העברה מ"חדשות בן עזר" , גיליון מספר 1928 מיום 26.2.24.
שמי טוביה נאור. בן תשעים. חבר קיבוץ יטבתה וממייסדיו. אני גם הבן הבכור של קיבוץ מסדה בעמק הירדן.
בשבת, השביעי באוקטובר 23, בשעה 6.30 בבוקר, כשפתחתי את הרדיו ושמעתי את המתרחש, מיד אמרתי לעצמי: רבי טוביה, ההיסטוריה חוזרת!
בשבת, החמישה עשר במאי 1948, ואני נער בן ארבעה עשרה ומחצה, סיימתי את חליבת הבוקר ברפת (נקראתי להחליף חבר שגויס למלחמה). שבתי לארוחת הבוקר בבית הילדים ועזרתי למטפלת להעיר את כולם. הזריזים מבינינו קמו מהר והתיישבו ליד השולחן. בסביבות השעה שמונה נשמע פיצוץ אדיר. הפגז הסורי הראשון נחת בין גן הילדים לבין בית הילדים שלנו, קבוצת הבוגרים. גילנו היה בין אחת עשרה לארבע עשרה.
עם ה"בום" המפחיד נשמעה זעקה של חברת הקיבוץ "מפגיזים אותנו!!!" – ללא אומר ודברים רצנו כולנו אל תעלת הקשר שהובילה מבית הילדים למקלט הסמוך, אחד משניים שנבנו זה עתה. כך פרצה עבורנו מלחמת השחרור-הקוממיות, ולימים מלחמת תש"ח.
מסדה ושער הגולן היו בין הקיבוצים הצעירים בעמק הירדן. הם היו חוד החנית של ההתיישבות אל מול גבול סוריה-ירדן. סמוכים לירמוך. שאר הקיבוצים, מלבד עין-גב, ישבו לאורך הירדן: כנרת, הדגניות, בית זרע ואפיקים. קיבוץ אשדות-יעקב שכן בין הירדן לירמוך, מול נהריים ומפעל החשמל. קיבוץ גשר – בתפר בין עמק הירדן ועמק בית שאן. עין גב לבדה, ממזרח לכנרת לרגלי הגולן. במרכז העמק – העיירה הערבית צמח, שבליבה משטרה בריטית.
עד פרוץ המלחמה היתה זאת אידיליה של ערש התנועה הקיבוצית. עזרה הדדית בין הקיבוצים, הוותיקים מסייעים ומדריכים את הצעירים וכולם חוגגים במשותף את חגי ישראל, מחנוכה ושבועות ועד האחד במאי.
לקראת הכרזת המדינה גבר המתח הביטחוני. בצמח התחילו יריות על התחבורה, שאולצה לעבור לדרכים עוקפות. העמק כולו נערך למלחמה שתבוא ללא ספק. נבחרו נציגים למטה הגוש. מונו מפקדי גזרות, מא"זים וועדות ביטחון בכל יישוב. החלה עבודת התבצרות, רכישת נשק ואימונים לכל האוכלוסייה הלוחמת. הדריכות היתה בשיאה.
כצעד ראשון גורשו כל התושבים הערבים מצמח, כמעט ללא קרב. המודיעין היה נעול על המידע "המוצק" שהצבא הסורי ינוע לכיוון הגליל העליון כדי לפלוש משם לחיפה, ואילו ירדן ועיראק ינסו לפלוש דרך נהריים ("קונספציה"?), בהתאם לכך רוכז רוב הכוח באזור גשר. ואכן באזור גשר-נהריים התחילה הפלישה, ומיטב הלוחמים מכל יישובי העמק באו לסייע. נהריים נפלה, אך גשר עמדה איתנה. ואז, במפתיע, כל השיירה הסורית שנעה צפונה, עצרה ופנתה בחזרה דרומה, לכיוון עמק הירדן. מטוס שלנו גילה את המתרחש ושלח הודעה מיידית למטכ"ל, אך זאת התמהמה משום מה ולא הגיעה אל יעדה ("מחדל"?).
