העברה מ" חדשות בן עזר מספר 1927, מיום 21.2.24.
אוי, כמה תמים אתה.
וכי למה חשבת שאחרי ששאול ארלוזורוב הלך לעולמו, ילדיו יסכימו להתפייס? הם יכולים להתבייש על שאביהם חזר על העלילה הכוזבת ברצח סבם בכל הזדמנות עד יומו האחרון. כשנקלענו יחד לאותו אירוע, משהוא שמע שאנוכי נוכח במקום, מיהר לעזוב את המקום. בכל פעם שמוסד כלשהו ערך דיון בפרשה הכואבת הזאת מלפני 90, והזמינו את שני הצדדים, אותו ואותי, שאול הבריז. שוב ושוב חזר על העלילה, כפי ש"למד" מפי אימו סימה המעלילה, והיה אולי מן האחרונים שדבקו בה – למרות כל פסיקות בתי המשפט בטרם קום המדינה ולאחר הקמתה, שזיכו את אלה שהואשמו, וניצלו מגרדום. האם אנחנו, בני משפחת אחימאיר, צריכים להקדים ולבקש סליחה, כפי שמציעה מירב? על מה? על רצח נפשו של אבי, שנשא את כאב העלילה עד יומו האחרון, אבי שנרצח בנפשו על-ידי מעלילי הדם ממפא"י ובראשם בן-גוריון? אכן, אבי המנוח רצה בחייו פיוס – הציע עלייה בצוותא-חדא לקברו של ארלוזורוב בעשור למותו – אבל קריאתו למפא"י הושבה ריקם. הזמן כבר עשה את שלו, פוצ'ו, האמת והצדק נעשו, ורק הצאצאים הנושאים את השם ארלוזורוב מסרבים להכיר בהם.
יוסי אחימאיר