19.3.06 – אלי סמסון :בני גרעין הסדן (השלמת מזרע לגבורת)-שידור חוזר

כנס מזרע: "הסדן" השוה"צ ילידי     1925-1926 ב-11 למרץ  2006-לגבורות

לפני כשבעים שנה יצאנו יחד לדרך.אומרים שכאשר מזדקנים – זוכרים נהדר את מה שהיה בעבר הרחוק, אבל שוכחים את מה שהיה תמול-שלשום. אבל גם זיכרון העבר הוא סלקטיבי וזוכרים רק את מה שרוצים לזכור וגם את זה צובעים בוורוד. להלן – קצת מהזיכרונות שלי: אותי ארגן לתנועה יהודה שייקין המנוח, אחיו של גדעון כאשר הייתי בכתה ד". בשכבת הרעים של אז היו שתי קבוצות: קבוצת:גור-אריה" וקבוצת "גוזל הנשר", אחד המדריכים היה מיכאל, הוא היה ג"ינג"י וריתק אותנו במשחקים שארגן ובסיפורים שסיפר ואחת האכזבות הראשונות היו לנו כשהוא עזב את התנועה.הפעולות שהיו אז התחילו תמיד בסדרה של תרגילי סדר – כדי שנדע לצעוד יפה בתהלוכות בקריה ובהפגנות האחד במאי, אח"כ היה פרק של שירה ולימוד של שירים חדשים ורק אח"כ התחיל פרק הדיבורים: קודם עניינים סידוריים (מי לא שילם מס-קן, מי קילל את חברו, מי לא בא לפעולות וכו") ובסוף היה החלק העיוני: על השעבוד האיום של העמלים, על אלטנוילנד של הרצל, אפילו על "השאלה המינית" (וזה היה הכי מעניין). בשבתות היינו יוצאים לחולות (זה לא היה כל כך רחוק) משחקים ב"סימני דרך" ובמשחקים צופיים ,לפעמים הרחקנו אפילו עד "חורשת כץ" בקרית ביאליק. אבל הכי יפים היו "ערבי הקן" כשבהתחלה שרים כולם, אח"כ יש תכנית ובסוף – רוקדים. רוקדים הורה וקרקוביאק וצ"רקסיה וצ"רקסיה כפולה וכשרוקדים "בן לוקח בת ובת לוקחת בן" כבר נורא רוצים שייקחו אותך ואתה מתלבט את מי כדאי  לקחת כאשר יגיע תורי. בשנת 1936 התחילו המאורעות והיו יריות בוואדי רושמיה ופעם כשחזרתי מפעולה ירו ואפילו על קריית ביאליק מכיוון חורשת כץ ואני נשכבתי בתעלה לצידי הדרך עד שהיריות פסקו. הזדהינו הזדהות עמוקה עם הלוחמים בפרנקו במלחמת האזרחים בספרד. על הקן תלו שלט גדול NO PASARAN "הם לא יעבורו" ושמות ערי ספרד בילבאו, גוודלחארה, מדריד ועוד, הפכו שגורים בפינו. בשנת 1937 יצאנו פעם ראשונה למחנה של ימים אחדים בשריד. גרנו באוהלים וישנו על האדמה, מהשעשינו ביום אינני זוכר – אני זוכר רק שהיה איתנו אסף כהן (זה שידע לחצצר) שעשה התחרות של הבניםמי יעשה יותר נפיחות וזה לא מצא חן בעיני, ובלילה ישנה על ידי אחת שקראו לה שולמית קינמון וזה דווקא כן מצא חן בעיני. התחלנו איך שהוא להתעניין בבנות: יום אחד קמה מהומת רכילות עולמית: שלוה ועיכסה הציעולאריה לנדאו ויצחק סטולר "התקרבות" – לא הבנו בדיוק מה הכוונה – אבל נורא התרגשנו. יום אחד ראיתי שכתבו על הקיר באותיות קידוש לבנה " אלי אוהב את רבקה (מרקוביץ)" נורא נורא התרגזתי, אבל זה דווקא היה נכון. וסיפרו לי גם בסוד שיעל נורא אוהבת אותי .צריף הקן היה בנוי ליד מחנה הקבוצים שחיכו להתיישבות.  השתתפנו בהכנות לעליה על הקרקע של עין-המפרץ וביום העלייה על הקרקע של כפר-מסריק, ברחתי מביה"ס הצטרפתי לעולים ועזרתי להקים את החומה והמגדל. חוויה בלתי נשכחת. ואז פרצה מלחמת העולם השנייה.