אהוד בן עזר: צבי למ'ד משכנע את הרב של באר שבע לפסוק הלכה "פטור מטבילה במקווה לחברות עין גדי".

פרק נוסף מספרו של אהוד בן עזר " מסעותיי עם נשים ". פורסם ב" חדשות בן עזר " גיליון מספר 1859 מיום 28.6.23.

החתונות של חברותינו עם חברינו בנחל דוד, הוא הסְדֵיר, הביאו עימן חידושים הלכתיים. לאחר שעלינו לעין-גדי פנה יהודה אלמוג, ראש המועצה האזורית תמר, לחברנו צבי למ"ד, וביקש ממנו להצטרף למקימי האגודה לקימום מצדה. צבי למ"ד הכיר את אלמוג (קופילביץ) מילדותו, שכן יהודה היה אח של סבתו. באחד מביקוריו של חברנו צבי למ"ד במצדה שהתה שם משלחת בראשותו של שמריה גוטמן, שעסקה במיפוי האתר ובשיפורים בשביל הנחש. התגלה במצדה מיבנה שהיתה עליו מחלוקת אם הוא בית מרחץ או מקווה טהרה. חברנו צבי למ"ד הבטיח לעזור בפתרון באמצעות עיון במשנה, בסדר טהרות הדן במקוואות. כשהיה בבית הוריו  עיין ורשם לו את עיקרי הנושאים על דף נייר, עם האסמכתאות והפירושים. על פי המשנה, המקום שאותר במצדה ענה על הדרישות למקווה טהרה. כעבור זמן פנתה אליו אחת מחברותינו שעמדה להינשא, ואמרה שדורשים ממנה לבוא למקווה בבאר שבע כתנאי לחופה. צבי למ"ד אמר לה שלדעתו אין צורך והוא יטפל בעניין ביום ראשון, כאשר יעלה לבאר שבע. לאחר שהגיע לבאר שבע, לבוש מכנסיים קצרים ובסנדלים, שם כובע טמבל על ראשו ונכנס למשרדי הרבנות בעיר. הרב היחיד שהיה במקום היה הרב קושילביץ, וצבי למ"ד שלנו פנה אליו, הציג לו הנושא והסביר את דעתו, שהבריכות בנחל דוד עונות על הדרישות ממקווה טהרה, וזאת תוך הסתמכות על הנייר שנשא בידו. הרב לא נכנס לדיון אלא שאל מהיכן שאב חברנו את הידע?ענה צבי למ"ד, שבבית הוריו ישנם ספרים של סבו ז"ל, שלימד אותו איך לעיין ולמצוא פתרונות. הרב שאל לשם הסב, והתברר שאחי סבו של חברנו צבי למ"ד סמך את קושילביץ כרב. מיד קרא קושילביץ לפקיד שעוסק בנישואים ואמר לו שחברוֹת עין-גדי פטורות מלהגיע למקווה בבאר שבע, והן יכולות לטבול בבריכות שבנחל דוד!

אך בכך לא נגמר הסיפור. בבוקר יום החתונה, כאשר אני כבר הייתי שקוע בשינה העמוקה  שלאחר אפיית מאות הבולקאלאך לאורחים, חברינו צבי למ"ד ומזכיר המשק היו בישיבה בירושלים, ובצהריים החלו לחזור בקומנדקר דרך קריית גת ובאר שבע לעין-גדי. כשעברו על יד מנחת המטוסים הקלים של באר שבע, כיום, מלון נוף התמרים, הציע המזכיר שייכנסו למנחת, שכן כל הפייפרים חונים בו עדיין, ואם כבר הטיסו את הרב וחזרו, יטוסו פעם נוספת לעין-גדי כדי להחזירו, וכך אחד מבין שניהם יוכל לטוס במקום להיטלטל בדרך לא דרך לעין-גדי במשך שעות רבות. והנה התברר להם שהפייפר כלל לא המריא. הרב אמנם בא עם עוזרו, מצוייד בחופה ובארבעה מוטות, אך כשהתברר לו שאין מקום בפייפר למוטות וגם לא לעוזרו, סב על עקביו וחזר לעיר. מיד נסעו השניים למשרדי הרבנות, אך הם היו סגורים. בצר להם פנו לראש העיר דוד טוביהו, שהיה מוכר לחברנו צבי למ"ד מעבודתו בסולל בונה. טוביהו נסע איתם בקומנדקר עד שמצאו רב שהיה מוכן לטוס לעין-גדי לבד ולערוך את החופה, ואכן היא נערכה באיחור קל, ולאחר שהובטח לרב כי הכלה טבלה כדת וכדין במימיה הקרירים והצלולים של הבריכה הטבעית במורד זרימתו של נחל דוד, ורק לאחר מכן לבשה את שמלת הכלולות הלבנה, כמו בתקופת המקרא ובסיפור "מאחורי הצאן" של יעקב חורגין, שקראתי בשקיקה בגיליונות "הבוקר לילדים" ושהיה סיפור האהבה הראשון שהיכרתי ואשר התרחש בתקופת המלכים שאול ודוד, ואפילו אחרי שישים שנה אני זוכר את שם הנערה האהובה – אחימעץ! הוי אחימעץ, אחימעץ, הלבושה בגדי לבן בין עלי הגָפֶן, חלמתי על חמוקי בתולייך הנחבאים תחת לובן הכלולות בין כרמים, אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין-גדי. שה וגדי, גדי ושה, יצאו יחדיו אל השדה.

ובימים ההם התהלך בחבל ים-המלח סיפור המעשה על כך שבתקופת הראשית של מפעל האשלג בקליה, שבצפון הים, ואחר-כך בסדום שבקצהו הדרומי, כאשר רוב הפועלים היו חברי גדוד-העבודה שממנו נוסדו קיבוצים ברחבי הארץ – היו שולחים למפעל מהגדוד את הבחורות הפחות-יפות ואת אלה שטרם הצליחו למצוא להן חתן, שתעבודנה במיטבח, ובמרפאה. וראה זה פלא – אף אחת מהן לא נישארה רווקה! במקום הנידח והמבודד והנמוך ההוא הן זהרו כזוהר הרקיע. החברות שלנו מאוד לא אהבו את הסיפור כי יצא ממנו שכאילו אם היו בסביבה יפות מהן, לא היו נוצרים כל כך הרבה זוגות נשואים מקרב חברינו וחברותינו! ומי יודע אם הקרסביצות היו משיגות לעצמן בקלות שכזו חתן שם למעלה, בתחרות הקשה עם כל שאר בנות-גילן והצעירות מהן.

אלי רביד{ ליישי}:

סיפורו של אהוד בן עזר הוא מימי עין גדי הראשונים כקבוץ. צבי למ'ד , מי ששכנע את רב העיר באר שבע { שעין גדי הייתה אז במרחב אחריותו }לפסוק הלכה "חברות עין גדי פטורות מטבילה במקווה לקראת יום חתונתן ",הוא בן הקרייה , צבי לפר ,ממייסדי קבוץ עין גדי.

אהוד בן עזר

.העברה מאתר" שירונט ".

מבצע את השיר האומן יזהר כהן בלווי תזמורת צ.ה.ל. מילים :ניסים אלוני. לחן :עודד לרר.

שיר כלולות

יזהר כהן
מילים: ניסים אלוני
לחן: עודד לרר

טל מהר גלעד אביא לך, אחותי כלה.
זהב אופיר אני אמצא לך, אחותי כלה.
בשערך אני אקלע שושן שחור כלה.
בשערך אני אקלע שושן שחור כלה.

את פנינת הים אדוג לך, אחותי כלה.
ובגדי מלכות אתפור לך, אחותי כלה.
בשערך אני אקלע שושן שחור כלה.
בשערך אני אקלע שושן שחור כלה.

אל גני תבואי חרש חרש,
אל גני באין רואים.
שחורים כל שושני, כמו לחם אביונים,
כמו שיר האהבה.
שחורים כל שושני, כמו לחם אביונים,
כמו שיר האהבה.

פת של חרובים אתן לך, אחותי כלה.
ושמלת אביון אלביש לך, אחותי כלה.
בשערך אני אקלע כוכב רחוק וקר.
בשערך אני אקלע כוכב רחוק וקר.

את יומי המר תמתיקי, אחותי כלה.
ובגדי כלולות תתני לי, אחותי כלה.
בשערך אני אקלע כוכב רחוק וקר.
בשערך אני אקלע כוכב רחוק וקר.

אל גני תבואי חרש חרש
אל הגן באין רואים
יפים השושנים כמו לחם אביונים,
כמו שיר האהבה
יפים השושנים כמו לחם אביונים,
כמו שיר האהבה.

אהוד בן עזר: מתוך ספרי " מסעותיי עם נשים" .פרק שני. חיים חפר והברונית דה רוטשילד בעין גדי { 1955}.

אהוד בן עזר מסעותיי עם נשים, הוצאת "ספרי מקור", 2013. העברה באדיבות אהוד בן עזר מתוך " מכתב עיתי לילי" מספר 1857מיום 21.6.22.מכתב עיתי חינם פעמיים בשבוע.

