אַתְּ לִי הַיְּחִידָה  Ты у меня одна

מילים ומנגינה: יורי ויזבור, תרגום לעברית אלי ס"ט

אַתְּ לִי הַיְּחִידָה, בְּלַיְלָה, לְבָנָה,

כִּבְרוֹשׁ בָּעֲרָבָה, אָבִיב שֶׁבַּשָּׁנָה,

אֵין עוֹד דָּבָר כָּזֶה, בָּאֹפֶק הַנִּרְאֶה,

גַּם לֹא בָּעֲרָפֶל, בְּכָל אַרְצוֹת תֵּבֵל.

כְּבִישִׁים כֻּסּוּ בִּכְפוֹר, בָּעִיר כָּבָה הָאוֹר,

זָרַח כּוֹכָב יָחִיד, לִי הוּא יָאִיר תָּמִיד:

בְּלֵיל סוּפָה לָקוּם, לָשִׁיר בִּמְתִיקוּת,

וּלְנַדְנֵד לְאַט אֶת עֲרִיסַת הַבַּת. 

כְּמוֹ נַחַל מִתְפַּתֵּל, תּוּכְלִי סְתָם לְשׁוֹטֵט,

תּוּכְלִי לִתְפֹּס שַׁלְוָה, לַחְזֹר בְּךָ בִּתְשׁוּבָה,

תּוּכְלִי לִפְדּוֹת חוֹבוֹת, לִמְצֹא לָךְ אֲהָבוֹת,

לָלֶכֶת לְדַרְכֵּךְ, שֶׁרַק יִזְרַח אוֹרֵךְ.

מחכים לכולכם.

аломШבת аббатШלום           

אלי סַ"ט  Eli Sat         

שנתיים ללכתו של אבישי ברק ז'ל האיש הטוב והמיטיב.

אתמול התכנסו בני המשפחה וחבריו ליד קברו של אבישי , היכל חרוב, בית עלמין תל רגב.

דברים שהקריאה חנה , רעייתו של אבישי במעמד טכס האזכרה , אתמול.

ברכות שכתב חנן פרגר ז'ל ,בשנת 2014, במלאת לאבישי 80 שנה , במעמד חבריו מילדות ונוער, שותפיו לחיים ולדרך.

חנן פרגר{ מימין } ואבישי ברק .השניים מרחוב א'.{ רחוב אלכסנדר זייד }

כתב צביקה זליקוביץ.

שרנו ליד קברו

הזכרנו במעמד ההתכנסות אתמול את מרדכי שכטמן , הקומוניסט מרחוב א' מספר 71 שכנם של משפחת בנקיר { ברק } ,שאבישי פעל רבות על מנת להנציחו ב"בית יד לבנים "בקריית חיים, והצליח במשימתו שנים מעטות לפני לכתו מאיתנו .

בית שכטמן הקומוניסט, אשר סבל מן הנאמנות         של המפא"יניקים  למסורת "בלי חרות ומקי" .         כשנספה במאורעות ב-1938  לא צויין בין הנופלים,       הוא היה נהג קטר כאשר עוזרו הערבי המסיק של       תנור מנוע הקיטור, רצח אותו בבאלד א שייך { תל חנן }וברח.   אלמנתו , צילה , הייתה מקבלת לחצר הבית ערמות של סלעים     אותם הייתה מנפצת בעזרת פטיש ביד ,לאבני התשתית      המשמשות לבנית הכבישים, כן ,היו מביאים לה מסמרים   ישנים מעוקמים  אותם יישרה והחזירה לשימוש, הכול למען    הקיום והפרנסה שלה ושני ילדיה הרכים יצחק ורחל. ב-1942 פתחה גן בחצר ביתם לילדי המגויסים  ושם אפשר לראות את ברכת השחייה הראשונה בקריה.

אורי יסוד :המורשת והנוסטלגיה חגיגה אמיתית.

מפגש עם שלמה סגל , בן קריית חיים. דצמבר 2023.

