רצ"ב המשך סיפורו של שמחה גראנייעוויטש , " נחמה בדמדומי ערב " .
אני מניח שלפחות מורה אחד/ת קראו את הסיפור . אולי גם תלמיד/ה או מי שהיו פעם תלמידים ,
נחמה בדמדומי ערב – (המשך משבוע שעבר)
אני….קול דקיק של ילד הדהד בין ארבע הקירות . הילד ממשיך , מה יש לו למורה ? האם אין המורה מכירני ? שתי עיניים אוהבות ותמימות קרבו וחבקוהו במבט החם .שפירא חש שמחשבותיו הקודרות מתפזרות לכל עבר כפקעות עשן סיגריות בהיפתח חלון. כן, הוא היה מתלמידיו , משה היה שמו , עיניים מאירות , שחורות וסנטר מחודד .והוא באמת אהב אותו . בעקשנות ילדותית , לא רצה לזוז ממנו למרות ששפירא ניסה לגרש אותו ממנו כמו את יתר הילדים . את משה לא רצה להרחיק וחיפש דרך כיצד יחדור לנשמתו . התעמת עם מסירות נפש כזו , כנועה . שפירא כה מרוגש היה עד דמעות , היה בעצמו מתפלא : "במה זכיתי באהבה כזו , אצל הילד הזה ? " משה הקטן חיכה לו תמיד אצל דלת בית-הספר וליווה אותו בדרכו הביתה .הוא היווה בשביל שפירא סוד גדול שלשווא התאמץ לפצחו . אפילו כשהיה מענישו על דבר מה פעוט , היו עיניו גוצצות ממסירות . כמו כלב מוכה ע"י אדונו ומשפיל ראשו אל רגליו . היום הוא בא לביקור היות ושפירא הנו המורה " שלו " . הביא איתו את אחיו הצעיר ממנו כדי להראות לו מיהו המורה הטוב שלו . רגע אחד נזכר שפירא בכל חטאיו נגד הנער הזה והתחרט מאוד . " אפילו אלי הביתה ,טען בצער אל עצמו , מדוע לא נתתי לו להיכנס . כלומר התביישתי בחדרי המוזנח , כדי שלא יספר אחר כך להוריו ,כיצד חי המורה באיזה חדר . כה הרבה רע גרמתי לו והוא הקטן , לא נבהל כלל , הוא טיפס על המדרגות פעם , פעמיים עד שבכל זאת נכנס למורה שלו. ומי זוכר אותו עתה פה בסביבה , באדישות היום -ראשונית ? מי נזכר בו ? שוב אותו ילד שבא עם אחיו הקטן לראות מה שלום מורהו . שפירא חש שכל הקשיים שנצברו ברוחו מתחילים לסגת מעט ומפנים מקום לאור ואויר צלולים הבאים אליו כנחמה על ימיו היגעים כמורה.נו , מה שלומך משה ? פונה לילד ומלטף שערו ברכות , כשערותיה של אהובתו , אי אז בערבים המאושרים המורה רואה , צחק הנער בעיניים קורנות והנה זהו האח שלי, שמו יחיאל .הרהר רגע ואמר ברצינות : כבר למדתי בע"פ את כל הדקלמציה… אני יכול לדקלם אותה אפילו עכשיו . שפירא , כמו בחלום נזכר באינצידנט קטן שקרה לפני ימים אחדים . הוא מכין חגיגת ילדים והטיל על משה ללמוד שיר אחד בע"פ . וכפי שקורה , ילד , הוא לא למד . שפירא זעם , בייש אותו בעיני הילדים , בפניהםכינה אותו עצלן .עתה הוא בא לפייס את המורה . כל הבוקר למד את השיר , לא הלך אפילו לשחק עם הילדים כדורגל על המגרש . שפירא פקח עיניים גדולות , ראה ים של אהבה ואור . שמחה צלולה כרוח קרירה הנושבת על פני המים .נו , אמור , שפירא שפל ראשו כי התבייש להביט בפני הילדון . בחלל החדר נשמעו מילות השיר כתפילה חרישית לאל עליון :
" לפנינו השדות נפרשים
חרושים תלמים ארוכים
יורד גשם פנינים
טריף טרוף , טריף טרוף
ואנחנו צועדים "
שמחתו של שפירא גואה , הוא המשיך לשכב במיטתו ועיניו חפויות . חשב במה יפצה את הילד . משה הקטן הפנה את עיניו הפקחיות אל השולחן המעורם ספרים ועיתונים ישנים מפוזרים באי סדר , מתגוללים מתחת לרגליים . והילד מתבטא : המורה קורא הרבה . למה זה נחוץ לו ? ובסקרנות של ילד ממשיך לחקור אותו בצורה נאיבית . האם אין למורה חברים ? האם אינו הולך אף פעם לביוגרף ? שפירא הפקיד הכול אצל ידידו הקטן . כן , הוא יושב הרבה בבית , הוא קורא ספרים הרבה . כשיגדל יבין מה כתוב בספרים . בשבילו מוקדם עדין . ביוגרפים אינו אוהב ואפילו שונא ,בלי שיוכל להסביר מדוע . שפירא רצה לקום ממשכבו ולא יכול . שמחתו הגדולה עטפה אותו בלאות כבדה . כפי שקורה לפעמים אחר סעודה דשנה , או אחר שנת צהריים ביום קיץ חם . טפח שפירא טפיחה קלה למשה על גבו , צחק וציוה : עתה , גררו אותי אתה ואחיך מן המטה . יותר חזק ! הפקיר את ידיו , חש אצבעות רכיכות ננעצות באמותיו ובכל כוחם הדל מושכים . הוא נכנע ומצא עצמו יושב בקצה המיטה ורגליו למטה . ועתה סובו , פניכם לחלון , ציווה עליהם בחומרה מעושה . משך עליו בחופזה וגולמיות את מכנסיו עליו . הילדים עמדו מתוחים כחיילים , פניהם לקיר ופחדו לזוז . שפירא הצמיד ראשיהם בחום אל גופו , התבונן בפניו של משה , וזו פעם ראשונה בחייו הבין נשמתו של ילד.הוא יצא אתם אחר כך החוצה ואחז בחזקה בידיהם . ושמש אדומה הזהיבה את קצות הגגות והרעיפה צילם עלי עוברים ושבים שזרמו משני צידי האספלט . הוא הצמיד אליו עוד יותר את גופו הקטן של משה כחרד לאבדו בים האנשים . חרד לאבד את הנחמה היחידה שמצא .
כתב : שמחה גראנייעוויטש
תירגם מיידיש : מאיר אבני