פרק שני

חיים חפר והברונית דה רוטשילד בעין גדי

לא עברו ימים רבים וג'ני אכן הופיעה אצלנו, בעין-גדי, רוכבת-יושבת בשיזוף ירכיים על המושב הקידמי בקומאנדקאר, ליד הנהג – ועוד בטרם ירדה, עוד כשחנתה המכונית ברחבה השיפועית המסולעת, מול חדר-האוכל הקטן, בעל החלונות המרושתים והגגונים, שהשאירה לנו בירושה היאחזות הנח"ל – סבבו אותה אחדים מחברינו בעניין רב ובמבט חקרני, והגם שאורחים היו לנו די והותר, וליבנו היה ממש גס בהם – לה הציעו חברינו טיול לסדייר, הוא נחל דויד, רחצה וביכורי תמרים לחוף ים-המלח, טיפוס במעלה הצוקים, ביצי נחשים, קרני איילים –

מה יש לומר, התחרמנו עליה כתיישים בסתיו.

ג'ני דחתה את ההצעות בחיוך תוך כדי שהיא משלשלת את רגליה הדבשיות, בסנדלים דקי-הרצועה, ומציבה אותן על הקרקע היבשה שלנו. בערב עתידה להגיע משלחת חפירות קטנה, בראשות הארכיאולוג הצרפתי ז'אן כריסטוף דה ברטראן, לחפור את היישוב הקטן שנתגלה בצלע הנג'אר, מעל ואדי ערוגות, העריג'ה. וג'ני הקדימה ובאה כדי להכין עבורם חדרים באכסניית-הנוער שלנו.

חדר-האוכל רגש סביבה. החברות – בעקימת-אף, והחברים – נרשמים בתור לעבודת-חוץ, בחפירות, למרות שהפתק, המהודק זה ימים אחדים ללוח ההודעות של סידור-העבודה, היה מיותם עד שהופיעה ג'ני.

גם אני רציתי להירשם. לא מיד, כי התביישתי, אלא ניגשתי מאוחר יותר, בערב, בדרך לעבודתי במאפייה, אך הרשימה היתה כה גדושה, כאילו ניצבים כאן בתור לקבל משהו, והחלטתי שלא אעשה צחוק מעצמי. מה עוד שהיתה לי אפשרות להיספח לחפירות על חשבון שעותיי הפנויות בימים, כמתנדב. את עבודת האפייה הייתי עושה בלילות. אם אתגבר על נטייתי העזה לישון מלפנות-בוקר עד הצהריים, אוכל לצאת עם החופרים, ולישון שעות אחדות לפנות-ערב, בטרם אחזור למאפייה.

המחשבה הזו עלתה בדעתי רק לאחר ימים אחדים. כי תחילה – בוא המשלחת, בנוסף על מחנה-עבודה של תלמידי תיכון חדש מתל-אביב, שעמד להסתיים – הגבירו את צריכת הלחם היומית, והיה עליי לעיתים להכין פעמיים ביממה עיסת-בצק במלוש החשמלי. מי שיודע כמה זמן יש לחכות עד שיתפח הבצק, יבין שעבודה כזו נמשכת כפליים זמן, גם כאשר ראשי-הפרימוס של התנור בוערים כל אותה עת במלוא הקצב. התנור היה עשוי ברזל ומתחתיו מבערים, ראשי פרימוסים, שבערו על נפט או מזוט. את התנור ירשנו מהיאחזות הנח"ל שקדמה לבואנו לעין-גדי. המיבנה העשוי קירות בוץ מטוייחים וגג פח היה השריד היחיד של שבט הבידואים א-רשאיידה שישבו בעין-גדי עד שנכבש המקום על ידי צה"ל בסוף מלחמת השחרור, ליתר דיוק – בתשיעי במרס 1949.

כך חשבתי כל השנים ואולם לאחרונה קראתי בספר "שנה בעין-גדי", של שלום אילתי, את דבריו של יורם יבור (ורבר), שניהם אנשי הפלוגה המקובצת של האיחוד שנשלחו לעזור בהקמת היאחזות הנח"ל, שקדמה לקיבוץ: "…ואפילו אופה, שאפה לפלוגה לחם במיבנה מאפייה, שבנינו מבוץ."

מאחר שאינני שייך למתקני עולם ולנביאים, גם לא לנביאי שקר, חביבי התקשורת – אלא מאמין שהנצח בספרות מורכב מפרטים קטנים, אמיתיים ובדויים כאחד, היה חשוב לי להביא כאן את ההבהרה הזו, ועל כך תודה ליורם יבור.

בתקופה שבה אני במיבנה הזה, הפיקה הברונית דה רוטשילד סרט צבעוני דוקומנטארי על עין-גדי. חיים חפר קצר-הקומה, בכובע רחב-שוליים, מכנסיים קצרים ונעליים גבוהות, ליווה אותה, כתב את התסריט והיה לה גם מתורגמן. הסרטון הוצג בבתי הקולנוע בארץ אחרי יומן החדשות השבועי של "כרמל" (או של "פוקס מוביטון") ולפני הסרט עצמו. רואים את ידיי מכניסות במירדה תבניות-פח עם לחם לתנור החם בצבעי חום-אדמדמם לוהט. והאמת שכלל לא היה מחומם אלא הואר מבפנים בנורות שקבעו בו לצורך הצילום, והכנסתי לקירבו כיכרות-לחם קרים שאותם אפיתי בלילה. אילו הבערתי אותו לא היה אפשר להיכנס למאפייה מרוב חום, וסרט-הצילום העשוי צלולויד היה נשרף.

לצורך הסרט היה על אחד מחברינו להעביר מהלך שחמט במשך חמש-עשרה דקות אם לא יותר, כי כל הזמן היו עסוקים בצילום הפעולה האחת שלו. ובעלון הסטנסיל של המשק, שאני הייתי מייסדו ועורכו הראשון, השאיר לנו חיים חפר, שכבש בידידותו את ליבנו – שיר תודה שספק אם נדפס אי-פעם בכל פרסום עברי אחר:

בִּרְשׁוּת בַּת הַשִּׁיר (אִם לֹא תִּתְנַגֵּד הִיא)

עֵת אֲנִי כְּבָר לַדֶּרֶךְ מוּכָן וְאָרוּז,

רוֹצֵנִי לוֹמַר מַשֶּׁהוּ לְעֵין-גֶּדִי

וּלְהוֹדוֹת לְכֻלְכֶם בְּמִשְׁקָל וְחָרוּז:

אִם הִרְגַּשְׁתֶּם לֹא טוֹב, אִם הָיָה קְצָת לֹא נֹחַ,

עֲיָפְתֶּם (וְלֹא נִכָּנֵס לִפְרָטִים) –

נָא סִלְחוּ, חֲבֵרִים, זֶה אָפְיוֹ שֶׁל קוֹלְנֹעַ

וּבְעִקָּר שֶׁבָּעֵסֶק יֶשְׁנָם צָרְפָתִים.

וּבְכָל זֹאת, הָיָה טוֹב לָחוּשׁ וְלָדַעַת

שֶׁעַל אַף הָאִמְרָה: "זֶה צִלּוּם אַחֲרוֹן,"

לֹא זוֹרְקִים אֲבָנִים כְּשֶׁאוֹמְרִים: "עוֹד הַפַּעַם – "

רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם עַל חֶשְׁבּוֹן הַבָּרוֹן.

רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם וְחוֹשְׁבִים: "מֵילָא, מֵילָא…

מַה? שׁוּב פַּעַם? אֵלִי!" (וּנְכוֹנִים גַּם לַזֶּה…)

בְּחַיַּי, כּוֹכָבִים כְּמוֹ לְיַד יַם הַמֶּלַח

לֹא יִמְצָא שׁוּם אָדָם גַּם בַּשַׁאנְז- אֶלִיזֶה!

כֵּן הַרְבֵּה סַבְלָנוּת כָּל הַמֶּשֶׁק גִּלָּה לִי

וְעֶזְרָה פֹּה וָשָׁם, הוֹי וּשְׁעוֹת עֲבוֹדָה!

חֵי נַפְשִׁי, לוּ הָיִיתִי קְצָת סֶנְטִימֶנְטָלִי

הָיִיתִי אוֹמֵר קְצָת יוֹתֵר מִתּוֹדָה.

אַךְ כֵּיוָן שֶׁאֵין אָנוּ דּוֹבְרֵי אִמְרֵי-שֶׁפֶר

וּבָזִים בְּמִקְצָת לַמִּלִּים הַ"נָּאוֹת" –

אֹמַר רַק: תּוֹדָה. וְאֶחְתֹּם: חַיִּים חֵפֶר.

וְאוֹסִיף גַּם נ.ב. – לְהִתְרָאוֹת.