ב-1.5.2023, התקיים ב"תיאטרון הצפון "(בית העם) אירוע רב רושם לציון מלאת 90 שנה לקריית חיים. תושבי הקריה לצד בניה ובנותיה מכל קצווי הארץ ומחו"ל  התכנסו לערב מרגש, לשמוע ולהשמיע את סיפורי המורשת והנוסטלגיה של המקום הכול כך מיוחד הזה, שרשם דפים רבים בספרי ההיסטוריה של המדינה שבדרך .השתתפותו של שלמה סגל, בן הדור השני למייסדי קריית חיים נמנעה עקב פטירתה של רעייתו רותי ז"ל.השבוע ביקרתי את שלמה ושתי בנותיו מיכל ויעל בביתו שברחוב ו' (יצחק יציב) 69, שהוא ביתם של הוריו, חברי ארגון א' (160 משפחות הראשונות של מייסדי קריית חיים) ובפעם נוספת התרגשויותיי עלו על גדותיהן. פגשתי איש בן 93 (כמעט), צלול וחד בצורה בלתי רגילה המכיר ויודע את כל הליכי ההתיישבות  וההקמה של קריית חיים והשיחה קלחה לה כאילו היו הדברים רק אתמול. אחד הסיפורים המיוחדים היה על הבית הזה שברחוב ו' (יצחק יציב), הוריו של שלמה שניהם צברים האבא יליד חברון והאימא ילידת צפת, היו האחרונים ברשימת המאה ששים של ארגון א' שבאופן די טבעי התיישבו ברחובות א' ב' ג' ד', ונהנו כמו כולם מהרכישה והבנייה המשותפת ואבא של שלמה סרב! הוא נדד מזרחה עד רחוב ו', הביא מבת גלים צריף הקים אותו בחולות וחיו שם שנים ארוכות. הוא היה ממקימי ארגון המים  של הקריה, אגודת המים של היום ולמעשה היה מנהלה. שלמה עבד עם אביו בהנחת קווי המים בשלשת הרחובות הראשונים בקריית חיים המערבית. בין בני מחזורו של שלמה אנו מוצאים את ישראל קסטנברג, רות חשמן, אברהם ארליך ורבים וטובים נוספים. ושלא כחבריו שמצאו דרכם בהתיישבות העובדת שמחוץ לקריית חיים, הוא התגייס לחיל האוויר והיה צלם אווירי. משך שעה ארוכה ישבתי ושוחחתי עם שלמה ולא פסקתי להתלהב לרגע מהאיש המופלא הזה. זיכרונותיו, ידענותו, וצלילותו הרשימו אותי בצורה בלתי רגילה. הוא כיבד אותי בגלידה מעשה ידיו שהוא מכין לנכדיו ובאגוזי פקאן הגדלים בחצרו והם מוגשים למבקרים בביתו טריים וקלויים. לקראת סיום הפגישה הגשתי לשלמה את האלבום המפואר (145 עמודי מורשת, היסטוריה ונוסטלגיה) המספר על 90 שנות קריית חיים שב-7.10.2023 (זוכרים) סיימתי עריכתו.

שלמה סגל { משמאל } ואורי יסוד. דצמבר 2023 בקרית חיים.

אלי ס'ט: חיילת .שיר לעת מלחמה{ יום 76 למלחמת חרבות ברזל.

ב- 1993 ביקר בארץ הבארד (טרובאדור) בולאט ואקודג'אבה – מגדולי המשוררים הרוסיים (שלא כתב על פי הוראות הקרמלין). הוא זיהה, כבר אז, מה שאנחנו מכירים רק עכשיו – את הישראלית (הוא קרא לה 'סברה') הלוחמת וכתב אז את השיר הידוע בשם 'חיילת' (Солдатка), אותו ביצעה ישראלית ממוצא רוסי –  לאריסה גרשטיין (שהייתה אז סגנית ראש עיריית ירושלים וכבר הופיעה בערוץ השירים הרוסיים שלנו), שהלכה לעולמה לפני כשבועיים.

קליפ עם קולה של לאריסה וכתוביות של תרגום השיר לעברית,

חַיֶּילֶת … Солдатка

מילים: בולאט אוקודג'אבה, 1993 (בעת ביקור בישראל), לחן: לאריסה גרשטיין

באתר כתבי אוקודג'אבה – bokudjava, נקרא השיר: Рахели (רחלי)

"מֶתֶק יָמִים", זֶה נִשְׁמָע כְּמַטְבֵּעַ שֶׁנִּשְׁחֲקָה,

שֶׁטֶף שֶׁל דָּם וּפְצָצוֹת, בִּגְבוּלוֹת עֲשֵׁנִים,

יִשְׂרְאֵלִית-שְׁחַרְחָרָה, נֶשֶׁק עַל צַוָּארָה,

שְׁחֹר הָרִיסִים, הִיא נִרְאֵית לִי כְּמוֹ דֻּוגְמָנִית.

אֵיךְ אַתְּ נִצֶּבֶת, אוֹחֶזֶת בְּקַת הָרוֹבֶה, בְּעֹז,

בְּטִבְעִיּוּת, לְבוּשָׁה בְּאֵפוֹד-קְרָב יָרֹק,

לֹא בְּמִקְרֶה שָׁבִים, עוֹלִים בִּי הַזִּיכְרוֹנוֹת,

מִיָּמַי, כְּלוֹחֵם בַּחֲזִית רְחוֹקָה.

אוּלַי גּוֹרָלֵנוּ, כְּמוֹ כֶּסֶף, שֶׁרַק מְאַבֵּד עֶרְכּוֹ,

כְּשֶׁמִּתְגַּלְגֵּל בִּידֵי מֻשְׁחָתִים, אֵין מָזוֹר,

לֹא בַּמָּקוֹם, אָז אֶזְעַק: לְהִתְרָאוֹת, בָּנוֹת!

אֵין בְּרֵרָה! תְּנַסּוּ גַּם הַבַּיְתָה לַחֲזֹר!

