בישיבת מועצת קריית חיים ב-17.6.1933, מודיע החבר יהושע שרפשטיין על הרצחו של ד"ר חיים ארלוזורוב ומציע: 1 . לקרוא את שכונת העובדים בשם "עיר חיים" ארלוזורוב. 2 . להקים במקום אנדרטה של המנוח. ועד קריית חיים קיבל את ההצעה של החבר שרפשטיין, פרסם מודעת אבל מסוגננת תוך החלטה מודגשת בחתימתם של 11 חברים שבמקום מרכזי תוקם אנדרטה לזכרו של חיים ארלוזורוב. זה כמובן לא קרה במהלך 90.השנים האחרונות ונראה שגם בימים הבאים זה לא יקרה. שאול ז"ל שנתייתם מאביו בגיל צעיר מאד עשה כל חייו מאמצים גדולים לדעת מי רצח את ארלוזורוב? זה היה חשוב מאד עבורו, אך הוא לא צלח! הקשר של שאול עם קריית חיים לא נסק לשמיים ונשמר נמוך על קו המים. לימים כאשר הוחלט בוועד קריית חיים להסיר תמונתו של חיים ארלוזורוב, פרץ ויכוח עז בין שאול לגיורא פישר שהביא לניתוק יחסים מוחלט. איש לא חש בעניין ולא היה מוטרד מכך. לימים נערכנו (צוות מצומצם ומלוכד), לעריכת חגיגות שנת ה-75 והצעתו של ד"ר דן רונן. לנסות ולהקים מחדש את יחסי משפ' ארלוזורוב עם קריית חיים הייתה אתגר גדול! המשימה שהוטלה עלי ועל ד"ר חדווה טרגר הייתה מאד מאתגרת קשה וקרובה לחוסר הצלחה מוחלט. מבלי לחטט יותר מדי באירועי התקופה ההיא הצלחנו! קבלת הפנים הייתה מרשימה ומרגשת בני המשפחה קיבלו תעודות יקיר העיר ודף חדש במערכות היחסים נפתח. זמן קצר לאחר מכן מתקיימת האזכרה הרשמית המשפחתית לחיים ארלוזורוב הנערכת אחת לחמש שנים עם נושא מוגדר מראש ובאותה שנה הנושא היה יישובים ואתרים הנושאים את שמו של חיים ארלוזורוב. שאול בחר בי לייצג את קריית חיים וזה מאד ריגש אותי. התנייתי השתתפותי בנוכחותם של חניכי תנועות הנוער וזה ריגש את כולם. ביני ובין שאול ומשפחתו התפתחה מערכת יחסים חמה של קשרים והצטערתי מאד לשמוע על פטירתו, גם כששאלת מי רצח את חיים ארלוזורוב נשארה בלתי פתורה וחוסר היכולת האובייקטיבי להגיע לחגיגות ה-90.
משתתף ואתי כל משפחתי בצערכם, מקווה שנמשיך במערכת יחסינו.
למד הנדסת מים ומכונות בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון. משנת 1955 עבד בחברת מקורות, ושימש בה במשך שנים בתפקידים בכירים. בשנת 1967 יצא לשנת שליחות בגאנה מטעם תה"ל לקדם את תכנון המים בעריה המרכזיות אקרה וטמה[1]. בין השנים 1969–1977 שימש כסגן נציב המים[2]. בין השנים 1980–1993 עבד כמנהל פרויקטים בתחום המים בבנק העולמי בוושינגטון. בשנת 1995 היה יושב-ראש הוועדה הציבורית לבחינת ניהול משק המים בישראל. בסוף שנות ה-90 נבחר כיו"ר אגודת מהנדסי המים בישראל. עובד כיועץ עצמאי במספר פרויקטים גלובליים.
שאול ארלוזורוב היה נשוי לפלור, ולהם שלושה ילדים. כיום הוא נשוי לשושנה אפלבוים, ולהם בת. מתגורר בתל אביב. בתו היא העיתונאית מירב ארלוזורוב. בתו, עורכת הדין מיכל ארלוזורוב, היא היועצת המשפטית של חברת מכתשים אגן. נשואה לד"ר ירום טורק, מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום רפואת השיניים – אחיה של פרופ' חנה יבלונקה.