לחם מהמאפייה שלי קנו גם מטיילים שעברו בסביבה. להם הוצאתי למכירה כיכרות פחות-טריים שנותרו בארון-הלחם המרושת. כך הגדלתי בלירות אחדות את הכנסות המשק וגם הפכתי לדמות כמעט פולקלורית, מה עוד שידיי המיתולוגיות היו כבר מבחינה קולנועית לנחלת כלל הצופים בקדימונים שלפני הסרט, כי טלוויזיה טרם היתה בארץ. רבים רצו לראות את המאפייה הנמוכה בעולם וגם היחידה באיזור ים-המלח הלוהט, שעליו מסופר שאפשר לאפות בו בצק בשמש. בעלונים של בתי-ספר תיכוניים שביקרו אצלנו נדפסו רישומים של "האופה חיימקה" בסנדלים שדבקו בהם דלדולי בצק יבש, מכנסיים קצרים, וחולצה לא רכוסה מתנפנפת, בדומה לציורים שבהם הנציח נחום גוטמן את החיילים המרושלים של מלחמת השחרור באלבומו "כאלה היו".

אהוד בן עזר.

 הוא לא ידע את שמה .העברה מ" שירונט ".
מילים : חיים חפר. לחן : סשה ארגוב. ביצוע : גבי עמרני{ המבצע הראשון בלהקת הנח'ל }


הלך הוא יום אחד בדרך לבאר שבע,
הרוח מן הים את השיחים ליטף,
ליד אילן זקן היא את ראשה הסבה,
וצמתה ירדה ירוד מן הכתף.

הגדוד המשיך לצעוד, ועם הגדוד הלך הוא
ואת פניו נשקו גם רוח, גם חמה.
אבל בחניה לילית אחת נוכח הוא –
נוכח הוא כי שכח לשאול אותה לשמה.

הוא לא ידע את שמה,
אבל אותה צמה
הלכה עמו לאורך כל הדרך,
והוא ידע, יש יום
בו יפגשו פתאום,
עם שחר של טללים או שמש ערב.

הקיץ השני החליף גוונים וצבע,
פטרול סיור חזר מלילה של סיון
מיהר האמבולנס בדרך לבאר שבע
והיא חיכתה חיכתה לו בחלוק לבן.

והוא שאל "האם?", והיא ענתה "זוכרת"
וכה דיברו שעות, איש לא ידע על מה
וכשהלך בלי שוב והיא נותרה חיוורת,
זכרה היא כי שכח לשאול אותה לשמה.

הוא לא ידע את שמה…

אהוד בן עזר: מסעדת מוריס בבאר שבע{ שנת 1955}

מתוך פרק ראשון בספרו של אהוד בן עזר " מסעותיי עם נשים ".

הופעתה של ג'ני במסעדת מוריס בבאר-שבע

ישבנו במסעדת מוריס בבאר-שבע. אלה היו ימיה היפים של המסעדה שהיתה בשעתה המפורסמת ביותר ברחבי הנגב והערבה. האולם המזרחי הגדול וגבה-התקרה על קירותיו ועמודיו העבים היה קריר בקיץ ושמר על חום בחורף. המלצרים הזריזים, בבלוריות שחורות ובסינרים לבנים, נשאו קעריות חומוס טרי, ערימות של פיתות, צלחות עמוסות שישליק, קבאב והררי צ'יפס זהובים. קוקה קולה טרם היתה אז בארץ בגלל החרם הערבי, והסתפקו בסודה, בתסס ובגזוז. סביב השולחנות הרחבים ישבו נכבדיה של בירת הנגב ומיטב אנשי האזור, ומבקרים מצפון-הארץ שחנו במסעדה בדרכם לעין-גדי, סדום, מצפה-רמון, עין-חוסוב חצבה, עין-רדיאן יוטבתה, ואילת, או עשו דרכם חזרה.

התקרה הגבוהה בלעה שיחות של קציני-צבא מאובקים במשקפי-רוח על מצחם, של אנשי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בסנדלים סגורים ובגרביים, של מהנדסי מע"צ, של עובדי מפעל האשלג, של נהגי משאיות הענק בירוק-כהה תוצרת "אוטוקאר", אלה שהחליפו בדרכי הנגב והערבה את משאיות הפיאט הישנות של חברת "טיטניק", בעלות פני הבולדוג, ואת נהגיהן האיטלקיים, וגם של חבורת בדואים אמידים, במקטורניהם הכהים, המפוספסים, בחלוקיהם הרחבים ובכאפיות צחורות עם עקאל לראשיהם.

אלי רביד { ליישי } :מסעדת מוריס בבאר שבע הייתה בשנות ה-50 ,מוסד ידוע ומוכר לכל אנשי הנגב. המסעדה שפעלה כמעט 24 שעות , הייתה מקום מפגש עיקרי לאנשי הצבא, לחלוצי הנגב שרבים מהם היו בני קריית חיים, וגם לבדואים. שעסקו כאן במסחר , בעיקר בימי השוק. הייתה זו נקודת מפגש לנהגי המשאיות בדרכם לערבה ולאילת הרחוקה , לסדום וים המלח ולטרמפיסטים, מטיילי הנגב ואנשיו.

העברה מתוך " מועדון ברכב והאספנות בישראל –מאת בני הספל.

"חזון הנגב" של בן גוריון סחף עימו בהתלהבות את הממשלה והעם והתקווה להפיק מנגן, נחושת, פוספטים ומלח הובילה לייסוד חברות כמו מפעלי ים המלח בצידו הדרומי של האגם, מחצבי ישראל ומכרות הנחושת בתמנע. אבל הייתה בעיה והיא שינוע התוצרת. הנמל היחיד היה אז בחיפה ואילו הכבישים שחיברו את תמנע, ים המלח והסביבה היו לכל היותר דרכי עפר. נדרשו עשרות משאיות כבדות על מנת לעשות את הסבבים בחום של 40 מעלות, בסביבה מסוכנת והעיקר באמינות טכנית גבוהה.באמצעות חברת "מחצבי ישראל" הממשלתית הוקמה חברת "מפעלי תובלה". החברה היתה מיועדת לשינוע המחצבים וכאן נכנסת "אוטוקאר "לתמונה. הוקמה סוכנות בשם "החברה האמריקאית לאוטומובילים" וממשלת ארצות הברית קישרה את  החברה עם "אוטוקאר "ובשנת 1953 הגיעה המשאית הראשונה ארצה. היא הייתה כמובן די סי, אותו דגם שהיה עמוד השידרה של "אוטוקאר "שנים רבות. משאית ענק במונחים של אז, חדשה, נוחה, אמינה ועושה את העבודה. בשנות החמישים והששים נמסרו למפעלי תובלה כ 170 אוטוקרים, רובם ככולם בתצורת "סוס" כשלהם חוברו עגלות מתכת בגודל שלא נראה אז בארץ

האוטוקאר הראשון הגיע ארצה (1953)

שעתם הגדולה של האוטוקרים התחילה עם פתיחת ה"כביש המרכזי" שעובר דרך מצפה רמון. זה היה בעצם הכביש  הכבוש ואחר כך הסלול היחיד שהוביל לאילת. הכביש שימש את מפעלי תובלה בהובלת עפרות נחושת מתמנע צפונה. הייתה נדרשת מיומנות מיוחדת  לעבור את הפיתולים של מעלה העצמאות.

לאחר מבצע קדש התחיל תור הזהב של ה"אוטוקרים "כשנפתח כביש הערבה ביחד עם נמל אילת והאוטוקרים ביחד עם אוטובוסי ג'י אמ סי של אגד דהרו על הכביש, אלה מים המלח ואלה מתל אביב. הנהגים זכו להערצה כגברים שבגברים ובאמת לנסוע במשאית כבדה לא ממוזגת מים המלח לאילת ביום קיץ, היה עסק לאנשים מברזל במשאיות מפלדה. השם "אוטוקאר" הפך שם גנרי למשאית קשוחה שבונה את הנגב..

האוטוקארים התמודדו היטב ב"כבישים" של הנגב

בשנות הששים נמסר האוטוקאר האחרון למפעלי תובלה אולם הקואופרטיבים למשאות כמו שלב, עמק הירדן והגליל העליון וכן קיבוצים כמו כפר גלעדי ומחצבותיו, המשיכו לרכוש אותן. המשאיות גם כן גדלו והשתכללו (למרות שכולן היו מדגם די סי). גולת הכותרת היו המפלצות. אלה אוטוקרים שלא נראו מאז וכנראה עד היום והם סחבו כל דבר, כולל ספינות ונחתות לים המלח, לכינרת וכמובן לאילת

בשנות השבעים עם המיזוגים של החברות בארצות הברית דעכו הייצור והיבוא. ה"אוטוקאר "החדש האחרון הגיע הנה בתחילת שנות השמונים.