12.2023

аломШבת аббатШלום           

יואב ברינברג: היוצר והשחקן שמעון ישראלי הלך לעולמו.

העברה מynet.

היוצר והפזמונאי, מראשוני השחקנים שהעלו הצגות יחיד בישראל ("סתם יום של חול") הלך לעולמו. במרוצת השנים הוא שיחק בתיאטראות הקאמרי והבימה, הלחין שירים כמו "שיירת הרוכבים",‬ "עמק דותן" ו"האורקסטרה של ראשון", ובשנת 2005‬ זכה בפרס התיאטרון הישראלי על מפעל חייו.

איש התיאטרון, המוזיקאי, היוצר והמלחין, חתן פרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים, שמעון ישראלי, הלך לעולמו והוא בן 91. הלווייתו תתקיים ביום א' ב-14:00 בקיבוץ מבוא חמה.

שמעון ישראלי

ישראלי, שציין את יום הולדתו ה-91 בתחילת השבוע, נולד בשם שמעון פוססורסקי ב-1932 בוורשה שבפולין, בן זקונים אחרי חמישה ילדים. עם פלישת הנאצים לפולין בגיל תשע הצליח לברוח יחד עם משפחתו לעיירה סטולבצי, על גבול רוסיה-פולין, ומשם ברח לבדו למנסרה והצטרף לפרטיזנים, כשמשפחתו – הוריו ואחיו – נרצחו על ידי הנאצים.

בריאיון ל"ידיעות אחרונות" בשנת 2009 סיפר כיצד במשך חורף שלם הסתתר בתוך בור עמוק בשירותים מאולתרים. "חפרו בית שימוש בחוץ, ריפדו את הבור בקש ובנו עליו בודקה עם מושב והכול", אמר אז. "ישבתי שם מקופל. היו זורקים לי פנימה אוכל, מעילים להתכסות. מישהו זרק ספר תפילות עם עיפרון. ציירתי על כל השוליים עמוד תלייה עם דמות תלויה וצלב קרס. כשהוציאו אותי משם לקח לי שבועיים ליישר את הרגליים‭."‬

שמעון ישראלי

בשנת 1946 עלה לישראל בעליית הנוער ועברת את שם משפחתו לישראלי. הוא חי במשך שנה בכפר חיטים ואחרי שהגיעו בני זוג שהציגו את עצמם כדודיו, הוא עבר עימם לתל אביב, עבד בחנות ספרים ו"חלם על תיאטרון", לדבריו בריאיון ל"ידיעות אחרונות" משנת 2010. בצבא שירת בחוליית בידור להקת הכרמל, יחד עם חנה אהרוני ופולדי שצמן. בהמשך הוא שיחק בתיאטרון האוהל‭,‬ הבימה והקאמרי, כשהשתתף בהצגות "זעקי, ארץ אהובה" (1953), "הנפש הטובה מסצ'ואן" (1955) ו"הוא הלך בשדות" (1956). ב"הוא הלך בשדות" הכיר את אריק לביא וצבי בורודו, ויחד הם הקימו את ההרכב "שלושת המיתרים‭"‬ והופיעו בפריז. עם שובו הוא הצטרף ללהקת "בצל ירוק".

ישראלי היה מראשוני השחקנים של התיאטרון העירוני חיפה והשתתף בין היתר בהצגות "פרנק החמישי", "ימים של זהב", "בר כוכבא", "כנר על הגג" (שם גילם את טוביה בדרום אפריקה), "הן לא תקחוהו עימך", "ריצרד השלישי" ו"נשף מסיכות". בין ההצגות שביים בתיאטרון חיפה ניתן למנות את "חיפה, חיפה", "קרקס עירוני" ו"הרומן שלי עם ברכט".

שמעון ישראלי

שמעון ישראלי שר ברדיו , במסגרת שידורי "קול ישראל " , 1959. צילום : משה פרידן לע'מ.

בגיל 30, עת נולד בנו עופר, החל בכתיבת שירים ומונולוגים, שמהם יצר את הצגת היחיד הראשונה שלו – "סתם יום של חול‭."‬ ישראלי היה מראשוני השחקנים שהעלו הצגות יחיד בישראל ומראשוני הזמרים ששרו שירים שהלחינו בעצמם, בהם "שיירת הרוכבים", "עמק דותן" ו"האורקסטרה של ראשון", והיה הראשון לבצע פנינים כמו "השמלה הסגולה" (יחד עם אילנה רובינא‭,(‬ "ביתי אל מול גולן" ו"הלילה הולך בשדרות".‬‬ הוא הופיע באינספור מופעים מכל הסוגים, כתב תסריטים וספרים, ובשנת 2005‬ זכה כאמור בפרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים.

סרטו התיעודי, "המרתף", שבו לקח חלק לצד זהרירה חריפאי, חנה כהנא ודודי סמדר, זכה בשני פרסים במסגרת פסטיבל ברלין בשנת 1963. "בסרט 'המרתף',‬ העוסק בנושא השואה והנקמה, נפל דבר בחיי", אמר בריאיון מ-2010, "הוא שחרר אותי מכובד השואה שנשאתי הרבה שנים".