הפצצות על בתי הזיקוק, מיכלי הדלק של IPC בוערים וענני עשן שחור עולים השמימה ויורד גשם של זפת.אנחנו מעורבים בכל הנעשה ועוקבים בדריכות אחרי מפת הקרבות, ויושבים במקלטים ורואים את כל חיילי הוד מלכותו, אוסטרלים וכושים מאפריקה ופולנים באים להגן עלינו. פעם, כשנסענו ברכבת לשומריה התנגש חייל הודי או כושי בקטר ונהרג במקום ואנחנו התאבלנו עליו ודמיינו שבודאי אי שם בהודו או בקניה הרחוקה תשב האם ומשפחתה ותאבל על בנה שנפל חלל במלחמה הרחוקה. בקיץ יוצאים למחנה במשמר העמק ומשתכניםב"מוסד" האגדי ואחרי שבועיים מסכימים אפילו להשאיר אותנו הקריתים לשבועיים נוספים כדי להרחיק אותנו מן הסכנה במפרץ חיפה ואנחנו נהנים מן השלוה. היום, מדי פעם שמשמיעים ברדיו את השיר: "יש ערמה של חבר"ה על הדשא" אני נזכר משום מה בחוויות אותם ימים – איך רבצנו על הדשא ופלירטתנו עם הבנות.זכורות לי במיוחד התאומות שרה ומינה מכפר אתא שהיו נורא נחמדות. היו ימים סוערים ואנחנו התבגרנו בצל האירועים: גמרנו ללמוד בעממי והתלבטנו איך להמשיך ולהתכונן לקראת חיינו בקבוץ (העצמאי כמובן) חלק התחילו לעבוד וחלק המשיכו ללמוד בבתי ספר מקצועיים או בכתות הראשונות של התיכון בקריה. אתה זוכר, אריה פלוטקין, שיחד היינו הולכים הביתה מהקן ודנים על כל בעיות העולם והארץ והקן ? הייתה לך אז חברה – רות הופטמן ואח"כ היא כבר הייתה חברה שלי.חלק כבר התחילו להדריך קבוצות של חניכים והיינו צריכים להיות לדוגמה חינוכית .היו לנו מדריכים נהדרים: יוסקה דשבסקי, בוניו מעין המפרץ, יהודה שיצא להגשמה בבית זרע, ג"יקו ובן-ציון מקבוץ עמל שהקן עמד בשולי המחנה שלהם. ראובן "קוביץ" יעל ואלישבע ועוד רבים וטובים. עם גבור המלחמה הזדהינו עמוקות עם הצבא האדוםואמא רוסיה, תרמנו ל"ליגה וי " כדי לרכוש אמבולנס לצבא האדום, דרשנו שיפתחו "חזית שנייה" ושרנו בהתלהבות אין קץ את "צבעונים אך אלה צבעונים" ואת "על גדות הדנייפר –צוהלים סוסים" ואת כל יתר שירי "המולדת השנייה"בשנת 1942 היה הטיול נורא ההוד למצדה, שבסופו היה אסון עין-גדי. לי זכור במיוחד שעזרתי בהורדת גופת אחד החללים עטופה בשמיכה ממקום האסון לספינה שחיכתה בחוף וזה היה כבד להחריד, ובספינה ,בדרך לצפון ים-המלח שרנו "דוגית שטה, מפרשיה שניים…" וכשהגענו לחיפה פגשתי את אימו של אריה – ויכולתי להרגיע אותה שפציעתו של אריה קלה ושזה לא יפגע בסיכוי שלה להיות סבתא. בסמינר רעיוני מאד רציני במשמר העמק זכור לי דיון עם חזן "על עתיד יהדות ברית המועצות" וכולם אמרו שבודאי כולם יתבוללו ואין סיכוי שיעלו ארצה ואז חזן התרגז נורא ואמר  שאנחנו תבוסתנים ושנצח ישראל לא ישקר ושהם עוד יבואו. (לפעמים הוא גם צדק) היינו בעד מדינה דו-לאומית ונגד תכנית בילטמור והיה לנו דיון רציני מאד בקבוצה עם באמת "התקווה" צריכה להיות ההמנון הלאומי ולא "התחזקנה". ואיך אפשר לשכוח את חשבון הנפש הקולקטיבי והביקורת והביקורת העצמיתעד אימה בדיונים