בסך הכל הגיעו לארץ למעלה מ 400 "אוטוקרים." הם נשארו אהובים על הנהגים הוותיקים והיו מיתוס בקרב האילתים ובשנות החמישים בקרב כולם. היום נותרו חמישה-ששה בקרב אספנים ובמוזיאון "תעבורה"

הגדול מכולם – "המפלצת"

אפילו רביעית מועדון התיאטרון הקדישה להם שורה בשיר של חיים חפר "בת שבע מבאר שבע"

"מסביב ישנו מדבר ובאמצע יש באר שבע
בבאר שבע יש בת שבע היא עובדת שם בבר
כשאנחנו נכנסים עם האוטוקאר העירה
כאן אצלה נשתה כאן בירה בלי לחשוב דברים גסים"

העברה מתוך " שירונט ".

בת שבע מבאר שבע רביעית מועדון התיאטרון
מילים: חיים חפר
לחן: עממי מקסיקני

מסביב ישנו מדבר ובאמצע יש באר שבע
בבאר שבע יש בת שבע היא עובדת שם בבר
כשאנחנו נכנסים עם האוטוקר העירה
כאן אצלה נשתה כאן בירה בלי לחשוב דברים גסים

על בת שבע מבאר שבע
על בת שבע מבאר שבע
על בת שבע מבאר שבע

אך בת שבע מבאר שבע היא בעיר תושבת קבע
איזה יופי איזה צבע את בת שבע מבאר שבע
תאמין לא תאמין בשיכון פה יש לה חדר
תשמע היא די בסדר היא עושה עבודות קצין
אף אחד עוד העיז בכבוד שלה לדעת
היא אותנו משגעת והלב דופק גריז

על בת שבע מבאר שבע…

אך בת שבע מבאר שבע היא בעיר תושבת קבע
איזה יופי איזה צבע את בת שבע מבאר שבע
כאן אנחנו במדבר מובילים אוצרות הטבע
אך בת שבע מבאר שבע האוצר הכי יקר
אנו אוהבים מאילת ועד דימונה
ותדעי לך שסימונה לא שווה את נעלך

על בת שבע מבאר שבע…

רותי יצחקי-ריכטר : איך נוצרו המשקפיים הראשונים ?

שוב שלום לידידיי

אומנם רק לפני 6 ימים שלחתי אליכם א סיפורי "העיניים של אמא" ליום כבדי הראייה והעיוורים הבינלאומי, אבל נזכרתי שיש לי עוד ספיור מתאים ליום זה ואני לא מצלחה להתאפק ושולחת אותו לכם  כאן. זאת אגדה הלקוחה מספרי החינמי חהדיגיטלי "פעם אחת, לפני הרבה שנים…" הנה הקישור:  

 תיהנו הפיצו  והגיבו.

רותי יצחקי ריכטר

איך נוצרו המשקפיים הראשונים?

לפני שנים רבות חיו  נער קטן ואמו ברכס סולם צור. הם בילו את רוב זמנם על שפת הים, ובלילה מצאו מסתור באחת הסוכות שבנו למשכנם בחוף. הם לא ידעו מחסור, כי הנער היה דייג מומחה והכיר את מנהגי הדגים בעונות השונות, ואמו עסקה עבור הדייגים בחוף בקשירת רשתות דיג חדשות ובתיקון רשתות שנקרעו.

יום אחד, לאחר שחזר הנער בסירתו מהדיג, פרצה סופה עזה. ענני אבק רבצו על מדרונות הגבעות הזהובות, ועמוד חול ענק הסתחרר ודילג מגבעה לגבעה. הסוכה הדלה נעקרה ממקומה, וחפציהם של הנער ואמו התפזרו בין האצות שפלט הים אל החוף. מאז שנא הנער את החול הרך, שגרגריו מתערבלים ברוח, חודרים לעיניים ולפה, דוקרים בעור החשוף, ומערפלים את הראייה. פעמים רבות ניסה הנער לזרוע תבואה וירקות בחול הבוגדני, אבל תמיד התכסו הנבטים הרכים בחולות הנודדים ונקברו תחתיהם או יבשו בצמא.

"למה בראת את החול הנורא הזה?! אין הוא מצמיח דבר, ורק נזק הוא מביא לעולם!" זעק הנער לאלוהיו.

חודשים אחדים לאחר ששככה הסערה חשה האם שמאור עיניה הולך ודועך והיא עומדת להתעוור. במרוצת הימים נחלשו עיניה בהדרגה, ולבסוף הצליחה האישה המסכנה לראות רק דברים גדולים, קרובים מאוד לעיניה. לכן התקשתה בתיקון הרשתות ונאלצה לחדול ממלאכתה. במשך הזמן נקרעו הרשתות שהכינה האם לבנה, והיא חששה פן יאבדו היא ובנה את פרנסתם.

זעקה האם בקול גדול: "נשבעת אני לפניך, בורא העולם, שלא אתפלל, לא אביא מזון לפי, ולא אשתה מים עד שתשלח מרפא לעיניי המתעוורות!"

 בימים הבאים ביקש הנער מאמו לטעום מהלחם שאפה למענה, לאכול דגים שצלה באש, ולשתות מעט מים, אבל היא סירבה להיענות לבקשותיו. גופה הצטמק, כוחותיה אזלו, והיא לא הסכימה לעזוב את מקומה בסוכה שעל שפת הים.

 יום אחד נתקפה האישה בצמרמורות וקור נורא אחז בה. היה זה יום לוהט, אבל היא לא פסקה לרעוד. אז מיהר הנער לחפור שוחה, למלא אותה באצות יבשות, ולהבעיר בהן אש כדי לחמם את אמו החולה. האש הפיצה אור וחום על סביבותיה,  וכדי שלא תכבה הוסיף לה הנער מדי פעם אצות יבשות, והאם ובנה התחממו מעט ונרדמו ליד המדורה.

למחרת, כשעלה השחר, מצא הנער גופים שקופים ולוהטים שצבעם כצבע האש פזורים בתוך האפר. הגופים היו מבריקים וקמורים כמו השוחה שבה נוצרו, ולאחר שהתקררו נעלם צבעם הכתום והם הפכו להיות תכלכלים ושקופים  כמי הים.

 "ראי, אמא, הנה שלח לנו האל אבנים יקרות כדי שנמכור אותן לסוחרים ונציל את נפשנו מרעב," אמר הנער והצביע על הגופים השקופים.

"אינני רוצה באבנים טובות!" אמרה האם בכעס. "אני רוצה שישיב לי האלוהים את מאור עיניי כדי שאוכל לראותך ולהמשיך להתפרנס בכבוד!"

 לקח הנער שתי אבנים שהצטננו, שם אותן בידי אמו, וחזר וביקש ממנה שתסתכל בהן. התבוננה האם באבנים השקופות והקמורות, ואחר כך קירבה אותן אל עיניה כדי שתיטיב לראותן. לפתע חשה שנמוג הערפל שהפריד בין עיניה ובין העולם, והמראות שראתה היו בהירים וברורים, אך כשהרחיקה את האבנים מעיניה, חזר מסך הערפל וטשטש את המראות. היא חזרה וקירבה את האבנים לעיניה, ושוב חזר המראה והתבהר.

אז בנה הנער מסגרת של עץ, שיבץ בה את האבנים השקופות שנוצרו מהאצות הבוערות ומהחול שהותך באש המדורה, והאם הרכיבה את המסגרת על אפה, הפסיקה את הצום ושבה לארוג ולתקן רשתות דיג כשמשקפיה רכובים על אפה.

הבין הנער שהחול שתיעב ושנא נתן לאימו את הגושים השקופים שהשיבו לה את מאור עיניה, ובמשך הזמן למד שאפשר ליצור מהחול המותך לא רק משקפיים אלא גם כלים נאים ושקופים.


המדע שמאחורי האגדה

ייצור הזכוכית

תהליך ייצור הזכוכית התגלה כנראה עוד במצרים העתיקה לפני כששת אלפים שנה. גושי הזכוכית הראשונים שנוצרו לא היו שקופים, כי בחול ובאצות, חומרי הגלם העיקריים לייצור הזכוכית, התערבו גם חומרים אחרים. המצרים השתמשו בזכוכית לציפוי כלים ותכשיטים, והשתמשו בטכניקות שונות של יציקה כדי ליצור ממנה כלים. רק לפני כאלפיים שנה למד האדם ליצור כלי זכוכית על ידי ניפוח. אמנות זו התפתחה על ידי הפיניקים, עם של ספנים וסוחרים שישב בחוף הצפוני של ארצנו.

תחמוצת הצורן מהווה את החומר העיקרי בחול. כדי ליצור זכוכית צריך להתיך את תחמוצת הצורן ולהוסיף לה נתרן פחמתי ("סודה" בפי העם) ולעיתים גם אַשְלְגָן. חומרים אלה נמצאים באצות. כשמחממים את תחמוצת הצורן שבחול והנתרן הפחמתי שבאצות  בטמפרטורה גבוהה מאוד נוצרת עיסה שקופה של זכוכית נוזלית שמתקשה ומשנה את צבעה בעת הקירור.