עוד בעולם הישן, זה של ה6.10, היה נושא נפיץ במיוחד שהתעלה על הכל, גם על הרפורמה המשפטית והוא השוויון בנטל. והנה, 4 חודשים אחרי האסון המטלטל ביותר בתולדות המדינה, הממשלה שלנו שוב לא מפספסת הזדמנות לפספס הזדמנות ועולה על המוקש הלוהט הזה. כי מה משמעות חוק הגיוס הבזוי הזה? קודם כל, במקום לנצל את השבר שפקד אותנו כאומה לתיקון ובנייה מחדש, אנחנו משמרים את המצב הקיים והבלתי נסבל בו יש אפליה בין דם לדם. אחר כך, אנחנו לוקחים את חוסר השוויון שנוצר בסעיף הקודם ומשדרגים אותו כך שאותה אוכלוסייה מצומצמת שעליה מוטל הנטל הצבאי תמשיך לעשות זאת לאורך זמן ממושך יותר ולמשך מספר ימים רב יותר כל שנה. כמה משדרגים? בעוונותיי, יצאתי לקצונה בסדיר ולכן מראש שירתתי חמש שנים ולא שלוש (או אפס שהייתי משרת אם סבא שלי לא היה חוזר בשאלה).אבל מה שלא מספרים לך כשאתה מתגייס, זה שהסדיר זה החלק הקצר בשירות הצבאי שלך. התיקון החדש מציע להאריך את השירות של קצינים עד לגיל 50, עם תקרה של 86 ימים בשנה ( שגם אותה אפשר לשבור כמובן). סך הכול 3 חודשים כל שנה למשך 25 שנים לכל הפחות. 6 שנים נוספות של שירות צבאי מלא. תנו לזה לחלחל רגע.
11 שנה של שירות צבאי לגבר חילוני או מהציונות הדתית מול אפס, אפס שנים (!) של גבר חרדי או ערבי מקביל. אני שם רגע בצד את הקטע הזה שאנשים ממש מתים בשירות הצבאי שלהם, אבל איזה מעסיק שפוי יקבל לעבודה שלו קצין שרבע מהשנה (לא כולל חופשות, חגים וימי מחלה) לא יהיה בעבודה.איזה עצמאי יכול להקים עסק כשרבע מהחיים שלו הוא לא נמצא בעסק בכלל? מי בת הזוג שתחתום על להיות אמא חד הורית אפילו שבן הזוג שלה לא בקבע? מי האבא שיסכים להיות הורה נוכח נפקד בשנים הכי משמעותיות של גידול הילדים? אף אחד לא יכול להתפרנס ממחמאות, וכשהמגזר שמשרת במילואים הוא גם הקטר שמניע את המשק, להיעלמות שלו יש השלכות כלכליות כבדות על כולנו. אם המדינה הזאת חפצת חיים, היא חייבת לגייס עוד אוכלוסיות שיעזרו למשוך אותה קדימה, השבר הזה הוא הזדמנות יוצאת דופן לתקן את העוול ההיסטורי הזה, ואם זה לא יקרה עכשיו, אני לא יודע אם אפשר יהיה לתקן את זה.
בתמונה- ילד יום הולדת ואבא במילואים שבמקרה היה בבית.
