מתוך חדשות בן עזר
צבי אל-פלג
מדוע לא קמה מדינה פלסטינית ב-1948?
התנגדותו של עבדאללה לרעיון "פלסטין עצמאית" נבעה מהניגוד שבין רעיון זה לבין שאיפתו לאחד תחת כתרו את סוריה רבתי. החלום שלו לאחד את סוריה ההיסטורית, כמו גם תכנית "הסהר הפורה" של המשטר ההאשמי העיראקי, מקורם בתכניתו של אבי המשפחה – חוסיין בן עלי – שביקש להקים ממלכה ערבית גדולה לאחר מלחמת-העולם הראשונה.
כאמור, ראה עבדאללה בהחלטת בריטניה לסיים את המנדט בארץ-ישראל הזדמנות היסטורית להתחיל בהרחבת תחומי ממלכתו. בדרכו ניצב חאג' אמין והיה עליו להתמודד איתו. בהתמודדות הזאת החזיק המלך במרבית הקלפים: הוא נהנה מתמיכת המשטר העיראקי (בעיראק לא רק שלטו בני משפחתו, אלא שהממשלה שם גם תיעבה את חאג' אמין על חלקו בהפיכת רשיד עאלי אל כילאני באביב 1941); צבאו היה מאומן ביותר מבין צבאות ערב ויחידות שלו המשיכו לשהות בארץ-ישראל עוד מימי מלחמת-העולם השנייה; גבולו עם ארץ-ישראל היה הארוך ביותר – עובדה שמדינות ערב האחרות נאלצו להתחשב בה; ירדן ועיראק היו שתיים מתוך שבע המדינות החברות בליגה והן יכלו לגרום לפירוקה בכל עת.
האמצעים שעמדו לרשות עבדאללה, הן בליגה והן בתוך המחנה הפלסטיני, הספיקו לו כדי למנוע מחאג' אמין ומהמוסד הערבי העליון הפעלת המוסדות הלאומיים הקיימים במתכונת של מוסדות ממלכתיים. אך כדי לקדם את תוכנית-הסיפוח שלו, הוא נזקק לשליטה פיזית על השטחים הערביים בארץ-ישראל. לשם כך הוא חתר לפלישת צבאו לארץ-ישראל מיד עם צאת הבריטים.
להלכה, נועדה הפלישה למנוע הקמת מדינה יהודית ולסייע לפלסטינים להקים את מדינתם. למעשה, הלחץ של ירדן ושל עיראק על מדינות-ערב האחרות לקיים את הפלישה, נועד רק להשגת לגיטימציה בין-ערבית לפלישת צבאות המדינות ההאשמיות. מדינות כמצרים וערב הסעודית היססו בכל הקשור לפלישה, אך משנוכחו לדעת שעבדאללה גמר אומר לפלוש גם בלי עמיתיו בליגה (וכנראה שאפילו העדיף פלישה בלעדיהם), הוחלט בליגה שצבאות שבע המדינות יפלשו ביום סיום המנדט הבריטי. בעיקר היתה חשובה החלטתה של מצרים, שבין מדינאיה התנהל עד הרגע האחרון ויכוח אם לפלוש או לא. [על הוויכוח בין מנהיגי מצרים ערב הפלישה ראה אל-טליעה (קאהיר), מרץ, 1975, עמ' 145-134].
בליגה גברה הדאגה נוכח הכנות הסיפוח של עבדאללה, אולם בשבועות הראשונים שלאחר הפלישה עדיין קיוו שם שבלחץ מדינות ערב ניתן יהיה להגביל את מרחב התמרון שלו. הדילמה בפניה ניצבו יריבי עבדאללה היתה: מצד אחד הפחד שלחץ רב עליו יביא אותו להוצאת צבאו מהמערכה ולהשגת הסדר נפרד עם ישראל; ומצד שני, החשש שאם לא תיחסם דרכו, יצליח להרחיב את ממלכתו ובכך להגביר את עוצמתו מול השליטים הערביים האחרים. [לדעת יריביו התכוון עבדאללה להשתלט – תוך הסכמה ישראלית – על כל השטחים שנועדו להקמת מדינה פלסטינית, ראה אל-עארף, עמ' 663]. להלכה, היתה לעבדאללה מחוייבות לקונצנזוס הבין-ערבי כי עתידה המדיני של פלסטין ייקבע לאחר שצבאות ערב יכבשוה; אבל העובדות בשטח העידו על כך שאין דעתו נתונה לאותה מחוייבות. בשבועות הראשונים של המלחמה עוד קיוו יריביו שעל-ידי השתלטות יחידות-צבא ממדינות ערביות לא-האשמיות על שטחים פלסטיניים, תימנע מעבדאללה האפשרות להגשמת תוכניתו, אלא שעם היוודע תכנית ברנדוט, חששו היריבים שמא יאחרו את המועד.
גייזי – הערות לדברי צבי אלפלג צבי אל פלג הנו מזרחן מהותיקים והאמינים בעלי ידע רחב ביותר בתחום הסכסוך. היה מאלף לקרוא את מאמרו שמאשר את המחקר של ההסטוריון איש הימין הפוליטי, יואב גלבר על התנגדותו של בן גוריון לחלוקת הארץ בין יהודים לפלסטינים. רוב הישראלים כולל בני גילי וגם המבוגרים שבינינו קורבנות שטיפת המוח והדיס אינפורמציה "שיודעים" בברור שישראל הסכימה לתוכנית החלוקה בו בזמן שמאז 1946 ובמהלך הדיונים באו"ם תכננה ישראל עם עבדאללה את חלוקת הארץ בין ירדן לישראל. מלחמת העצמאות הסתיימה על פי התוכנית המוסכמת בין בן גוריון לעבדאללה. הצבא הירדני לא פלש לארץ במטרה להלחם בנו ,אלא במטרה לספח את הגדה המערבית,
ירדן הייתה הבן ברית שלנו במלחמת העצמאות , היה לה לירדן הצבא המודרני הכי חזק בזירה,ולמרות זאת הם לא תקפו אף שעל שהיה מיועד למדינה היהודית,בשלושה מקרים הם סילקו והביסו את כוחותינו, כאשר בניגוד להסכם ניסינו להשתלט על שטחים שבהסכם לא היו מיועדים לנו: בעיר העתיקה, בגוש עציון ובלטרון.ובסיום המלחמה אף קבלנו במתנה את ואדי ערה שלא היה בשליטתנו.צבאות סוריה ומצרים נכנסו לפלישה בניגוד לרצונם בכדי למנוע את ביצוע הסכם שבין ישראל לירדן. התוכנית של בן גוריון גילגלה את הבעיה הפלסטינית לפתחה של ירדן, אבל ראשי צהל הכריחו את אשכול לכבוש את הגדה ולהחזיר את הבעיה הפלסטינית לפתחנו,עכשיו אף אחד לא יודע איך להפטר מתוצאות הסיפוח
וההתנחלות . המאמר של צבי אל-פלג שמובא כאן בחלקו רק מאשר את מה שמוסתר מידיעת הציבור היהודי. גייזי