היום מוסיפים לזכוכית חומרים שונים המשנים את תכונותיה. כך, למשל, אם מוסיפים לעיסת הזכוכית ברזל, נוצרת זכוכית אדומה או ירוקה, אם מוסיפים מעט מאוד זהב, נוצרת זכוכית אדומה השוברת את האור בצורה יפה ומשמשת לייצור אגרטלים, אם מוסיפים את תחמוצת הבּוֹר, נוצרת זכוכית העומדת בפני אש, ואם מוסיפים אַשְלְגָן, נוצרת זכוכית שקופה וצלולה מאוד הנקראת בְּדוֹלַח.

הזכוכית משמשת גם באמנות. בכנסיות ניתן למצוא תמונות משברי זכוכית  (ויטראז'ים) המתארים תמונות מהתנ"ך ומהברית החדשה, ואומנים רבים מפסלים בזכוכית.

על אף היותה מוצקה הזכוכית מוגדרת כנוזל ולא כמוצק, כי במיקרוסקופ האלקטרונים אפשר לראות שחלקיקיה פזורים בלא שיטה, ואינם קבועים בסדר קבוע כמו בכל החומרים מוצקים.

רותי יצחקי -ריכטר : העיניים של אמא.

שלום לידידיי

השבוע חל יום כבדי הראייה והעיוורים, ולכבודו אני שולחת אליכם את הסיפור הזה. הוא יופיע בקרוב בספר "החיים על פי רותי" שיצא לאור בהוצאה הדיגיטלית עברית. אודיע לכם כשיצא הספר לאור.

תיהנו והפיצו.

רותי

העיניים של אמא

סיפור מאת רותי יצחקי ריכטר

אני רוצה לספר לכם על יום נפלא. אני חושב שזה היה אחד הימים הכי טובים והכי שמחים מיום שאמא נפצעה בתאונה, ומאז היא כמעט עיוורת, כי האופטומטריסט של בית החולים לא מצליח להתאים לה עדשת מגע  שבעזרתה תוכל סוף-סוף לראות ברור ובבהירות, ללא כתמים של חושך וללא ערפל חלבי שמסווה את העולם מול העיניים שלה. 

לפעמים נדמה לי שאמא אחרת, זרה, נכנסה לגוף הפצוע וגירשה ממנו את האמא האמיתית שלי. בעבר היא הייתה מלאה מרץ, אף פעם לא השתעממה, ואף פעם לא הספיק לה הזמן כדי למלא את כל המשימות והרצונות שלה, ועכשיו, כשהיא חולה, אפילו הבדיחות שלי אינן מצליחות לגרש את החששות והפחדים שהיא מנסה להסתיר מאיתנו.

לפעמים אבא מלטף את המצח שלה ומנסה לפייס אותה בחיוך, בלי מילים, אבל לא נראה לי שהוא באמת מצליח, וכשאני מביט בו אני מבחין בקמטים חדשים במצח שלו, ואולי גם בכמה שערות שיבה שאף פעם לא ראיתי קודם לכן.

לאחיות הקטנות שלי יותר קל כי הן עוד לא מבינות, אבל לי קשה ואני דואג כל הזמן. אני מנסה להתמודד כל יום מחדש עם האסון הזה שנפל עלינו פתאום, אבל גם אני, כמו אבא, לא ממש מצליח.

היום הנפלא הזה התחיל בחלום של אמא. הוא היה חלום מיוחד וקסום וחששתי שייעלם לי מהזיכרון, לכן מיהרתי לכתוב אותו ביומן.

וזה מה שאמא סיפרה בסגנון המיוחד שלה, סגנון של סופרת נוער מנוסה. "בחלומי שוב עמדתי איתכם בשולי הדרך הלבנה העולה לחניתה. בעיקול הדרך, תחת עץ אורן הנע ברוח, צפינו בעמק המכוסה בשמיכת ערפילים ומנומר בגבעות מיוערות. להקת חסידות ריחפה מעלינו, וצמרות העצים שזימרו ברוח הבריקו בטל הבוקר. למטה, על הגבעות, היו פזורים בתים לבנים, אדומי גגות, וטרקטור חרש במרחק. קְטָלָב אדום גזע שלח את ענפיו והתפלל מול הרקיע כאילו הייתה בו נשמה, ועדת ברושים כהים רקדה ברוח הקלה ריקוד תודה.

והמראה היה חד וצלול, ללא טשטוש, ללא כתמים אפלים וללא מסך ערפל. כמו לפני זמן רב. כמו לפני התאונה."

"זה חלום נפלא, אמא!" קראתי.

"נכון, שחר, אבל כשהתעוררתי הוא נמוג מייד, ובמקומו ראיתי צללים מרגיזים שרקדו על הקירות ועל הרהיטים."

"את תבריאי, אמא, את תבריאי ותמשיכי לכתוב את הסיפורים שלך כמו תמיד," ניסיתי לעודד אותה.

"אני דואגת, שחר. האם נגזר עלי להיות כִּבְדַת ראייה כל ימיי  ?"

הבטתי באמא ולא ידעתי מה לענות. "ב… ב…בטח ש… ש…שלא!" גמגמתי בסוף. "כל החברים והקרובים שלנו אומרים שאת אישה חזקה ושאת תבריאי ותצאי מזה."

*

והיום נסענו לליאור, האופטומטריסט של בית החולים, כי הוא שוב רוצה לנסות להתאים לאמא עדשת מגע שבעזרתה תוכל לראות מראות ברורים וממוקדים. 

האורנים הבהירים לאורך הדרך המובילה מהשכונה לכביש החוף היו מאובקים כמו תמיד בקיץ, והאוויר התמלא אובך וחום מעיק. "ברוך בורא המזגנים," התבדחה אמא והגבירה את פעולת המזגן, ואבא חייך והדליק את הרדיו.

נסענו בשדרת התמרים שבכניסה לעיר, בין הים שהוא אף פעם לא כחול כמו שחושבים ובין מורד הכרמל הזרוע מפעלי תעשייה ובתי שיכון משעממים, שלפעמים נדמה לי כאילו הם עומדים לגלוש במדרון אל הים. אמא הייתה ספקנית. היא כבר ביקרה במרפאה של בית החולים פעמים רבות והתאכזבה, והיא חששה שכך יקרה גם עכשיו, לכן הייתה עצובה, אבל העמידה פנים שהיא לא ממש דואגת.

ליאור קיבל את פנינו בברכה ובחיוך, כי אנחנו כבר מכרים ותיקים. בפעמים הקודמות הביט באמא במבט של השתתפות ואהדה, אבל הפעם נשקפה שמחה מעיניו.

"עכשיו העין שקטה ונוכל להרכיב לך את העדשה המיוחדת," הסביר לאמא. הוא בדק שוב את העין ושמח לראות שהיא רגועה ואינה דומעת. אחר כך הוציא מאחת המגירות בקבוקון קטן שבו שטה בנוזל צלול עדשה תכלכלה והרכיב אותה בעין.

"תמצמצי," ביקש. "תמצמצי כמה פעמים, ואחר כך תפקחי את שתי העיניים.

אמא מצמצה אבל לא פקחה את העיניים. "אני מפחדת," הודתה בקול חלש.

"למה? ממה את מפחדת?" שאל ליאור.

"אני חוששת מאכזבה נוספת."

"אין צורך לפחד. זאת עדשה ידידותית מאוד."

אמא עדיין היססה ואני נלחצתי והייתי נרגש מאוד. הלב שלי דפק נורא מהר, וטיפות זיעה זרמו לי על המצח כמו מברז מקולקל, כי פתאום נדמה היה לי שאני יודע: היום תבוא ההצלחה! היום ננצח!

בחשש ובאיטיות פקחה לבסוף אמא את העין. "אני רואה ברור! אני רואה צלול!" היא קראה בשמחה וחיבקה אותי ואת אבא.

שמחתי מאוד אבל עדיין חששתי. איך תגיב העין בעוד שעה או שעתיים?

"לכו לטייל וחיזרו אלי בעוד שעה," ביקש ליאור ועיניו הבריקו בשמחה.

יצאנו מהמרפאה. אור רב היכה בעיניים, ואבא מיהר להרכיב לאמא את משקפי השמש שלו. המשכנו לטייל בגינה הציבורית הסמוכה שממנה נשקפו הנמל ונוף המפרץ, ואמא מלמלה בהתרגשות: "המראות… כן… המראות… הם כל כך ברורים ויפים… כאילו לא נפגעה העין בתאונה…"  ואני התפללתי בלב: אלוהים, בבקשה, עשה שהעין לא תמרוד הפעם! עשה שאמא תבריא.

וכאילו שמע האלוהים את תפילתי העין לא האדימה ולא דמעה, ומלבד סִנְווּר קל בראייה מרחוק אמא לא הרגישה הפרעות בראייה. אבא הוציא מהתיק שלו את עיתון הבוקר, ולתימהוני הצליחה אמא לקרוא בו גם את האותיות הקטנות.

נס קרה לנו. אמא שלי הבריאה.