ב-1942 הטביע הצבא הבריטי את הצוללת, שנשלחה על ידי מפקדת הצי האיטלקי לתקוף את נמל חיפה וכל אנשי צוותה נהרגו. בשל החשש הגובר ששרידי הצוללת ייפגעו – הוחלט לסמן אותה במפות הימיות. כעת מקווים שהאתר יקבל הכרה על מנת שיהיה ניתן להגן עליו.לראשונה בישראל – אתר תת ימי סומן במפות הימיות כאתר היסטורי. הצוללת האיטלקית "שירה", שהוטבעה במלחמת העולם השנייה במפרץ חיפה, סומנה במפות הימיות על מנת להגן עליה מפגיעות ולשמר אותה כחלק מההיסטוריה של האזור. המהלך בוצע לאחר שלאתר נגרמו נזקים מאוניות שמגיעות לחופי ישראל. עם זאת, למרות הסימון האתר עדיין לא זוכה להגנה חוקית מטעם המדינה, שכן מדובר רק בסימון במפות הימיות ולא אישור סטטוטורי.
"שירה", צוללת במשקל של כ-680 טונות, הושקה בשנת 1938 ובמהלך מלחמת העולם השנייה לקחה חלק במספר תקיפות ופשיטות נגד שורה של מטרות בריטיות. הבולטת בהן הייתה הפשיטה על נמל אלכסנדריה בדצמבר 1941, במסגרתה הצליחה להטביע מספר כלי שיט בריטים, כולל שתי אוניות מערכה. בעקבות פשיטה זו, התקינו הבריטים מערכות גילוי תת-מימיות בכמה מנמלי הים התיכון האחרים שהיו אז בשליטתם, כולל בנמל חיפה. בסיסה של המערכת לאיתור צוללות היה בסטלה מאריס, והיא כללה עמדות תצפית על רכס הכרמל ובבוסתן הגליל, אליהן היו מחוברות מערכות כבלים שהונחו על קרקעית הים בצורת לולאות.
המערכת קלטה שינויים בזרם שיצרו גופים גדולים עשויים ברזל שחלפו מעליה והעבירה התראה לחוף. ב-10 באוגוסט 1942, זיהתה מערכת זו את "שירה", שנשלחה על ידי מפקדת הצי האיטלקי לתקוף את נמל חיפה. תקיפה בריטית משולבת, שכללה הטלת פצצות עומק וירי תותחים מסוללות סטלה מאריס, הביאו להטבעתה של הצוללת האיטלקית ולמותם של כ-60 אנשי צוותה.
מקום טביעתה של "שירה", כ-30 מטר מתחת לפני הים, היה ידוע, וכבר בשנת 1950 דיווח עליו חיל הים הישראלי לצי האיטלקי. ב-1984 האיטלקים החזירו 43 אנשי צוות לקבורה, אך עדיין נותרו שם שרידי גופות. לאתר יש הגנה בחוק הים הבינלאומי, אבל עדיין אין לו הגנות בחוקי מדינת ישראל, שכן לא מדובר בשמורת טבע וגם לא אתר עתיקות מוגן. בשנת 2022, פנה משרד החוץ האיטלקי לרשויות בישראל, וביקש שיינקטו צעדים להבטיח את שימורה של הצוללת, המהווה אתר היסטורי ואתר זיכרון רב משמעות.
אלי רביד, ליישי:
בשנת 2009 וגם בשנים נוספות הייתי שותף לבני קריית חיים ,ד'ר מיכאל אלבר ולעיתונאי חנן רותם { רוטמילר} בחיפוש ואיתור קברי הצוללנים בארץ. כתבות ופרסומים בנושא הצוללת האיטלקית " שירה " scire שהופצצה וטבעה בשנת 1942 במפרץ חיפה, נמצאים לעיונכם באתר שלנו. לחיפוש באתר רושמים בקטגוריות משמאל :" הצוללת שירה ".
תקופת הטירונות { 1954 } של חברי גרעין " שדמות " בנח'ל , מייסדי עין גדי.
העברה מ"חדשות בן עזר ", גיליון מספר 1920 , 28.1.24.
לאהוד{ בן עזר } שלום,
שמעתי היום בחדשות הבוקר שחיילי הנח"ל שעמדו לצאת מרצועת עזה, הועמדו למשפט על שלא הסתפרו, ונשפטו, אך מפקד חטיבת הנח"ל ביטל את המשפטים, ופסקי הדין. הדבר מזכיר לי שני מקרים שעברתי בעת שירותי בנח"ל, הראשון ודאי ידוע לך, אינני זוכר אם היית מעורב.