כך מצאו את עצמם שני הקיבוצים, שער הגולן ומסדה, בבוקר החמישה עשר במאי, עם עשרות לוחמים חמושים בנשק קל בלבד ועם אוכלוסייה בלתי לוחמת של אימהות, ילדים, חולים וקשישים, מול הצבא הסורי, שכלל חיל רגלים, שריון, ארטילריה ומטוסים. עיקר הכוח של ישראל נמצא בגליל, בירושלים ובנגב – (מי חשב ומי ידע?). חלק מהלוחמים בשני הקיבוצים היה מגוייס לעזרת גשר ומקומות אחרים בארץ, וביניהם בעלי הניסיון הקרבי.
הסורים פתחו בהרעשה בלתי פוסקת על מסדה ושער הגולן. רשתות המים והחשמל קרסו. החוליות שנשלחו להגן על מכוני המים לאורך הירמוך – חוסלו מיד על ידי האוייב. בספר "קיבוץ על שני גבולות" כותב חבר משער הגולן: "היינו בטוחים שגם לצידנו יעמדו בעת צרה…"
ארבעה ימים עמדו שני הקיבוצים לבדם מול הצבא הסורי. ללא אמצעי קשר עם השכנים והמפקדה. את האוכלוסייה הבלתי לוחמת הם פינו בניגוד להוראות המפקדה האזורית (לשאר היישובים ניתנה הוראת פינוי, אך לשני הקיבוצים לא). משה דיין, עם הכוח הצבאי שעמד לרשותו, נשאר בעורף (בקעת יבנאל). הקיבוצים השכנים לא נחלצו לעזרה. מפקד הגזרה ישב בביתו באפיקים, ורגלו לא דרכה במקום שעליו הופקד, מאז פרוץ הקרבות.
משני הקיבוצים יצאו שליחים למפקדה בכנרת, כדי להודיע על מצבם ולבקש עזרה. שניהם סורבו ונשלחו חזרה כלעומת שבאו, בהוראת המג"ד. בדרכם חזרה הביתה ראו את קיבוצי הקו השני מפָנִים אוכלוסייה ורכוש לעומק העורף. כאן "נפל להם האסימון." הם הבינו שהופקרו ביודעין על ידי המפקדה. שבו לקיבוציהם ודיווחו על מה שראו ושמעו. בשני הקיבוצים נתקבלה החלטה, לאחר דיונים נוקבים, לסגת אל הקו השני, ולהודיע שיחזרו רק עם תגבורת ועם מפקד שיוכל לנהל את הקרב. בהגיעם לאפיקים ולבית זרע התייצבו לפני מפקד הגזרה הנעלם, והודיעו לו על החלטתם. הוא קיבל אותם והורה להם לחכות לתשובה, אך שוב נעלם ולא שב.
שני הקיבוצים, מסדה ושער הגולן, הופקרו על ידי המדינה, הצבא, והנורא מכל – על ידי שכניהם מהקיבוצים הסמוכים. דינם נחרץ למוות, לשבי ולחורבן. רק תושייתם היא שעמדה להם ומנעה את הגורל הנורא שהיה צפוי להם.
הם לא קיימו את "צו תל-חי." לא היו כגוש עציון וניצנים. שני היישובים נחרבו עד היסוד, אך הלוחמים ובני משפחותיהם נותרו בחיים, ולאחר המלחמה שבו ושקמו את ביתם לתפארת, בסיוע המדינה והצבא. היום מכונה המהלך "פינוי".
המדינה והצבא אחראים לביטחון האזרחים, ובשעת חרום – מפנים ונלחמים. כך היו אמור להיות גם ליישובי העוטף – אך שוב נשתבשו המאורות והנורא מכל קרה.
שער הגולן ומסדה הואשמו על ידי דוברי הצבא בעריקה ובבגידה בערכי מדינת ישראל, אך ראש הממשלה דוד בן גוריון מינה מיד ועדת חקירה צבאית, שחשפה את האמת המרה. ראש הממשלה קיבל על עצמו אחריות מלאה וזיכה את שני הקיבוצים מהאשמה הנוראה, אף העניק להם את אות הקוממיות, אך בה בעת גנז את דו"ח הועדה לעשרות שנים, כדי למנוע פגיעה אנושה במורל הלאומי.
הערה: לרוב העובדות הנזכרות במאמר זה יש סימוכין בספר "עמק במערכה" מאת אסף אגין, בהוצאת "טפר הוצאה לאור".
טוביה נאור
הטנק בדגניה . קרבות עמק הירדן. מלחמת העצמאות 1948
אודות טוביה נאור. העברה מ" זמר רשת".