*

מאז שאמא הבריאה אנחנו נוסעים מדי שבת לטיול. אנחנו מטיילים עם אמא לנופים שאהבה, למשל לתל דן, לכינרת, לגליל, לחורשות הכרמל, למצפה רמון ולמדבר יהודה, כי אמא מרגישה שהיא חייבת לחזור אל המקומות ואל הנופים שחששה שלא תוכל עוד לראות בבהירות, והתמונות המוכרות מביאות לה שלווה עמוקה ואושר גדול.

בשבת האחרונה עלינו לחניתה. שם, ליד אורן שצמרתו נעה ברוח, צפינו בעמק המכוסה בשמיכת ערפילים ומנומר בגבעות מיוערות. להקת חסידות ריחפה מעלינו, צמרות העצים זמזמו ברוח, והעלים זרחו מול השמש. למטה, בעמק, ראינו בתים לבנים אדומי גגות, וטרקטור חרש במרחק. קטלב אדום גזע שלח כמתפלל ענפים מול הרקיע, ועדת ברושים כהים רקדה לידנו.

אמא הסתכלה בנוף המון זמן, אחר כך נאנחה ואמרה שהמראה ממש חד וצלול, בלי טשטוש ובלי אובך. כמו לפני זמן רב. כמו בחלום. כמו לפני התאונה.

מיהרתי לתאר את הנוף ביומן שלי, ותראו, עכשיו אני כותב בשפה פיוטית כמעט כמו אמא. אולי גם אני אהיה סופר כשאהיה גדול?

רותי יצחקי-ריכטר : ליום ירושלים

סיפור השבוע – הקדמה לאגדות ירושלים

לכבוד יום ירושלים שיחול השבוע אני שולחת לכם קובץ אגדות שחיברתי העוסקות בהיסטוריה של העיר. אחדות מהן כבר פרסמתי כאן בעבר ואחרות מופיעות פה לראשונה.  האגדות לקוחות מהספר הדיגיטלי והחינמי בהוצאה הדיגיטלית עברית ושמו "פעם אחת, לפני הרבה שנים…" מאת רות יצחקי ריכטר, ואתם מזמינים להורידו מחשב או לטלפון החכם שלכם.   הנה הקישור.

ספר האגדות פעם אחת, לפני הרבה שנים…" 100 אגדות מקוריות הקשורות הלימודי ארץ ישראל ועוסקות בצמחי בר ונוי בישראל, בירושלים, בים ועוד.

אנא העבירו את המייל לכל אנשי ההוראה שאתם מכירים וגם לילדיכם ולנכדיכם. הם ישמחו לקבלו כי כל אגדה מלווה בסקירה היסטורית מאת ההיסטוריונית ד"ר לאה סגל. ז"ל ותמונות להמחשה  שצילם אריה ריכטר ז"ל.

  • ולבסוף – אני מזכירה לכם שחומר רב הקשור לחג השבועות ניתן למצוא בספר  הדיגיטלי והחינמי "שבועות ושבעת המינים בהיבט רב תחומי" מאת רות יצחקי ריכטר וד"ר לאה סגל הנה הקישור:

שבועות ושבעת המינים בהיבט רב תחומי   

קריאה נעימה

איך למדו בני ישראל לאגור מים בבורות?

(גרסה ב')

בירושלים לא היו מקורות מים בתוך העיר, ונשות העיר נהגו לרדת בְּנִקְבָּה ארוכה וצרה למעיין השילוח ולמעיין הגיחון ולהביא משם מים לצורכי ביתם.יום אחד כינס דוד המלך את יועציו ואמר: "חייבים אנו למצוא מקורות מים בתוך העיר, כי בעת צרה, כשיטיל האויב מצור, הוא עלול לנתק את תושבי ירושלים  ממקורות המים החיצוניים והם יאלצו להיכנע." החליטו היועצים לחפור בורות בחצרות הבתים ולאגור בהם את מי הגשמים, אך המים חלחלו מהבורות לקרקע ולא נאגרו בהם. יום אחד עבר המלך בשוק וראה באחד הדוכנים שני כדים זהים בגודלם ובצורתם. הכדים היו יפים וגדולים, וניצבו בדוכנה של קדרית מומחית. חמד המלך את הכדים ושאל למחירם. נקבה הקדרית לכד האחד מחיר נמוך ולכד השני נקבה מחיר גבוה. "הרי הכדים שווים, ומדוע את דורשת מחיר גבוה מאוד לאחד מהם?" שאל המלך."כי הכד האחד מיועד לשמירת מים ולקירורם. לא ציפיתי את דפנותיו, כי המים המתאדים דרך נקבוביות החרס מצננים את המים שנשארו בכד, אבל הכד היקר מיועד לפרחים, וכדי שלא יתאדו מימיו ציפיתי את דפנותיו הפנימיות בטיט, וכך נשמרים בו המים לזמן רב." אורו פניו של המלך והוא קנה את שני הכדים, הראה אותם ליועציו ואמר: "נטייח את הבורות בטיט כפי שעשתה הקדרית בכד הפרחים, וכך יישמרו המים תקופה ארוכה." חפרו אנשי המלך עשרים בורות. מחציתם טויחו בטיט שבו השתמשה הקדרית ומחציתם לא טויחו וקירותיהם נותרו עירומים. כעבור שבועות אחדים ראו אנשי המלך שרק הבורות שטויחו שמרו בתוכם את המים, והם היו טובים לשתייה ולרחצה כמי גשמים שזה עתה ירדו על הארץ.  מאז נחפרו בירושלים בורות רבים, ודפנותיהם המטויחות מונעות את חלחול המים עד היום הזה.

 "

בור מים בירושלים. צילום : אריה ריכטר ז'ל.

רותי יצחקי ריכטר: דוגרות באביב

דוֹגְּרוֹת בָּאֲבִיב/ רות ריכטר

בָּא וְקָרֵב נִקְיוֹן פֶּסַח,

וְָאֲנִי יוֹדַעַת שֶהוּא מְיֻּתָּר.

אַךְ בַּחַלוֹן זוּג דְרוֹרִים כְּבָר טוֹרֵחַ,

מֵבִיא עוֹד קִמְשׁוֹן וְזַלְזַל.

נִקָיוֹן הֶאֲבִיב – מַעֲשֶה שֶל שְטוּת!

שָרִיד שנִשְאַר מִתְקוּפַת הַקִּנוּן!

אֵין צֹרֶך לִשְטוֹף, לִרְחוֹץ, לְקַרְצֵף,

מַבְרִיק וְנָקִי זֶה בֵּיתִּי הַיָּפֶה!

וּבֵינְתַיִים בּוֹנָה הַדִּרוֹרָה אֶת קִנָה,

וְהַדְּרוֹר לָה מֵבִיא פֵּרוּרִים.

עוֹד מְעַט הִיא תֵּשֵב  בַּפִּנָה,

תִּתְאַמֵץ וְתָּטִיל שְׁתֵי בֵּיצִים.

וַאֲנִי בְּעִקְבוֹתֵיהָ נִסְחֶפֶת, 

וּדְרוֹרָה בְּחִיוּך בִּי צוֹפָה.

בְּמַּבָּט מְחַיֵךְ לִי  רוֹמֶזֶת,

שֶׁשְׁתֵינוּ בְּאוֹתָּה הַסִּירָה…

בַּחוּץ יָרַד לַיִל וְנָסוּ צְלָלִים.

הַדְּרוֹרָה יְשֵנָה כְּבָר בֵּינוֹת לַזְּרָדִים,

וְרַק אֲנִי עוֹבֶדֶת, מִתְקשָה לְסַיֵים,

כִּי יֵצֶר קִנוּן בִּי מַמְשִיךְ לְפַעֵם…

דוֹגְּרוֹת בָּאֲבִיב/ רות ריכטר

רות ריכטר-יצחקי : אהבה ראשונה

שלום ידידיי

 כבר כמעט שנה, מיום שאריה בעלי נפטר, לא כתבתי סיפור חדש, אבל הצלחתי השבוע בכל זאת לכתוב משהו. הסיפור הרצ"ב לא פורסם עדיין בשום מסגרת ואתם הראשונים לקרוא אותו. הוא אינו אוטוביוגרפי וכל גיבוריו הם פרי הדמיון.

אהבה ראשונה

הסיפור שאספר לכם הפעם אינו אוטוביוגרפי, וגיבוריו הם פרי הדמיון. אך הוא נכתב בהשראת מעשה שהיה, וכדרכי הוספתי לו קישוטים והגזמות, כי איזה טעם יש לסיפור שאינו מקושט באלה?

וכך היה המעשה.

זה קרה בשנת 1946, כשהייתי בת אחת עשרה. בן דודי, שנקרא לו לצורך ההסוואה יובל, חגג זה מקרוב את חגיגת בר המצווה שלו, וכדרך המנהג בימים ההם לא קיבל מתנת כסף כפי שנהוג היום אלא ספרים. הם היו עבי כרס וכבדים, והתקשיתי להחזיק אותם בשעת הקריאה. הספרים נימנו על מיטב הקלסיקה העברית, למשל כל כתבי מנדלי מוכר ספרים, כל כתבי שלום עליכם, כל כתבי ביאליק, כל כתבי ברדיצ'בסקי ועוד "כל כתבי" רבים וטובים.