1. בגמר האימונים, עם נשק פסול ללא נוקר שהאות "ת" צרוב בקת, ביום חמישי בערב, צעדנו כשעה עם חגור-פילים חזרה לבית דראס. התרחצנו, אכלנו וניקינו נשק, הרוב הלכו לישון ורק מחלקה אחת יצאה למסדר שמירה. למחרת לאחר מסדר הבוקר צעדנו כרגיל לאכול. לאחר מכן הלכנו להחזיר את הרובים לאפסנאות לפני יציאה לחופשה, לאחר כשישה שבועות. התלבשנו בגדי אל"ף, מצחצחים סמל הטירון שעל הכובע ואת אבזם החגורה בבראסו שיבריקו ולא יעשו לנו בעיות. במסדר לפני היציאה לחופש, הודיעו לנו שעלינו לחזור ביום ראשון בשעה 9:00 בבוקר לכל המאוחר. כמו כן הודיעו שחיילים ששמם ייקרא יעמדו למשפט המג"ד, ויוכלו לצאת לחופשה רק לאחר המשפט. רוב החיילים מהגרעין ["שדמות"] נקראו למשפט ואני בתוכם. הרס"פ שלנו סמל ראשון מכלוף הציב אותנו בשלשות לפי מיספר אישי, שיהיה לו קל להצעיד את החייל למשפט, והסביר שעלינו לצעוד עד לשולחן המג"ד ולעמוד לפניו בדום מבלי להצדיע. הראשון יצא ואחריו השני ודיברו ביניהם שקיבלו קנס 3 לירות, שזאת המשכורת החודשית של חייל. כך נמשכו המשפטים די במהירות. כשהגיע תורי. הוצעדתי לחדר המג"ד נעמדתי בדום מתוח. המג"ד הקריא מנייר את האשמה, אובדן שמורת כוונת קידמית, ושאל "מודה או לא מודה?" עניתי: "המפקד שכחת לשאול אותי אם אני מסכים להישפט בפניך." הוא שאל מה המקור לידיעתי בחוקת השיפוט הצבאי? עניתי: "בזמן השמירה כשעברתי ליד משרדך, כל פעם קראתי פיסקה אחת, כך שקראתי חלק מפקודת מטכ"ל." הוא שאל: "למה אינך רוצה לעמוד למשפט לפניי, כאשר בבית דין אתה צפוי לעונש גדול יותר?" עניתי: "בבית דין יעמוד לרשותי קצין חוקר שיבדוק את כל הפרטים. אנחנו כטירונים, לא היכרנו את הרובה, איש לא הסביר לנו מה יש ומה חסר ברובי התרגול, הצבא לא נתן בנו אמון ודאג להוציא את הנוקר מהבריח, וסימן את הרובים ב'ת'. אני סמוך ובטוח שהרובים נפסלו לשירות בגלל הפגמים ולכן סומנו ב-'ת', כמו כן לא בלתי נמנע, שכבר בעבר נתגלו ה'פגמים' הנזכרים בכתב האישום, וחיילים אחרים הואשמו בהם." הוא אמר, "חכה רגע, אתה יכול לעבור לנוח." הרים טלפון וקרא את קצין השלישות לחדרו. כשהגיע הקצין שאלו המג"ד, שהיה חדש בגדוד, האם פרט לביקורת מטכ"ל הנוכחית היו בדיקות כאילו בעבר, ומה היו הממצאים. הקצין השיב כי לפני פחות משנה נמצאו פגמים זהים, והרובים היו תקולים בעברם. המג"ד הודה לו, הוא יצא והמג"ד אמר שאשב על כיסא בצד ואמתין. הוא ביקש להתקשר עם מפקד הנח"ל ולברר איך לנהוג. בינתיים הרס"פ ששם לב שאני נמצא הרבה זמן וראה אותי יושב בצד, צעק עליי לקום ולעמוד בדום במשפט. המג"ד הרגיע אותו ואמר שהורה לי לשבת