לסקוב החליף את דיין כרמטכ"ל. את זה אני זוכר על פה, בלי צורך לעיין בשום רשימה. אני זוכר כי הייתי שם. כלומר, לא ממש שם אלא על מגרש המסדרים של בה"ד אחד בסירקין. רס"ר ישראלי הודיע למפקד בית הספר לקצינים, יוש הרפז: "המפקד, מסדר חילופי הרמטכ"לים בבה"ד אחד ערוך ומוכן לפקודתך, המפקד!"
גיחכנו, משום שהרמטכ"לים לא התחלפו על מסלול ההמראה הבריטי שהפך למגרש מסדרים אלא אי שם רחוק מאיתנו. אבל הרס"רים לא היו אמונים על ניסוח מדוקדק של העברית אלא על הדאגה לסדר בבסיס ולשמירה עלינו: שבצאתנו לסידרה ניקח עימנו אוכל די הצורך, שנפזר כלור במקלחות כדי שלא יתקפונו פטריות הרגליים, שיהיו מים חמים לשימושנו בחורף הגשום מאוד של אותה שנה.
כשנתיים לפני כן, ברמלה, הייתי בתורנות שמירה לילית בשער מחנה מפקדת פיקוד מרכז. אל האיזור המואר של השער הגיעה מכונית-שרד צבאית. במושב האחורי שלה ישב קצין בכיר. רס"ר המחנה, שעמד בצל, אמר לי – הטוראי – בלחישה שנשמעה למרחק רב: תן לו להיכנס. התעלמתי מהוראתו, ניגשתי למכונית, ואמרתי: אפשר להזדהות? הקצין הוציא מכיסו תעודת קצין והושיטה לי. חיים לסקוב, אלוף, היה כתוב בה. הצדעתי ופתחתי את השער. לסקוב לא אמר דבר, ואילו הרס"ר נזף בי: למה לא נתת לו להיכנס כשאמרתי לך? עניתי: ואם הוא מתחזה? תשובה לא חכמה, אבל במשך השנים, לאחר שלמדתי לדעת את השקפת עולמו של לסקוב, נוכחתי כי ככל הנראה נהגתי נכון.
כעבור שנה לערך ראיתי שוב את לסקוב, אלוף פיקוד הדרום. הוא בא לבקר בהאחזות שלח-שיזף, שבה ישבה גם מפקדת יחידה 150, דהיינו חמש האחזויות ניצנה.
כל המחנה הוכן בקפידה לקראת הביקור, אבל לסקוב החליט להתחיל את ביקורו במקום לא צפוי: בלול התרנגולות והאווזים, למרגלות הגבעה שעליה ישבה ההאחזות. אחרי כן עלה להאחזות עצמה, הלך לכיוון הגדר הממוקשת, וקפץ לתוך תעלת קשר. הוא גחן ונטל דבר-מה. בסיום הביקור, בחדרו של מפקד היחידה, ישבו השניים ליד שולחן מכוסה לֶבֶד ירוק. לסקוב נטל את הדבר שמצא בתעלת הקשר ובלי לומר דבר הניחו על השולחן: כדור-רובה חלוד.
באותה תקופה סיפרו בצה"ל שלסקוב עמד לעלות לטיסה אזרחית דרומה, אך כשנדרש להפקיד את נשקו, סירב וויתר על הטיסה. נימוקו: חייל אינו נפרד מנשקו.
פעם נוספת שראיתי את לסקוב היתה בבסיס שבטה. לסקוב, הרמטכ"ל, בא לביקור ראשון בבית הספר הארצי למ"כים, שלא מכבר עבר מבית דראס לנגב. כל הבסיס צוחצח, מורק, סוייד והוכן כפי שרס"ר גנץ ידע לעשות. לסקוב סייר בבסיס, ביקר במחסנים, עבר במשרדים. באחד המשרדים ישב חייל פקיד, ועל הקיר שלידו היה תלוי לוח שנה של חברת ספנות, עם מפה גדולה של העולם. לסקוב שׂם אצבעו על אפריקה, ושאל את החייל איזו יבשת זו. החייל, שהיה בוגר זרם דתי, לא ידע. לסקוב פנה אלי ושאל: מדוע אינכם מלמדים אותו?
כאשר אירגן רב-סרן משה ינוקא מסיבת "זברה" בשבטה, הזמין את הרמטכ"ל. הוא בירר מה להכין לו, והתשובה היתה: רק בקבוק ויסקי. המסיבה נערכה בחדר האוכל, בהשתתפות כל סגל הבסיס. סביב קירות האולם המלבני הונחו מזרנים – על הרצפה וצמודים לקיר. במשך כל המסיבה ישב לסקוב בפינה של האולם, כתף אל כתף עם המסובים שלידו, לוגם מהוויסקי, מחייך.
בהזדמנות אחרת, בכנס קצינים, אמר לנו: "אין חיילים גרועים, יש מפקדים גרועים". אינני יודע אם הוא טבע אימרה זו, אבל היא מאוד לסקובית.
כעבור שנים, כשבאנו לקריית שאול כשנה אחרי אסון צור הראשון, ראיתי כי באחד הקברים טמון רב-אלוף חיים לסקוב. מוקף קברים שמצבותיהם אחידות, כמו שלו. כאן נח הרמטכ"ל של החיילים. חנן