 יובל לא התלהב משלל המתנות הזה, ומיהר להעביר את הספרים אלי, ואני שמחתי לקבל אותם ולקרוא בהם בהפסקות וגם בחדרי בשעות אחר הצהריים, לאחר שסיימתי את לימודיי בבית הספר.

 ביום שבו מתרחש סיפורנו חזרתי מבית הספר ובידי כל כתבי אברהם מאפו. בית הספר שכן בלב הדיונות, ובעוד כפות רגליי טובלות בגרגרי החול הזהובים והחמימים, שקעתי בקריאת הסיפור "אהבת ציון", ומיד נמשך לבי לשני הגיבורים החשובים, אמנון ותמר, שאין כאהבתם הטהורה המושכת לב ומעוררת קנאה בלבה של ילדה בראשית גיל ההתבגרות… כמובן שכמו תמר התאהבתי מיד גם אני באמנון. ואיך אפשר שלא להתאהב בו? הרי הוא כליל השלמות! הוא עלם צעיר ויפה תואר שתלתליו הערמונים משתפלים על מצחו הרחב, גוו חסון, חיוך של חיבה מאיר את פניו כשהוא בוחן את פניה של תמר, ואין ספק שהוא גם חכם, נבון, אמיץ, טוב לב, רב תושייה, ואין לו אפילו חיסרון אחד!

כשהגעתי לקצה מישור החולות ורגליי דרכו בכביש האספלט הצר והאפור, חסר המדרכה, התנגשתי פתאום בדמות חסונה שתפסה בכוח בזרועי, ועוד לפני שנשאתי אליה את עיניי שמעתי קול גברי גוער בי בכעס: "היי, ילדה, את לא יודעת שמסוכן לקרוא בהליכה? את יכולה חס וחלילה להתנגש באוטו או בעמוד חשמל!"

נשאתי אל הנוזף את עיניי ונדהמתי. לפני עמד אמנון! כן, אמנון מהספר אהבת ציון! כמו לאמנון היו גם לו פנים נאות, עיניי דבש, בלורית ערמונית המשתפלת על מצחו הרחב, ועיקר העיקרים – על אף הנזיפה הקולנית עמד בעיניו חיוך טוב בשעה שהביט בי.

"סליחה, אמנון, אני מצטערת… לא שמתי לב…"

 "לא קוראים לי אמנון. קוראים לי רמי," הסביר האיש הצעיר.

 "כן… בטח… אני מבינה," מלמלתי במבוכה.

 "אולי את יודעת איפה גרה כאן גברת פניה ?" שאל.

 " פניה? בטח שאני יודעת. פניה היא הדודה שלי, ואנחנו עומדים ממש ליד החצר שלה."

"באמת? פניה היא בת דודה של אבא שלי. כנראה שאנחנו קרובי משפחה," אמר האיש היפה.

לפתע פרץ מגרונו שיעול נורא. פניו האדימו, נשימתו התקצרה והוא כמעט נשנק. רק עכשיו, כשבחנתי אותו מקרוב, ראיתי שהאיש רטוב כולו מכף רגל ועד ראש. והרי עכשיו יום אביב נאה, בלי רוח ובלי גשם, ולמה הוא רטוב כל כך? רציתי לשאול אבל התביישתי.

"אמנון! אמנון! מה קרה לך?" גמגמתי.

 הוא נשם עמוקות, וכששבה אליו רוחו ענה בקוצר רוח: "אבל כבר אמרתי לך ששמי רמי ולא אמנון!"

הוא נטל את כף ידי ונכנסנו  ביחד בשביל הקצר המוביל אל הבית.

דודה  פניה שמחה ברמי ומיד חיבקה אותו בחום והזמינה אותו לשבת לידה, לאכול ארוחת צהריים ולשתות כוס תה. אבל הוא סירב ושוב חזר שיעולו וקיצר את נשימתו.
"רמי, מה קרה? ולמה אתה כל כך רטוב?" שאלה הדודה.

 "אני מפקד על אניית מעפילים שנתפסה הלילה על ידי אנשי הצי הבריטי. הם הובילו את הספינה שלי על אנשיה לנמל חיפה, והם עומדים לגרש אותנו למחנה המעצר בקפריסין. אני לא רוצה להיות מגורש לשם, ולכן העברתי את הפיקוד לסגני וקפצתי למים. שחיתי עד שהבחנתי במכלים של בתי הזיקוק הסמוכים לחוף, ומשם 'חתכתי' אליכם דרך הדיונות."

 "והבריטים לא הבחינו שקפצת?" שאלה דודה פניה בדאגה.

 "כן. הם ניסו לרדוף אחריי, אבל עשיתי חלק מהדרך בצלילה והם איבדו אותי בחושך.יי

"אני חוששת שחטפת דלקת ריאות מהמים המזוהמים של הנמל," נאנחה הדודה. היא הביטה בו בשתיקה ואחר כך הוסיפה: "אביא לך בגדים יבשים של דוד אהרון, תתרחץ ואחר כך תאכל מרק עוף חם ותבריא מייד, כי  אצלנו בקריה כל אחד יודע שמרק עוף מרפא כמעט כל מחלה."

 רמי לא התווכח. הוא שהה זמן רב תחת זרם המים החמים שאדיהם פשטו מהמקלחת לחלל הבית הקטן, ואחר כך לקח את הבגדים, כלומר מכנסי חאקי קצרים המסתיימים מעט מעל הברך, חולצת חאקי מכופתרת מתוצרת בית החרושת אתא, ועיקר העיקרים – גרביים ארוכים המסתיימים מתחת לברך, לא רחוק מקצה המכנסיים. אנחנו, הילדים, קראנו לבגדים האלה "בגדי סולל בונה", כי רק בשבת החליפו בגדים חגיגיים את מדי העבודה האלה.

גם אחרי המקלחת סירב אמנון לאכול. (סליחה, לרמי אני מתכוונת..) הוא שתה מעט תה ושכב לישון במיטת האורחים שבחדר הסמוך.

 אחרי שרמי נרדם קראה לי דודה  פניה למטבח והסבירה בקול חלש, כמעט בלחישה: "רותי, אסור לספר שרמי מתארח אצלנו. זה סוד."

"אסור לספר אפילו לאבא ולאימא?" שאלתי.

 היא היססה מעט ואחר כך אמרה: "טוב… אולי להם מותר לספר. אבל לא לחברות ולשכנים."

"בטח!" אישרתי, ובלבי הצטערתי שאני לא יכולה להשוויץ ולשתף בסוד הגדול את מלכת הכיתה הרודנית, שלרוב לעגה לי והסיתה את הבנות נגדי. הסוד הזה היה מוסיף לי יוקרה והיה יכול לשפר מעט את מעמדי בסולם החברתי.

חזרתי לחדר והבטתי ברמי. שנתו לא הייתה רגועה, נשימתו הייתה כבדה, והוא הרבה לחרחר ולהיאנח בשנתו. אחר כך הלכתי הביתה ולא סיפרתי לאמא ולאבא..

 ביומיים הבאים, כשחזרתי מבית הספר, מיהרתי להיכנס לביתה של הדודה ולהתבונן ברמי. הוא לרוב ישן או נמנם, עיניו היו עצומות, והוא לא הביט בי ולא דיבר. מדי פעם נכנסה לחדר דודה  פניה ובידה כוס תה, אבל רמי לא שתה ולא אכל דבר.

 ביום השלישי, כשחזרתי כמנהגי מבית הספר לביתה של דודתי, ראיתי שהחליפה את חלוק הבית הדהוי בשמלה פרחונית נאה. היא נשקה על לחיי ואמרה: "טוב שבאת, רותי. חיכיתי לך. אני צריכה ללכת לקופת חולים להביא לרמי תרופה, ואני מבקשת שתשמרי עליו.

תשבי לידו עד שאחזור. אולי הוא יצטרך עזרה או יסכים סוף-סוף לאכול ולשתות."

 היא מיהרה לעזוב את הבית ואני שמחתי להיות בייבי סיטר של האיש היפה והמסתורי.

נאמנה למשימה החשובה שהטילה עלי דודתי לא גרעתי מרמי את עיניי, אבל הוא כנראה לא הבחין בי, כי רוב הזמן ישן, והשמיכה שכיסתה אותו עלתה וירדה לסירוגין בקצב נשימותיו.

 פתאום אחזה בי חרדה עצומה. מה אעשה אם הא יפסיק לנשום? מה יקרה אם הוא ימות עכשיו? מה אעשה? הרי אני רק ילדה, ואני לא יודעת איך מנשימים אדם גוסס! התפללתי בלבי לשובה המהיר של הדודה, וכל הזמן נעצתי באיש הישן את עיניי ואחוזת חרדה ציפיתי לנשימתו הבאה.