וביקש מהרס"פ להמתין בחוץ מספר דקות. המג"ד השיג את ארווין דורון, מפקד הנח"ל, וסיפר לו על מה שקרה, ושאל מה לעשות. לאחר שהמג"ד שמע את תשובת מפקד הנח"ל, הורה לי לצאת ולהודיע לרס"פ להוציא את החיילים לחופשה שכן כל המשפטים בוטלו. הוא אמר לי שעליי לעזור לו בעבודה לבטל את פסקי הדין לכל החיילים שכבר נשפטו. לשם כך עליי ללכת לשלישות להשיג עט עם דיו בצבע ירוק, למחוק בילקוטי השירות את ההערה שנרשמה באדום, בדף ההתנהגות של כל חייל שנשפט, בשני קווים ישרים מקבילים ולרשום את התאריך בעט הנ"ל. הלכתי לשלישות ואיתרתי עט עם דיו בצבע ירוק. מחקתי הרישום של המג"ד בירוק ורשמתי תאריך ומסרתי למג"ד את התיק פתוח על מנת שיחתום ויטביע את החותמת שלו. הליך זה נמשך כשעה, ולאחריו אמר המג"ד שאחזיר את העט לשלישות, וכן שאפנה אליו בכל מקרה שאחוש שנעשה עוול לחייל. הצדעתי לו ויצאתי. ליד השער עמדתי לחכות לטרמפ עד לצומת קסטינה לפחות. כעבור כ-10 דקות יצא המג"ד בג'יפ שלו, עצר לידי והזמין אותי לנסיעה לכיוון רמת גן שם גר. כמובן שהסכמתי ונסעתי איתו עד לצומת ארלוזורוב שם ירדתי לחפש טרמפ. בערב נפגשנו, וחבריי מהקריה שאלו מה היה וסיפרתי להם. ושאלתי מדוע הסכימו לקבל קנס ולא אמרו מילה. אחד החברים אמר בין כך הכסף לא מגיע אליו אלא לקופת הגרעין.
2. המקרה השני אירע כשנה לאחר המקרה הראשון. אני נשלחתי לשרת בסיירת הנח"ל לתקופה של שלושה חודשים. בוקר אחד הודיעו לנו שאלוף לסקוב, סגן הרמטכ"ל, יגיע בדקוטה ועלינו ללוותו בג'יפ ובקומנדקר מאילת ועד באר מנוחה לאורך הגבול. הצוות שאני הייתי בו היה אחרי לילה של מארב בוואדי שחורת, וישנתי 2-3 שעות בסה"כ. באשר הקומנדקר בו נסענו הגיע לשדה התעופה, המתנו למטוס הדקוטה שיביא את לסקוב ופמלייתו. ניצלתי הזמן כדי לנמנם על מגן הגלגל הקדמי והמדרגה הצמודה. כששמעתי את רעש הדקוטה התעוררתי ונעמדתי ליד הקומנדקר. לסקוב הגיע ליד הקומנדקר, ואמר שהוא מעדיף לנסוע בקומנדקר ולא בג'יפ פתוח ללא חלון קדמי. הוא התיישב בכיסא ליד הנהג, ואני עליתי והתיישבתי על הספסל מהצד שבו ישב לסקוב, שכן עליי להפעיל המגל"ד במידת הצורך. לסקוב הסתכל ואמר לי": "תוריד את הסמרטוט מהראש." עניתי שזו כאפייה צה"לית, האות צ בעיגול מקיף טבועה עליה, שחור על הבד הצהוב. הוא חזר ואמר: "תוריד את הבד הצהוב." הורדתי והוא ראה שאינני מסופר. קרא למ"פ שלנו, איצה, ואמר לו: "תרשום לו תלונה על שאינו מסופר." חייכתי והתחלנו לנסוע. כשהגענו לעין עברונה, המקום הצפוני בעולם בו גדל דקל הדום, עצרנו, לסקוב ירד והסתכל במשקפתו אל מעבר לגבול הירדני הסמוך. חיכיתי שיחזור