שמעון ישראלי

בין ההפקות בהן השתתף בעשורים האחרונים ניתן לציין את "סלטו מורטלה", "בדרך אל החתולים", "הדוד ואניה", "טייבלה והשד שלה" ו"האגם המוזהב". כמו כן, עשה גם מספר תפקידי קולנוע, כשבשנת 1999 שיחק בסרט "איש משטרה", ובשנת 2007 שיחק בסרט "אסקימוסים בגליל". בשנותיו האחרונות ישראלי הופיע בערבי זמר ברחבי הארץ.

שמעון ישראלי { פוסוסורסקי} 1932 -2023.

שלכת

שמעון ישראלי
מילים: יעקב אורלנד
לחן: מרדכי זעירא

העברה מ"שירונט ".


עמוק, עמוק העצב בעיניים
עמוק, עמוק היין במרתף
הלילה את ליבי אקרע לשניים
לך ולגביע הנוטף

אל תשאלני מה
אל תשאלני איך
בני אדם נולדו לשתוק ולחייך
בני אדם נולדו לשכוח וללכת
כרוח הנושבת בשלכת

דולף, דולף הדלף
דולף ומייבב
עברו עלי שנות אלף
שנות אלף שבלב
זמר ליבי הלילה
היי, טירי טירי טיילה
נגן נא לעולם
הוי טירי טירילי טם

במרתפים הרוח מייבבת
במרתפים אין אור בחלונות
אבל אדם בוכה שם כמו ילד
אבל אדם חולם שם חלומות

אל תשאלני אן
אל תשאלני איך
גם אתה אינך יודע והולך
ודאי ישנו מקום
שבו עומדים מלכת
שבו יתום העץ גם משלכת

דולף, דולף הדלף…

אלי רביד, ליישי:

במלחמת העולם השנייה ,היצטרף הנער שמעון ישראלי לקבוצת פרטיזנים יהודים , ביניהם היה גם דודי יעקב ישה אסטרחן. בהגיעו ארצה לביתנו בקריית חיים , סיפר לי דודי גם על כך. לימים , בהיותנו בהכשרה בקבוץ משמר דוד , פגשתי לראשונה את שמעון ישראלי בעת החזרות ש "להקת בצל ירוק " ערכה בקבוץ . מאז וגם בפגישות מזדמנות נוספות , במהלך השנים שוחחנו גם על כך. מאז הצגת היחיד הנהדרת שלו " סתם יום של חול " שראיתי בקומת המרתף של ה"קאמרי " בבניין " קולנוע מוגרבי " בתל אביב { שנת 1958} ועד לשנים אלה, ליוויתי את הופעותיו המגוונות, חלקן פורצות דרך בתחום אומנות הבמה. האזנתי רבות לסיפוריו ולשיריו המיוחדים בתוכנם , בלחן נהדר ובביצוע קפדן ומיוחד. שמעון ישראלי היה אדם מוכשר מאד , רב גווני ,נבון ,מצחיק-עצוב וצנוע . מרבית שנותיו היה תושב חיפה. מטובי האומנים והיוצרים בארצנו הכואבת והאהובה. יהי זכרו ברוך.

העברה מאתר " היסטוריה במבט אחר " , 17.12.23. 

ביום שישי 15.12.23 הלך לעולמו אחד מענקי הבידור בארץ. זמר ושחקן אגדי, חלוץ בתחומו – שמעון ישראלי – שאחראי לאחד מהשירים היפים והאופטימיים ביותר בשפה העברית:

סְתָם יוֹם שֶׁל חוֹל

עִם בֹּקֶר כָּחֹל,

בְּלִי חַג וּמָחוֹל,

בְּלִי חֲצוֹצְרוֹת וָתֹף.

כְּלוּם לֹא קָרָה,

אֲבָל נַעֲרָה

חִיְּכָה, בְּעָבְרָהּ

פֶּרַח לִקְטֹף

שָׁם, עַל הַחוֹף.

כשהגיעו ארצה, הוא ואחותו, היו שניהם היחידים ממשפחתם ששרדו את זוועות השואה. שימק פוססורסקי בחר לו שם משפחה חדש – ישראלי – לזכר אביו ישראל שלא זכה לעלות לארץ ונרצח בפולין. 4 שנים לאחר שעלה לישראל כנער פולני, כבר שר בעברית כשמעון ישראלי, חייל בלהקה צבאית.

יוֹם רָגִיל, עִם אוֹר וָגִיל פְּשׁוּטִים כְּפַת שֶׁל לֶחֶם,

יוֹם נָשׁוּק בִּסְאוֹן הַשּׁוּק וְגַעַשׁ הַמִּדְרֶכֶת,

יוֹם גָּבוֹהַּ וְנִשָּׂא

עַד גַּגּוֹת חַבְלֵי כְּבִיסָה

וּמְחֻסְפָּס כְּאַסְפַלְט שֶׁבַּכְּבִישִׁים.

