דוֹגְּרוֹת בָּאֲבִיב/ רות ריכטר
בָּא וְקָרֵב נִקְיוֹן פֶּסַח,
וְָאֲנִי יוֹדַעַת שֶהוּא מְיֻּתָּר.
אַךְ בַּחַלוֹן זוּג דְרוֹרִים כְּבָר טוֹרֵחַ,
מֵבִיא עוֹד קִמְשׁוֹן וְזַלְזַל.
נִקָיוֹן הֶאֲבִיב – מַעֲשֶה שֶל שְטוּת!
שָרִיד שנִשְאַר מִתְקוּפַת הַקִּנוּן!
אֵין צֹרֶך לִשְטוֹף, לִרְחוֹץ, לְקַרְצֵף,
מַבְרִיק וְנָקִי זֶה בֵּיתִּי הַיָּפֶה!
וּבֵינְתַיִים בּוֹנָה הַדִּרוֹרָה אֶת קִנָה,
וְהַדְּרוֹר לָה מֵבִיא פֵּרוּרִים.
עוֹד מְעַט הִיא תֵּשֵב בַּפִּנָה,
תִּתְאַמֵץ וְתָּטִיל שְׁתֵי בֵּיצִים.
וַאֲנִי בְּעִקְבוֹתֵיהָ נִסְחֶפֶת,
וּדְרוֹרָה בְּחִיוּך בִּי צוֹפָה.
בְּמַּבָּט מְחַיֵךְ לִי רוֹמֶזֶת,
שֶׁשְׁתֵינוּ בְּאוֹתָּה הַסִּירָה…
בַּחוּץ יָרַד לַיִל וְנָסוּ צְלָלִים.
הַדְּרוֹרָה יְשֵנָה כְּבָר בֵּינוֹת לַזְּרָדִים,
וְרַק אֲנִי עוֹבֶדֶת, מִתְקשָה לְסַיֵים,
כִּי יֵצֶר קִנוּן בִּי מַמְשִיךְ לְפַעֵם…
דוֹגְּרוֹת בָּאֲבִיב/ רות ריכטר