על קבלת "סמלי הבוגרים" ? ואז בא לקן שליח שאנחנו קראנו לו דוד. הוא כבש את לב כולם, החניכים, המדריכים, הורי החניכים ובמיוחד את הבנות. בכל מקום אחר בארץ קראו לו "דדו" ולימים הוא כבש עוד הרבה הרבה לבבות. ואז התחילו להיסדק הסדקים הראשונים במשמעת התנועתית: פזי ועמרם וגלח (סליחה, יוסף שוירמן) התגייסו לצבא הבריטי, יצחק סטולר לפלמ"ח, ואריה פלוטקין הלך לאילון. אבל הרוב נשאר נאמן לתנועה, חלק גדול הדריך בנאמנות את השכבות הצעירות להמשיך בדרך התנועה וחלק חיכה לקבלת הצו לצאת להגשמה וכולנו השתתפנו בצורה זו או אחרת במאבקו של הישוב המאורגן בשלטונות המנדט ובספר הלבן. עם תום המלחמה יוצאים להגשמה. שכבת "ניר" הארצית יוצאת לשלושה גרעיני הכשרה שעתידים להתחרות על הזכות להקמת שני קבוצים עצמאיים. הקרייתים – חלקם יוצאים למזרע ומקימים את גרעין עין-גדי, וחלקם נשארים להדרכה בקריה ומקימים קומונה. מהר מאד התברר לאכזבתנו הרבה שגרעין עין גדי נועד להשלים את מזרע. התחילה מלחמה עולמית בין המשלימים עם ההשלמה לבין חסידי העצמאות – והחבורה התחילה להתפרק: חלק למזרע, חלק לרשפים וחלק בכלל .. החוצה.בשבת השחורה נשלחנו לרפיח, במלחמת העצמאות לקחנו חלק – מי בתור מגויסים במסגרת "המכסה" שהקבוץ חוייב בה וחלק במסגרות אזוריות להגנה על מזרע וסביבותיה.אתה זוכר, עוזי,שיצאנו יחד לפוצץ גשר בדרך שפרעם-נצרת ? הנשארים במזרע התחילו "להשתלב" בחיי הקבוץ, תפסו עמדות במשק ובחברה, התחילו להיכנס ל"חדרי משפחה" וגם נולדו ילדים ראשונים.לא רחוק מפה, ברפת ג" יום אחד גדעון גלטקה – סליחה גלעד- לימד אותי לחלוב את הפרה תקווה. זה היה צעדי הראשון בדרך מקצועית ארוכה שעברתי – ובה הייתי שותף עם רפתנים, חוקרים, מדריכים ווטרינרים רבים בהפיכת ענף הבקר לחלב בארץ לאחד המצטיינים בעולם.הקבוץ אז אפילו שלח אחדים מאיתנו ללימודים ולהשתלמויות מקצועיות בחוץ לארץ. להלן שני קטעים מתוך חליפת מכתבים מרתקת בין אליהו נחמנוביץ שנשלח לג"נבה לבינישנשלחתי לארה"ב. וכך כותב אליהו (קיצרתי – אבל לא שיניתי אף מילה)ז"נבה 20.2.1959 לסטודנט מוושינגטון שלום! ראשית כל אל תהיה "שביצר" ואל תשביץ עם ושינגטון שלך, אחרת אני "אשביץ" עם ז"נבה שלי. תגיד, בוושינגטון יש אגם גדול שבלילה כל העיר על אורותיה הצבעוניים משתקפים במים ? בודאי אין. שנית –תפסיק להיות פטריות אמריקאי, מהו בית "הקפיטול" לעומת בניין חבר הלאומים. אתה מספר על פסלים. את הפסלים ברומא ראית ? אינני יכול להאמין שיש מקום בעולם שיכולים להיות יותר פסלים ממה שאני הצלחתי לראות במשך 12 שעות ברומא….התברר שיש עוד מה לראות בעולם הגדול שעוד לא ראינו, אנחנו האסייתים. עד כאן מתוך המכתב הראשון ומתוך מכתב שני מיום 14.5.59 ראשית, אני צריך לברך אותך על פרסום מאמרך הראשון מעל דפי העיתונות .  פרסמתי ב"על המשמר" רשמים מניו-יורק), רצה המקרה ועל יד מאמרך הופיעה גם ביקורת על ציוריו של נפתלי בזם ונזכרתי שגם הוא היה פעם חבר קבוצת "הסדן". עד כאן הקטע השני.