אַךְ מוּזָר אֵיךְ יוֹם כָּזֶה

מִתְפַּעֵם לוֹ בַּחֲזֵה

וּמִתְנוֹצֵץ בְּעֵינֵי הָאֲנָשִׁים.

סימן ההיכר של ישראלי היה קול הבס הרועם והמרשים שלו, קול שריתק את שומעיו גם כשהלם בהם וגם כשליטף את אוזנם ועבר לשירת בריטון נעימה.

סְתָם יוֹם שֶׁל חוֹל

עִם בֹּקֶר כָּחֹל,

בְּלִי חַג וּמָחוֹל,

יוֹם בֵּין יָמִים שָׁוִים.

אוֹר לֹא גָּבַר,

אֲבָל בְּפַרְבָּר

עָבַר הַדַּוָּר

עִם מִכְתָּבִים

לָאוֹהֲבִים.

ישראלי היה פורץ דרך, אמיץ וחדשן. הוא היה הראשון שעלה לבמה במסגרת "ערב יחיד" והזמר הראשון שהלחין לעצמו את שיריו. הוא שיחק, שר, ביים וכתב – לו ולאחרים. בין אם כתב את "שיירת הרוכבים" לדודאים, או תסריט לסרט קולנוע, בין אם שיחק בתיאטרון או על המסכים, הוא עשה מה שקרוב לליבו – גם אם נחל כישלון.

יוֹם עָמָל מֵרְצִיף נָמָל עַד אֲרֻבּוֹת חֲרֹשֶׁת,

יוֹם בָּהִיר מִקְּצוֹת הָעִיר וְעַד מִכְרוֹת נְחֹשֶׁת,

יוֹם שֶׁל אֹשֶׁר עַד דְּמָעוֹת

עַל לְחַיֵּי הָאִמָּהוֹת

הַמְּפַזְּמוֹת בְּגַנִּים שִׁירֵי חִבָּה.

כִּי עֲדַיִן קַיָּמִים

בָּעוֹלָם הַזֶּה יָמִים

שֶׁצּוֹחֲקִים בָּם, פָּשׁוּט לְלֹא סִבָּה.

ההשראה ל"סתם יום של חול" הגיעה אליו כששהה בפריז. המעבר מהתרבות הנלחמת והמגוייסת בישראל לאווירה הפריזאית השמחה ונטולת הדאגות, גרמה לו להתמסר לתחושה הזו, של הנאה מיופיים הפשוט של החיים. לצד המנגינה שהתנגנה במוחו, צץ לו גם משפט שסיכם עבורו את החוויה המרנינה בפריז: "סתם יום רגיל, עם אושר וגיל". כשחזר ארצה, ביקש מחברו המשורר יוסי גמזו לכתוב מילים למנגינה העליזה, והוא שינה את הנוסח ל"סתם יום של חול, עם בוקר כחול".

ביום שישי ה-15 בדצמבר הלך שמעון ישראלי לעולמו. הוא היה בן 91.

בהכנת הפוסט נעזרנו בכתבות של בן שלו על שמעון ישראלי, שהתפרסמו ב"הארץ".

.

דברי ההספד של הרמטכ'ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג , חבר נחל עוז ,ביום 30.4.1956.

העברה מארכיון קבוץ נחל עוז והספרייה הלאומית .

דברי ההספד לרועי רוטברג  שנשא הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז בן 21 ששימש כמא"ז (מפקד אזור – רכז ביטחון), ונרצח על ידי מסתננים פלסטינים מרצועת עזה, שגררו אותו אל מעבר לגבול והתעללו בגופתו. דיין נשא את ההספד ב-30 באפריל 1956 בהלווייתו של רוטברג בקיבוץ . ואלה דבריו :


− אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.

− − דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת [עץ] ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי וגופו השסוע. על שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא ייגר לשווא – ואתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו; זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

− − רועי רוטברג, הנער הבלונדיני אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו וָיוכלו לו.

נחל עוז 1951 - צלם בוריס כרמי - אוסף מיתר הספרייה הלאומית

הנער רועי רוטברג על סוס באזור נחל עוז.(צילום: בוריס כרמי – אוסף מיתר הספרייה הלאומית)

ישראל מושקוביץ :המוזיאון שיציג צילומים שנפגעו מירי בנחל עוז: "את התערוכה הזו אי-אפשר להפסיק".

