העברה מ" חדשות בן עזר " מספר 1926 מיום 18.2.24
הכרתי אותו לראשונה כאשר בכתה ה' עברתי ללמוד בבית חינוך במרכז ולמדנו יחד באותה כיתה. הוא היה קטן קומה וצנום ובמשחקי הכדורגל בלט בזריזותו ובצעקותיו. בתחילת שנת הלימודים כששאלתי מי הוא אמרו לי: "אתה לא יודע? זה הבן של ארלוזורוב." די הופתעתי כי ידעתי שאביו נרצח כשהיה בן שלוש, אז איך היתום הזה יכול להיות כזה שובב ועליז, מאלה שמושכים לבנות בצמות? בשנים הבאות לא ראיתיו, אמרו לי שאימו שלחה אותו לקיבוץ גניגר. ראיתיו שוב כעבור כמה שנים כשחזר לתל אביב ונרשם ללמוד בגימנסיה הרצליה במחזור ל"ו , המחזור שלי. לא למדנו באותה כיתה, כי אני הייתי במגמה החקלאית והוא העדיף את הריאלית. שנה אחת למד בריאלית ב' עד שהמחנך שלו נשבר ובאספת המורים הציע לסלקו מהגימנסיה. כאן עמדה לשאול זכות אבות והמנהל ד"ר בוגרשוב נתן לו אזהרה אחרונה והעביר אותו לריאלית ג'. שבה היו פחות בנות עם צמות. במלחמת העצמאות לא יצא לי לראותו, כי אני הייתי בחטיבת יפתח והוא נשלח לטייסת הפלמ"ח. חידוש הקשר שלי עמו חל 55 שנים לאחר תום הלימודים בגימנסיה, כאשר מחזור ל"ו נזכר שהגימנסיה חייבת לנו חודשיים של לימודים ואנחנו חזרנו ללמוד בה במשך 20 שנים נוספות (יום אחד בשנה) כאשר המורים שלנו הפעם הם אנחנו בעצמנו. ברוך השם זכינו במחזור שיש בו 4 חתני פרס ישראל, 12 פרופסורים, 21 מהנדסים ורופאים ועוד כשלושים אקדמאים שיודעים מה ללמד, או לספר. ולא נזקקנו לתוספת מורים. מהשיעור ששאול נתן לנו אני זוכר שני סיפורים פיקנטיים. האחד מספר על הזמנתו למפגש בבית ספר הנושא את שם אביו. בתחילת המפגש שאול שאל את התלמידים (נדמה בכתה ו') אם הם יודעים מי הוא חיים ארלוזורוב שבית הספר נקרא על שמו. אף אחד לא ידע ורק ילדה אחת הרימה יד בהיסוס ואמרה שזה בטח שמו של האיש שתרם כסף להקמת הבית. שאול היה המום, אבל לא התעקש להמשיך בנושא. רק בסוף השיעור כשהמורה ליוותה אותו למכונית. הוא אמר לה שהוא מתפלא מאוד על כך שאף אחד מהתלמידים לא ידע ולא ביקש לדעת מיהו האיש הזה חיים ארלוזורוב. כאן המורה יצאה להילחם על כבוד תלמידיה ואמרה: "למה אתה מדבר כך? הייתה תלמידה אחת שידעה." סיפור אחר שסיפר קשור למלחמת יום כיפור. שאול היה אז בחו"ל כשפרצה המלחמה והוא מיהר לנסוע לבודפסט, כדי לתפוס מטוס שיחזירו לארץ. כשהגיע ארצה, בא ליחידה שלו במילואים, סיפר שהוא חוזר עכשיו מבודפסט ועומד לרשותם. אמרו לו שיחזור הביתה ויקראו לו אם יהיה בו צורך. כשעתיים לאחר מכן קיבל טלפון שיבוא דחוף לקריה, כי משה דיין רוצה לראותו מיד. כששאול התייצב לפני שר הבטחון, נשאל אם זה נכון שהוא בא מבודפסט ומה נשמע שם. רק כששאול התחיל לספר על העיר האירופית היפיפייה הזאת, ירד לו האסימון והוא הבין שדיין חשב שהוא בא ממוצב בודפסט שליד תעלת סואץ. לי עצמי היה עם שאול סיפור משעשע אחר. זה היה לפני כמה שנים כשאחד מערוצי הטלוויזיה רצה לעשות סרט על הלמדווניקים (תלמידי מחזור ל"ו) שחזרו ללמוד בגימנסיה הרצליה. הם ביקשו ממני למצוא עוד תלמיד מהמחזור, שיבוא לגימנסיה ושנינו נעלה זיכרונות. הזמנתי את שאול שזכר לי חסד נעורים והגיע לגימנסיה. לבמאית היה רעיון גאוני, לביים איך אנחנו נפגשים ליד שערי הבניין ונופלים זה על כתפו של זה בחיבוק של אוהבים. "לא בא בחשבון," אמר שאול, "אני לא עומד להתחבק עם פוצ'ו כאן ברחוב." לקח לי זמן לחקור ולבדוק עד שהצלחתי להוציא משאול את המשפט: "חסר לי שאימא שלי היתה יודעת שאני מצטלם ומתחבק ברחוב הנושא את השם ז'בוטינסקי." בהתחלה חשבתי שהוא מתלוצץ, אך מסתבר שהוא היה רציני לגמרי והבמאית נאלצה להשלים עם העובדה שהחיבוק לא יהיה ברחוב הנושא את שם ראש ביתר אלא במבואה של הגימנסיה. השבוע, כשהגעתי לבית המשפחה לניחום אבלים, הצעתי לשניים מילדיו של שאול לקבל את הצעתו של יוסי אחימאיר, למחוק את חטאי העבר ולהושיט יד לשלום. חיים ארלוזורוב, הבן הרופא של שאול, אמר לי שהוא מכבד את רצונו של אביו ומשאיר את המצב כמות שהוא.מירב הבת העיתונאית אמרה שאין לה שום דבר נגד הילדים של אבא אחימאיר, אך היא יודעת שקיום הסולחה יחייב את שני האחים להקדים ולבקש סליחה והם לא יעשו זאת. לא נותר לי אלא לקוות שהזמן בכל זאת יעשה את שלו ובעזרת הרוח החדשה בעם המבקשת אחדות יבואו גם ימים של פיוס. אשרי המאמין.
פוצ'ו