 דודתי חזרה כעבור שעתיים. היא אחזה בידה את התרופה הגואלת, ואת פניה האיר חיוך רחב של מנצחים. בהתרגשות ובגאווה סיפרה לי שבתחילה לא אמרה לרופא שהחולה הוא רמי, כי חששה שהאחות הנמצאת בחדר הסמוך או האנשים הצובאים ליד הדלת ישמעו את סיפורה והשמועה תתפשט בכל הקריה. היא שיקרה שהחולה הוא דוד אהרון. יש לו דלקת ריאות חמורה, והיא מבקשת מהרופא שירשום לו מרשם לפניצילין, תרופת הפלא החדישה שהגיעה ארצה מאמריקה בשנה האחרונה. אבל הרופא טען שמעולם לא נתן תרופה לחולה ללא בדיקה וסירב לבקשתה. הנה, מיד יסיים את עבודתו כאן ויבוא איתה לביתה כדי לבדוק את החולה. הוא קם מכיסאו כדי לרמוז שזמנו קצר והביקור נגמר, ולכן לא הייתה לדודה ברירה והיא נאלצה לגלות לו את שם החולה.

 הרופא נדהם. הוא לפת את ראשו בידיו וחזר לשבת בכבדות ליד שולחנו.

"את יודעת מה יקרה לך אם הבריטים ידעו שנתת מחסה לבורח?! את יודעת מה הם יעשו לי אם יֵדְעוּ שעזרתי לך?! הם יזרקו את שנינו לבית הכלא! אולי אפילו יגזרו על שנינו מאסר עולם או עונש מוות!" רעם בקולו העבה.

אבל הדודה לא נכנעה. היא הזכירה לו את שבועת הרופאים של היפוקרטס, ואף קראה לעזרתה את אבות הציונות, החל מהרצל וויצמן וכלה בבן גוריון ושאר בכירי הישוב, כי הרי רמי חלה בעת מילוי תפקידו! הוא גיבור אמיתי וחובה עליה ועל הרופא לעזור לו!

לבסוף נעתר הרופא לבקשתה וביד רועדת רשם את המרשם המבוקש.

רמי בלע בשקיקה את תרופת הפלאים ואחר כך נאנח והמשיך לישון. הוא בלע אותה גם אחרי הצהריים, ולפנות ערב קם ממיטתו והסכים לאכול ולשתות. הבטתי בו בשמחה והודיתי בלבי לאל שרמי לא מת בשעה ששמרתי עליו, ועכשיו הוא אפילו מחייך אלי בנועם ומתבדח עם דודתי.

למחרת, כשחזרתי מבית הספר, מיהרתי כמנהגי בימים האחרונים להיכנס לחדרו של האורח, אבל החדר היה ריק והמיטה הייתה מוצעת בקפידה.

"איפה רמי?" שאלתי את דודתי.

"הוא הבריא ועזב את הבית. הוא אמר שיש לו המון עבודה."

"א…אבל…אבל…הבריטים… הם… הם… הם יכולים לתפוס אותו ו… ו…,"

 דודתי צחקה. "רותי, אל תדאגי. רמי יודע לחמוק מהם. הוא נמלט אל חבריו והם מסתירים אותו."

"אבל לעזוב ככה?! בלי להיפרד?! בלי הגיד לי שלום?!"  האכזבה והעלבון היו נוראים, ודמעות לא קרואות הציפו את עיניי וזלגו על לחיי הבוערות.  דודתי מחתה דמעה סוררת באצבעה וניסתה לנחם: "הוא מסר לך הרבה תודה," סיכמה את השיחה וליטפה ברוך את שיערי.

*

שנים רבות עברו מאז. אני בגרתי, ולאחר סיום הלימודים בבית הספר התיכון התגייסתי כמנהג כל ילדי הקריה לנח"ל והצטרפתי לאחד מקיבוצי הנגב. כעבור שנים אחדות עזבתי את הקיבוץ וסיימתי את לימודיי בפקולטה לחקלאות ברחובות. פניתי להוראה ולימדתי כמעט ארבעים שנה ביולוגיה בבית ספר תיכון ובמכללה להכשרת מורים  בחיפה.

לאחר שפרשתי לגמלאות החלטתי להגשים חלום ישן ולהיות סופרת לבני נוער. ספרי הראשון עסק בנער ונערה שורדי שואה, שלאחר תלאות נוראות  הצליחו להגיע לישראל באניית מעפילים רעועה, להצטרף לאחד הקיבוצים, ולהקים בו משפחה חמה ואוהבת. העורך ביקש שאשיג המלצה שתתנוסס על גב הספר, ואני פניתי לרמי, שלא ראיתיו מיום שהבריא. ידעתי שהתקדם במהירות בסולם הדרגות, הצה"לי, ועמד בראש אחת החטיבות. מדי פעם קראנו בעיתונות על מבצעים נועזים שפיקד עליהם, ואז הייתה דודתי מחייכת ומלגלגת: "רמי מצליח בזכות רותי. הרי היא הייתה הבייבי סיטר שלו…" וכל בני המשפחה היו פורצים בצחוק.,

איתרתי את הכתובת והטלפון  של רמי וביקשתי להיפגש אתו. הוא נענה בשמחה ולמחרת באתי לביתו וכתב היד בידי.

הוא ישב בכיסא גלגלים וחיוך טוב, החיוך שזכרתי מימי נעוריי, היה נסוך על פניו. עכשיו היה איש זקן, בן למעלה משמונים שנה. פניו נחרשו קמטים עמוקים, ובלוריתו שדללה כבר לא השתפלה על מצחו הגבוה. אבל עיניו היו שמחות והיה בהם ניצוץ קונדסי. ניסיתי לרענן את זיכרונו ולהציג את עצמי, אבל הוא לא נתן לי לסיים את דבריי. "בוודאי שאני זוכר אותך, רותי! את הילדה הקטנה שקראה לי אמנון… למה קראת לי בשם הזה?"

 הסמקתי ולאחר שהות קלה עניתי: "כי היית דומה לאיש שהכרתי וחיבבתי. שמו היה אמנון…"

 הוא חייך וביקש שאשאיר בידו את כתב היד כדי שיוכל לקרוא בו בטרם ימליץ.

"שלום, רמי, נתראה בקרוב, כשאבוא לקבל את המלצתך," נפרדתי ממנו בחיוך.

"את מתכוונת בוודאי לומר 'שלום' לאמנון," קרץ לי בחיבה והושיט לי את ידו.

 למחרת הביא לי שליח את כתב היד מלווה בהמלצה חמה המתנוססת על גב הספר הראשון שכתבתי עד היום הזה.

 הנה. כך נסגר מעגל…

אני מאמין {שחקי שחקי}.

העברה משירונט ואתר אריק לביא


אני מאמין { שחקי שחקי }.
מילים : שאול טשרניחובסקי.
לחן: טוביה שלונסקי
הפסנתרן והמעבד: משה זרמון.
ביצוע : הזמר אריק לביא , שהיה נוטר בבסיס קריית חיים.{ טרום הקמת המדינה}




שחקי שחקי על החלומות,
זו אני החולם שח.
שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך.

כי עוד נפשי דרור שואפת,
לא מכרתיה לעגל פז,
כי עוד אאמין באדם,
גם ברוחו, רוח עז.

רוחו ישליך כבלי-הבל,
ירוממנו במתי-על:
לא ברעב ימות עובד,
דרור לנפש, פת-לדל.

שחקי כי גם ברעות אאמין,
אאמין, כי עוד אמצא לב,
לב תקוותי גם תקוותיו,
יחוש אושר, יבין כאב.

אאמינה גם בעתיד,
אף אם ירחק זה היום,
אך בוא יבוא – ישאו שלום,
אז וברכה לאום מלאום.

ישוב יפרח אז גם עמי,
ובארץ יקום דור,
ברזל- כבליו יוסר מנו,
עין-בעין יראה אור.

יחיה, יאהב, יפעל, יעש,
דור בארץ אמנם חי,
לא בעתיד, בשמים –
חיי רוח לו אין די.

אז שיר חדש ישיר משורר,
ליפי ונשגב לבו ער
לו, לצעיר, מעל קברי
פרחים ילקטו לזר.

אילנה רבינובי'ץ -בן דוד, בת קריית חיים , מספרת את סיפור המשפחה לנכדתה ספיר בן דוד.{ הקלטות ותסריט משנת 2020, אילנה בת 90}.

ספיר בן דוד

בתקופת הקורונה סבתא ביקשה ממני שאעזור לה לספר את הסיפור שלה.

היינו נפגשות בדירתה במרחק שני מטר אחת מהשנייה , סבתא הייתה מספרת סיפורים

ואני מצלמת ומקשיבה. יצרנו שבעה סרטים קצרים , אחד לכל תקופה ורכזתי אותם כאן.

הפרק האחרון רלוונטי היום יותר מתמיד.

ספיר.