העברה מ ynet

תערוכה שהוצגה בלובי של חדר האוכל בנחל עוז נפגעה במתקפת 7 באוקטובר, כאשר קירות הגלריה נופצו. כעת, היא תוצג במוזיאון בית שטורמן שבעין חרוד, בתערוכה מקיפה עם צילומים נוספים המתעדים את ההיסטוריה של הקיבוץ. "חלק מהתמונות נפגעו מרסיסים, מקליעים ומשברי זכוכית", שחזר משה גרוס, צלם חבר הקיבוץ לשעבר, שחילץ את עבודות שלו ואחרות מהקיבוץ

חודשיים אחרי שתערוכת ה"מטבח" שהוצגה בלובי של נחל עוז נפגעה קשות בהתקפת המחבלים על הקיבוץ, היא תוצג לציבור מחדש בנוסף לצילומי מחזור בני המשק, בתערוכה שתיפתח בסוף השבוע בבית שטורמן שבעין חרוד.

מתוך התערוכה "נחל עוז צילומים"© צילום: ברוך רביב, צלם הקיבוץ

"מספר ימים אחרי פרוץ המלחמה התחיל לבעור בי הרעיון לקיים תצוגה מאחד היישובים בנגב המערבי, והתחלתי לחפש תערוכה שנפתחה לפני המלחמה, ובגלל האסון הנורא הצגתה נקטעה. פגשתי את האוצר וחוקר הצילום גיא רז, ושיתפתי אותו ברעיון שלי. הוא קפץ ואמר שבנחל עוז נפתחה התערוכה 'המטבח' והוא לא יודע מה קרה לה בעקבות המלחמה", שחזרה עפרה ברעם, מנהלת ואוצרת ראשית של מוזיאון בית שטורמן שבעין חרוד.

מתוך התערוכה "נחל עוז צילומים"© צילום: טום אורן – דננברג, חבר קיבוץ נחל עוז

"יצרתי קשר עם משה גרוס, צלם התערוכה מנחל עוז, וביקשתי ממנו, תוך כדי סיכון חייו, להגיע לקיבוץ ולבדוק את מצב התערוכה. בשיחה איתו התברר לי שנחל עוז חגגו 70 שנה להקמתם, והייתה כוונה לרגל חגיגות ה-70 לקיים תערוכת צילומים נוספת שלו בקיבוץ. ביקשתי ממנו גם את הצילומים שהיו אמורים להית מוצגים בהמשך, כך שזכינו לקבל חומרים משתי תערוכות, והרחבנו את היריעה לצילומים נוספים. הצילום המוקדם ביותר הוא משנת 1955, והאחרון בצילומים שיוצגו הוא מנובמבר 2023, כחודש אחרי הטבח. אנו נציג את התערוכה למשך כ-4 חודשים", סיכמה ברעם.

חיילים בצומת סעד 1956. מתוך התערוכה "נחל עוז צילומים"© צילום: ורנר בראון

מועדון לחבר בנחל עוז עם ציוד של חיילים, נובמבר 2023. מתוך התערוכה "נחל עוז צילומים"© צילום: פרופ

משה גרוס, 75, הוא צלם ותיק ומוערך, מנהל את מועדון הצילום של תל אביב, ובעברו חבר קיבוץ נחל עוז במשך 22 שנים. באותן שנים, נהג גרוס לצלם את רוב האירועים שהתקיימו בקיבוץ, את חברי הקיבוץ ואת כל בוגרי י"ב, כתמונת מחזור קבועה. התערוכה "המטבח", היא אוסף צילומים שלו מהמטבח המיתולוגי של נחל עוז בשנות השמונים. אותה תערוכה נפתחה בקיבוץ בחודש יוני האחרון והוצגה בלובי של חדר האוכל, שכבר אינו פעיל ומשמש כגלריה. התכנון המקורי היה לקיים את התערוכה למשך מספר חודשים ובהמשך להציג תערוכת תמונות מחזור שצילם לאורך 23 שנים.

שנות ה-80 בנחל עוז. מתוך התערוכה "נחל עוז צילומים"© צילום: משה גרוס, מתוך תערוכת "המטבח"

"ההודעה על האסון הנורא תפסה אותי בבית ברמת גן",  נזכר גרוס בשיחה עם ynet, "יצרתי קשר עם אחד מהחברים והבנתי שמסתובבים מחבלים בקיבוץ ושהם נעולים בממ"ד. בערב הבנתי שהם פונו תחת אש למשמר העמק, ומספר ימים לאחר מכן שלחו לי תמונה איך הגלריה נראית וראיתי שחלק מהתמונות נפגעו מרסיסים, מקליעים ומשברי זכוכית. כל קירות הגלריה התנפצו, כמו כל אנשי נחל עוז שמעתי את הבשורה הקשה על החטופים והנרצחים".

חלל התערוכה בנחל עוז© צילום: משה גרוס

"כשעפרה ברעם הציעה לי להמשיך את התערוכה בבית שטורמן, הסכמתי מיד, והצעתי לה להוסיף גם את תערוכת תמונות המחזור שהייתה אמורה להיות מוצגת בהמשך". באחת מתמונות המחזור שיוצגו בתערוכה אף מתועדים צחי עידן שנחטף לעזה לצד יסמין לבנה- זוהר ז"ל שנרצחה בטבח 7 באוקטובר.  גרוס המשיך ותיאר את הקושי לחזור לנחל עוז בצל המלחמה, "במשך חודש שלם ניסיתי להגיע לנחל עוז כדי להתחיל פרויקט של תיעוד השיקום של המקום, אך לא אפשרו לי כי מדובר בשטח צבאי סגור. רק לאחר חודש, הצלחתי להיכנס ליום אחד, אספתי את כל הצילומים שלי שהיו בתערוכה ובמקביל צילמתי עוד תמונות מהקיבוץ.