יליד 1933.מורה למוזיקה, יליד קיבוץ מסדה, חבר קיבוץ יטבתה וממייסדיו. המנהל המוזיקלי של הסבתות מיטבתה, קבוצה המקליטה שירים במיוחד עבור זֶמֶרֶשֶׁת. פרטים שמסר טוביה על עצמו לזֶמֶרֶשֶׁת (מרץ 2018),
פרטים שמסר טוביה על עצמו לזֶמֶרֶשֶׁת (מרץ 2018):
נולדתי וגדלתי בקיבוץ מסדה כילד של רפת, טבע ומוזיקה. בילדותי למדתי שלוש שנים כינור ולימדתי את עצמי לנגן בחלילית, במנדולינה ובמקלדת. בכיתה י"ב נשלחתי לקורס מנצחי מקהלות של ההסתדרות (שנמשך שבועיים תמימים), וניצחתי על מקהלות בקיבוץ ובנח"ל.
בשנת 1952 הגעתי להיאחזות יטבתה ושם אני חי עד היום. לאחר הקמת הרפת ביטבתה נשלחתי ע"י הקיבוץ ללמוד הוראת מוזיקה ב"אורנים" ובמשך עשרות שנים לימדתי מוזיקה וטבע. בהמשך למדתי מוזיקולוגיה וחינוך מוזיקלי באוניברסיטת תל-אביב ובאקדמיה של בודפשט.
תוך כדי עבודתי יזמתי את התוכנית "חקר השורשים המוזיקליים של המשפחה" שאותה אני מעביר עד היום ביטבתה ובירושלים.
אלי רביד, ליישי :
טוביה נאור הוא מראשוני ומייסדי "מקהלת האיחוד", מקהלה של התנועה הקיבוצית ומתמיד להופיע וליצור בה גם היום . המקהלה הופיעה בכל רחבי הארץ , בעיקר בקיבוציה, וערכה סדרות רבות של הופעות ברחבי העולם. גיסתי אילנה נוימן ,{ ילידת 1933},מראשוני ילדי קבוץ משמרות וחברה בו גם היום, הייתה שנים רבות חברה ב"מקהלת האיחוד" ובצוות הניהול והארגון.
מתוך ויקיפדיה
מקהלת האיחוד נוסדה בשנת 1955 על ידי המנצח והמלחין יהודה שרת יחד עם המלחין והמנצח יקותיאל שור[1] כגוף המקהלתי של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים. הזמרים והזמרות, חברי קיבוצים מכל רחבי הארץ, היו נפגשים לכנסים מרוכזים אשר כללו חזרות והופעות בפני חברי הקיבוץ המארח. לאחר פרישתו של שרת בראשית שנות ה-60 החליפו אותו בניהול המוזיקלי ובניצוח על המקהלה יעל תבורי ואבנר איתי, אשר המשיך כמנצח יחיד – למעט הפסקות קצרות – עד שנת 1997. תחת ניצוחו הופיעה המקהלה במאות קונצרטים בכל רחבי הארץ, הן בקונצרטים א-קאפלה ובליווי פסנתר והן עם התזמורות המובילות בארץ תחת שרביטיהם של טובי המנצחים מישראל ומחוצה לה. לאחר פרישתו של איתי ניצחו על המקהלה רון זרחי, אורנה ארניה ורונן בורשבסקי, המכהן גם בתפקיד מנהלה המוזיקלי של המקהלה. מנכ"לית המקהלה החל משנת 2020 היא עירית שיפריס אשל. בתחילת שנות ה-70 החלה המקהלה לצאת לסיורים בחו"ל, תחילה לכנסי אירופה-קנטט ובהמשך גם לצפון אמריקה ולאוסטרליה. נסיעתה האחרונה, עד כה, הייתה באוקטובר 2015 לקוריאה הדרומית, ובמסגרתה השתתפה בכנס מקהלות בינלאומי בעיר פוסן. מקהלת האיחוד, המשתייכת לתנועה הקיבוצית, שרה יצירות מכל התקופות והסגנונות, ומתמחה בביצועים של מוזיקה ישראלית. היא הפיקה מספר תקליטים ובהם יצירות ישראליות של מיטב המלחינים, אשר חלקן נכתבו במיוחד עבורה.
"מקהלת האיחוד". השירה , הרעות והיחד.
טוביה נאור, במרכז השורה הראשונה של קולות הגברים| הרביעי מימין ומשמאל }.