ויישב במקומו, ועליתי לספסל ליד המגל"ד. לסקוב שאל: "למה צחקת שהורדתי למ"פ שירשום לך תלונה?" עניתי: "כיוון שהמ"פ שרשם תלונה אינו יכול לשפוט אותי אלא המג"ד, שמקומו בבית דארס, אקבל זמן לעלות צפונה ואלך להסתפר כיוון שבאילת אין ספר ולא הייתי בחופש ארבעה חודשים. אני סמוך ובטוח שהמג"ד יוציאני זכאי בנסיבות העניין." לסקוב לא ענה והמשכנו בסיור בדרך הסמוכה לגבול, שלא היה מסומן אלא במספר חביות רחוקות מאוד האחת מהשנייה. הסיבה היתה חוסר מחשבה של אנשים שהגדירו לצ'רצ'יל את הגבול בין ירדן לפלשתינה: "קו המחבר את כל הנקודות הנמוכות ביותר בחתכים מזרח מערב לאורך הערבה בין ים סוף לים המלח." הבעייה היא שהן נחל צין הזורם לים המלח, והן נחל הערבה הנשפך לים סוף – הם נחלי אכזב, זורמים רק בעת שיטפונות ומשנים כל הזמן את מיקום הערוץ וממילא הנקודה הנמוכה משתנה לאחר כל שיטפון. גם הדרך בה נסענו השתנתה לא פעם בעקבות השיטפונות. המשכנו עם עצירות כל חצי שעה, לתצפיות ולאיתור המקום במפה שהיתה ברשותנו 100,000: 1 (כל ס"מ במפה שווה לק"מ במציאות). כמובן איצה לא רשם לי תלונה ולא היה משפט.
בברכה, צבי לפר
בתמונה : טיול חברי קבוץ עין גדי ברפיח, מלחמת סיני 1956.{ מתוך ארכיון קבוץ עין גדי }.
מי שהייתה אחותו הבכורה של יהודה אלמוג היא סבתי מרים לפר. שם נעוריה היה מצקביץ.היו לה 3 4 אחים ואחות אחת שנולדה לאחר מות אביה דוד ונקראה דבורה. יהודה אלמוג גוייס לצבא הצאר בשמו המקורי: אריה מצקביץ. לאחר שערק מצבא הצאר והגיע לוילנה לקרובי משפחה בשם קופילביץ. למשפחה היה בן שנפטר בגיל של יהודה, והם נתנו לו את תעודותיו של המנוח כדי שיוכל להמשיך ולנוע. אריה אימץ את זהותו של יהודה קופילביץ ונסע בכל אירופה בשליחות "החלוץ "בשם זה, וגם בארץ ב"גדוד העבודה " על שם יוסף טרומפלדור, שהיה מזכירו. שלמה, אח נוסף שהיה ב"גדוד העבודה "החליף את שמו לבן דוד, שנתן לשמו נופך היסטורי שלמה בן דוד. אח נוסף שעלה לארץ עם משפחתו ב 1931 היה ישעיהו ליב או בקיצור ישליב, למרות שהוסמך לרבנות, המשיך להיות דתי אך עבד למחייתו מחלק חלב בקאופרטיב של עובדי "תנובה "בקרית חיים ושאר הקריות. שני בניו דוד ויוסף נפלו בשיירת יחיעם, דבר שגרם לשבירת ליבו אך המשיך בעבודתו שנים לאחר מכן.דרך אגב ישעיהו ליב ואשתו זלדה, השתתפו בחתונתנו, אמירה ואני, בעין גדי וטיפסו למרות גילם עד למפל הגדול.
בברכה
צבי לפר
מתוך ארכיון כפר הנוער עיינות- נעמ'ת .בירושלים ,שנת 1923.
מימין לשמאל: רחל שזר , דוד בן גוריון, יוסף ברץ , עדה פישמן { מימון } ,דוד רמז , יהודה קופילביץ { אלמוג } , יוסף שפרינצק.