מתוך הסדרה "תמונות מחזור", קבוצת שיבולים 1992. מתוך "נחל עוז צילומים"© צילום: משה גרוס

"לאחר כמה ימים הבאתי את הצילומים לעין חרוד", תיאר גרוס, "נסעתי עם האוצרת רחל רינת-הייליג, וסגרנו את הנושא של שתי התערוכות, כחלק מתערוכה כוללת של צילומים היסטוריים מנחל עוז. אני מרגיש שאת התערוכה הזו אי-אפשר להפסיק, הצלחנו בכוחות משולבים לקחת את התערוכה שנפגעה ולהציג אותה מחדש".

הפרסום לתערוכה בבית שטורמן בעין חרוד מאוחד שנפתחה לקהל היום.

סרנדה לעדה

אלי רביד,ליישי : לאה נהור , ממייסדות קבוץ נח'ל עוז, כתבה שיר זה לכבודה של עדה דלוג'ץ -רז, חברת קבוץ רמת יוחנן שהתנדבה להדריך את בנות קבוץ נח'ל עוז הצעירות בניהול המטבח וחדר האוכל .

היום השתתפנו , שולה ואנוכי, בהרצאה של גיא רז על " נחל עוז הקיבוץ המצולם בעולם ,בשנות ה-50 " ובטכס פתיחת התערוכה ב" בית שטורמן " בעין חרוד מאוחד. היה מעניין ומרתק.

סרנדה לעדה

להקת הנח"ל
מילים: לאה נאור
לחן: משה וילנסקי

מילים מתוך " שירונט ".

היא עומדת במטבח ומבשלת,
כל הנח"ל מצטופף ליד הדלת,
– היא עוברת! – היא חוזרת!
היא עושה קציצות של תרד
ושורפת את כולן, הפלא ופלא.

לה שפתיים נפלאות ושמה הוא עדה,
מתוקה היא כמו עוגה של מרמלדה,
הסתכלו איך היא פורחת
בין הסיר והקלחת
כל הנח"ל מזמר לה סרנדה;

אנחנו אותך אוהבים, עדה, עדה,
כמו לחם טרי עם ממרח שוקולדה.
ואם לא תכיני, כלל לא נתרגזה,
נאהב אותך "במקום" כמו מיונזה.

עדה איזו מבשלת מקסימה היא,
את קסמיה היא עושה מול הכיריים:
היא לוקחת כף של מלח,
קילו לחם, קילו קמח,
ומכינה מזה בשר לצהרים.

לפעמים ריקה אצלינו הצלחת,
אך הלב , הלב מלא את הטבחת
לה נגיש ברב אידיליה
זר ענק של פטרוזיליה,
וברגש לה נשיר כולנו יחד:

אנחנו אותך אוהבים, עדה, עדה…

הסתכלו בה, הסתכלו ישר עליה,
מה נאה לה הסינר שלמותניה.
היא אמרה לי: קח שני וופלים
כי האוכל שוב נשרף לי,
וחייכה אלי, אפשר להשתגע.

בכל יום נישא ליבינו המטבחה,
ולעדהל'ה נאמר בערך ככה:
עד מותנו מרעב פה
רק אותך, אותך נאהב פה,
כי טבח יפה כמוך אין עוד בנח"ל.

שלמה הרציג: בין אימה ליגון.

העברה מ" עונג שבת" בעריכת פרופ' דוד אסף. גיליון יום ששי 15.12.23.