את שלושת המכתבים שהוא כתב לי אז – שמרתי בבוידם ואני מחזיר לו אותם בתודה – אחרי 47 שנים. ואז, אחרי שמרדכי אורן הוחזר מהמאסר בפראג ואמא רוסיה חדלה להיות שמש העמים וגם הקולקטיביות הרעיונית נסדקה פה ושם והרעיון הקיבוצי כבר לא קסם לכולם – התפרקה החבורה – ואיש איש פנה לדרכו ובנה את עתידו לפי ראות עיניו ומיטב מאוויו וכישוריו.. מאז רק בפגישות נדירות של בוגרי השוה"צ או של ילדי קריית חיים או בכנס 50 שנים לגרעין עין גדי – נפגשנו ותמיד עם שמחה בלב וזיכרונות ילדות ונעורים שלא ישכחו. וזוכרים תמיד גם את אלה שהיו איתנו ואינם – את יצחק סטולר, את ג"קי ליבל, את עזרא שטנגר, וכרים את אריה של ציפורה שנפטר לפני ימים אחדים וגם את גדליה האח שלה, את יאיר האח של מרים מלמד ואת בנה, את הבנים של עוזי וברכה, את הבת של אליהו ושרה ואת אותם הרבים, רבים מבני דורנו, חברים ורעים וקרובים שלא זכו להגיע. ובדיוק היום, 11 למארס 1969 לפני 37 שנים נפל אחי חנן במרדף בעמק הירדן והוא בן 37 .התפזרנו לכל רוח – רק אחדים מאיתנו זכר כל השנים לשמור על קשר עם חלק גדול מאיתנו.נורית ואריה לנדאו (סליחה, מסד), היו מעמודי התווך של הקבוצה וגם המפגש המרגש של היום הוא ביזמתם הברוכה ועל זאת הרבה תודה וחן-חן. כשיצאנו לדרך היינו דלפונים וחולמי חלומות, חלק של ישוב זעיר של 300 או 400 אלף יהודים, וחלמנו על "כפר קטן על כתף הר פורח". ועכשיו, כבמטה קסם חלפו, עברו השנים ביעף ואנחנו חלק של מדינה גדולה ועתירת הישגים שעם כל הטוב והפחות טוב שבה – היא שלנו – ואיש לא ייקח מאיתנו את הזכות הגדולה שהיינו בין מקימיה ובוניה.. ונאחל לעצמנו שאת השנים שעוד נכונו לנו – נזכה לחיות בבריאות טובה , שמחים עם בנים ובנות נכדים ונכדות, נינים ונינות. כן יהי רצון… ואסיים בשיר של נתן יונתן: על השנים שעברו שכאילו נכתבו לפגישה זו שלנו: השנים שעברו בין אביב לענן, כבר חלפו ואינן, כבר חלפו ואינןאך שדה שנזרע בין ענן לאביב – מלבלב ומניב אם חטאנו מעט בין ענן לאביב – לא נוכל להשיב.אך הזמר הטוב בין אביב לענן – עיקרו כבר נוגן. ועומדים הננו כאילן באסיף ופירינו גמל.עוד מעט ויקל ללבבנו עד-מה ונבכה בדממה. ונברך בדממה: את אותן השנים בין אביב לענן, שחלפו ואינן.השדה שנזרע בין ענן לאביב, שעודנו מניב ועודנו מניב.

אלי סמסון

ת.ד. 5623 הרצליה 45156

טל. 09-9545747

[email protected]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *