ר.ב. מקאמה שכתבתי לפני כ-20 שנה לבתי שנסעה במשלחת בית ספרה ("תיכון ע"ש רועי רוטברג" ברמת השרון) למחנות ההשמדה בפולין והקריאה את המקאמה בטקס באושוויץ. כל בית ספר היה אחראי על טקס במחנה אחר.
המעגל השלישי.
אני המעגל השלישי
של אדוות המים השלווים
בהם פגעה האבן,
ואשר לא ישלוו עוד לעולם.
למטה , בקרקעית האגם המר,
מתחת לאבן הגדולה,
שוכנים לנצח,
כל מי שיכלו להיות לי
סבים וסבתות,דודים ודודות
צאצאיהם שבאו לעולם,
ואלה שלא יבואו עוד – לעולם.
במעגל השני – הורי.
שנמלטו מהאבן הכבדה
אך נשאו אותה בליבם
כל ימי חייהם.
הם נקראים "ניצולים"
אבל, איש אינו ניצל באמת.
איש אינו נמלט מקורי האדווה הזאת.
וכאשר כבה פתיל חייהם,
הציתו את פתילי שלי,
הבוער כנר נשמה,
ואינו כבה אפילו במים רבים.
את, אחיך, ואחותך-אתם המעגל הרביעי
של האדווה האיומה הזאת.
גם אתם נושאים בנפשכם, אולי בבלי דעת,
את הצלקות שלא נמחו עם השנים,
את הזכרונות שעברו אליכם בד.נ.א.
למן מעגל האדווה הראשון,
במקום נפילת האבן.
לא רק מצבות.
לא רק יד ושם.
לא רק מראות זוועה מתועדים, מצולמים
לא רק אלה יספרו את הסיפור הנורא.לדורי דורות..
המעגלים. מעגלי האדווה,
שעודנה מתפשטת,
ואנקת המתים הנחרטת במים,
כמו טבעות בעץ גדוע.
שנה אחרי שנה,
דור אחרי דור,
בשבועה חרישית:
"נזכור"
אמא.
נילי דיסקין.