{ מתפרסמים כאן פרקים מתוך מאמר נרחב בנושא.}

זוועות 'השבת הארורה' (7 באוקטובר 2023) והטבח הנורא שבמרכזה הולידו בציבוריות הישראלית תחושות של אימה, חרדה וחוסר אונים, המהדהדים את הטראומה הלאומית שגרמה בשעתו מלחמת יום הכיפורים, ואפילו את אימי השואה. במקביל, וכמעין תגובת נגד תרפויטית למעשי הרצח, האונס והחטיפה שעשו אנשי חמאס ביישובי הנגב המערבי, התעצם מאד בתקשורת הישראלית, בפוליטיקה, במערכות החינוך וגם באקדמיה, שיח פסיכולוגיסטי עשיר ורב משמעות אודות מצבו של החוסן הנפשי והמנטלי (Resilience), האישי והלאומי, ותפקידו בהתמודדות עם השבר הנורא.הצירוף 'חוסן נפשי' (או 'מנטלי') הוא פרייה של אסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית ה'חיובית'. הוא מתייחס ליכולתם של אנשים, יחידים או קבוצה, להתמודד היטב עם מצבי לחץ ומשבר ולהסתגל לנסיבות חיים משתנות אשר נגרמו עקב מצבים טראומטיים. אנשים בעלי חוסן נפשי מאופיינים בדרך כלל בתחושת שליטה בחייהם, מעורבות וניסיונות להשפעה, חיפוש משמעות, ומידה של אופטימיות ואמונה בעתיד טוב יותר. הם גם ניחנים בגמישות רעיונית וחברתית המאפשרת להם להתמודד עם אירועים בלתי צפויים, קשים ככל שיהיו. עוד מתברר, שחוסן וצמיחה אישיים ולאומיים, אינם תכונות גנטיות, והם עשויים להיוולד, לעיתים קרובות בסיוע קהילה תומכת, דווקא מתוך התמודדות מוצלחת עם מצבי שבר ומצוקה, ובתוכם גם מצבי מלחמה. לעניינינו רלוונטיים במיוחד מצבי המלחמה הפוקדים תדיר את החברה הישראלית.  

האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד

בשנת 1943 ראה אור הקובץ הספרותי בסער בעריכת יעקב פיכמן ובהוצאת אגודת הסופרים העברים. מטרתו המוצהרת של הקובץ הייתה לחזק את רוחם וחוסנם של בני ובנות היישוב העברי בארץ שהתנדבו להילחם בשורות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בגילוי הדעת שעמו נפתח הקובץ נכתב, כי מטרתו היא 'לציין כי רוח היוצר העברי מתייצבת גם היום על משמר המגן לעם ולאדם'.

החוברת נפתחה בשיר הידוע של לאה גולדברג, שיר ללא שם, המוכר במילתו הראשונה 'הַאָמְנָם'. זו עובדה מעניינת על רקע התנגדותה העזה של גולדברג, מתוך עמדתה הפציפיסטית, לשירי תהילה ללוחמים ולמלחמה. בניגוד לשירי הקינה הנשגבים ורוויי הפאתוס על גורל העם היהודי בשואה, שנשאו משוררים בני הזמן כמו שלונסקי, גרינברג ואלתרמן, 'הַאָמְנָם' נושא בשורה הומנית-אוניברסלית בעלת גוון לירי ואישי מאוד. מתברר שגם כאן התבנית הדו-ראשית של 'חוסן מול אימה' היא הלב הפועם של השיר. 

אכן, השיר נפתח בהיגד ספקני: 'הַאָמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד', אך העדר סימן השאלה בסיומו ורצף התמונות הפלסטיות שבהמשכו, ובהן תיאור עתידי מדומיין ורב עָצמה של הליכת המשוררת בשדה, מסייעים בהצגת הליכה זו כהתרחשות בת-קיימא: 'וּמַחֲשׂוֹף כַּף רַגְלֵךְ יִלָטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת, / אוֹ שִׁלְפֵי שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ, וְתִמְתַּק דְקִירָתָם'. אל התמונות הסוגסטיביות הנפרשות על פני שלושת הבתים הראשונים בשיר נלווים תארים ורגשות חיוביים במיוחד: 'וּפְשוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹעַ, / וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב'. 

כמו בשירו של עמיחי, גם כאן מוצגת האהבה כמעין 'זריקת חוסן' נגד המלחמה. למעשה, רק בבית הרביעי והאחרון בשיר מתברר במלואו התפקיד התרפויטי העמוק של אותן תמונות הנותנות ביטוי לחוסן האישי כנגד זוועות המלחמה: 'אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם'. זאת ועוד, בסיום השיר נעלמות שאריות הספק והוא הופך לוודאות מוחלטת ('אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָׂדֶה'), ודאות המעוגנת בתקווה לשחזור העבר הקדם-מלחמתי, שהוא-הוא המעניק לחיים את משמעותם: 'וּבְיֹשֶׁר לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת / כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָָדָם'.

הנה חוה אלברשטיין בביצוע האהוב של השיר: 

האמנם מילים: לאה גולדברג
לחן:  סשה ארגוב  וחיים ברקני
העברה מ"שירונט".

האמנם האמנם
עוד יבואו ימים
בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה
ותלכי בו כהלך התם

ומחשוף ומחשוף
כף רגלך ילטף
בעלי האספסת
או שלפי שיבולים
ידקרוך ותימתק דקירתם

או מטר ישיגך
בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך חזך צווארך
וראשך רענן
ותלכי בשדה הרטוב
וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן

ונשמת ונשמת
את ריחו של התלם
נשום ורגוע
וראית את השמש
בראי השלולית הזהוב

ופשוטים ופשוטים
הדברים וחיים
ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב
ומותר ומותר לאהוב

את תלכי בשדה לבדך
לא נצרבת בלהט
השרפות בדרכים שסמרו
מאימה ומדם
וביושר לבב שוב
תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים כאחד האדם

את תלכי לבדך בשדה…