מאת ריש בן שין = ריש בנו
של מיודענו בעל הטור שמוליק הקרוי שין
פרקים
מיומנו של מפוטר סדרתי אחד בשם עובד (בית קמוצה) העובד הזה
מסתובב בין עבודות, מנסה לפצח את השיטה ובינתיים כותב על זה. מצ"ב הפרק מס. 5
טלפון ממספר לא
מזוהה. המזכירה שואלת מתי אני מגיע. אני מגמגם משהו ונלחץ.
טלפון נוסף, הפעם ממחלקת משאבי אנוש רוצים לוודא שקבענו את מועד
התחלת העבודה להיום. "מתחילים-9?" אני משחק את המופתע "לא אמרתם
עשר וחצי?!"
עוד טלפון, הפעם זה מהנהלת חשבונות. מה רוצים ממני? 70 שנה החברה
הזאת הסתדרה יפה מאוד בלעדי. עוד חצי שעה לא תשנה כלום. למה להלחיץ?! ואז מגיע הקש
ששבר – אימא מסבירה לי את המשמעויות של האיחור. "זה יירשם לך בתיק
האישי".זהו, הלך לי הקידום עוד לפני שהגעתי לעבודה. מעכשיו בכל מקום יהיה כתוב
לי בתיק אישי "עובד לא רציני ולא אחראי". אני שרוף בשוק. חבל, הייתי כל
כך מוכשר. בעצם, מה זה השטויות האלה על התיק האישי?!... רגע, אני מבחין בבוס שלי
נוסע ברכב שלידי. יש תקווה, אם אני מגיע לפניו, לא איחרתי בעצם! אני שם גז ושועט
קדימה,מחליף מסלולים, עוקף מימין, משמאל, מלמעלה מלמטה. איכשהו הוא כל הזמן לפני.
אנחנו מתקרבים למשרד. אני עושה פרצופים של אישה שממהרת לבית יולדות ויורד לשוליים.
זהו, עקפתי אותו. אני נכנס ראשון למגרש החנייה. מי אמר שאין קידום בעבודה?! אני
רואה אותו נכנס אחרי. "מאוחר מידי חביבי" אני מתרברב לי קלות. אני מאתר
מקום חניה פנוי מאה מטר מהכניסה ואז לתדהמתי הוא נוקט בתרגיל מלוכלך ו.... חונה
בחניית מנכ"ל ממש ליד הכניסה. נו, באמת?! קו סיום שונה זה בהחלט חוסר הגינות
משווע.
"זו פעם ראשונה שאני מאחר" אני מסביר.
"זו פעם אחרונה שאתה מאחר" אני מאוים.
אני נכנס למשרד. כולם מסתכלים עלי במבטים מאשימים. איחרתי ביום
הראשון לעבודה. המזכירה כותבת את הפרטים שלי בעיפרון, מנהלת משאבי אנוש נותנת לי
תג עובד זמני. מספרים לי שאב הבית היה בבוקר והלך. מישהו מאלתר לי איזה כסא לשבת
עליו וממלמל משהו על מחשב שצריך להגיע. "מה אני אמור לעשות?" אני שואל
את המנהל. "תסתובב, תתרשם" הוא עונה. אני מסתובב ומתרשם איזה שעתיים.
אני חוזר אליו. "יש איזו עבודה?" "כרגע אין מה לעשות, כשיהיה משהו
אני אודיע לך". צהרים, אני מנקר על הכסא המאולתר. המנהל מגיע, אני עושה פרצוף
ערני. "אולי בכל זאת משהו לעשות?" אבל הוא משיב לי משפט כמו "מה
אתה לחוץ? החברה הסתדרה 70 שנה בלעדיך, עוד יום אחד לא יפיל אותה." טוב, אני
מסתכל על השעון עוד שניה ועוד שניה
וכעבור 70 שנה מגיעה לה השעה 5. אני אוסף את עצמי, משאיר לנוכחים חיוך נבוך וזוחל
לאיטי לעבר דלת היציאה. הבוס תוקע בי מבט מאוכזב, עובדים שעברו במקרה במקום שולחים
אלי מבטי קנאה ותוכחה. ומנהלת משאבי אנוש, זאת שהייתה פעם כל כך נחמדה אלי לוחשת
לעוזרת שלה "תרשמי לו בתיק האישי שהוא גם מאחר וגם נוטה לצאת מוקדם".